לדלג לתוכן

סוד ישרים (ליינר)/סוכות/יד

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

בסכת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכת וגו'. בזוה"ק (אמור קג:) ר' אלעזר פתח כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך וגו' האי קרא על כנסת ישראל אתמר בשעתא דהות אזלא במדברא עמהון דישראל. זכרתי לך חסד דא עננא דאהרן דנטלא בחמש אחרנין דאתקשרו עלך ונהירו עלך וכו' והוא כדאיתא נמי בזוה"ק (פנחס רכה:) בההוא אור דאתהני אברהם מניה ואהרן כהנא אתקשר ביה וכו'. וביאור הענין כי איתא בזוה"ק (שם דף קב:) בין לעילא בין לתתא כל חד וחד באורחיה נטלא ובאורחיה יתבא ובאורחיה אתער ועביד מה דעביד וכו' היינו שהתעוררות אור הקדושה הוא בכל זמן וזמן כפי בחינתו וכל עת כפי בחינת אורו כך העמיד רצונו ית' גבי ישראל עסק עבודתם כמו שמצינו בפסח נולדו האבות הקדושים וזה מורה שכל אור הקדושה הוא עדיין רק בבחינת רצון ולא יצא עדיין בהתגלות תפיסת אדם ולזה הוא אז הקרבן מאכל בהמה שהוא רק הכנה למאכל אדם ונגד התעוררות אור כמוס כזה צריך האדם בעבודתו לעמוד בגודל צמצום ואח"כ בהארת חג השבועות אז הוא כמאמרם ז"ל בגמ' (ר"ה טז.) הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברך לכם תבואה שבשדות שהוא מאכל אדם וזה מורה שבא האור בתפיסת אדם. ובראש השנה איתא בזוה"ק (ויחי רכו:) ומאן ראש השנה דא יצחק דאקרי ראש דאיהו חד רישא דמלכא וכו' דהא ברישא דשתא שארי יצחק וכו' היינו כי אור החסד של אאע"ה המתעורר בחג הפסח הוא כדאי' בזוה"ק (וארא לא.) ואברהם ששת ימים אקרי וכו' ונקרא נמי (שם) (בראשית מו) יומא קדמאי דאזיל עם כלהו יומין היינו שאור מדתו של אאע"ה שהוא מדת החסד הרומז על יומא קדמאי אזיל עם כל המדות כי מדת החסד היא המדה הראשונה מהמאציל ית' וכאשר בא אור החסד בהתלבשות הגבורה אז נקרא זאת המדה בעצמה גבורה וככה הם כל פרטי המדות רק מה שהחסד מתלבש בלבושי אלו המדות אולם אורו של אאע"ה המתעורר בחג הפסח הוא עצמית אור החסד הבהיר עוד קודם שנתלבש במדת הגבורה ואז אין עדיין בו שום הכרה ומחסד בהיר כזה היה ניזון כ"ו דורות קודם מתן תורה שהיה נראה להם שהחסד יורד חנם ואין מהצורך לעבודת האדם וזהו כונתם ז"ל בפסח נולדו אבות היינו שלא בא עדיין האור בתפיסת אדם. אכן בחג השבועות אזי מתחיל אור החסד לבוא בתפיסת אדם כדכתיב נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי היינו שמנהיר הכרה בתפיסת אדם שהוא נצרך תמיד לעבודה וכדאיתא במדרש רבה (קהלת ) רעותא דבר נש דמתקריה דלעי ונגיס ואח"כ בראש השנה הוא כמבואר בזוה"ק (שם) ברישא דשתא שארי יצחק וכו' היינו שנתגלה אז יותר הכרה במדת החסד ע"י שבא בלבוש הגבורה של יצחק אבינו כענין דאיתא בזוה"ק (ויקרא ה.) גדול ה' וגו' תושבחתא דא בשני וכו' היינו כי ביום שני רומז על מדת הגבורה ומחמת מדת הגבורה דוקא יכולין להכיר בחסדו ית' לכך תושבחתא דא בשני ולא בראשון הרומז על חסד קודם התלבשותו בגבורה שאין בחסד בהיר כזה שום הכרה עדיין כמבואר במקומו כי באמת אין מדת הגבורה מתנגדת למדת החסד אלא אדרבה ע"י מדת הגבורה מתגבר עצמות החסד ביתר עוז לנצח את כל אותן המקטרגים החפצים למנוע השפעת חסדו ית' כדאי' בזוה"ק (צו לא.) על הפסוק אל גבור ומדייק שם הלא מלת אל רומז על חסד וגבור רומז על גבורה ומבאר שם כשהחסד מתלבש בגבורה מתגבר החסד ביתר תוקף ועוז לענוש ולבטל כל אותן המונעים השפעת החסד כדכתיב מה תתהלל ברעה הגבור אל כל היום. אמנם עיקר הכרת החסד בשלימות הגמור נגמר מחמת התכללות של יעקב אבינו שהוא מדת תפארת ועל זאת ההתכללות רומז הארת שבת כדאי' בזוה"ק (ויקהל רד.) (מהו) שבת ש"בת ש' הא אוקמוה רזא דתלת אבהן דמתאחדין בבת יחידה וכו' אינון בעלמא דאתי וכלא איהו חד ודא הוא ש"בת וכו' היינו כי ש" הוא רזא דתלת קוין שנקראו תלת אבהן ובת היינו ההתכללות מחסד וגבורה כי תלת קוין רומזין על כל התחלקות המדות כי קודם שהאור נתלבש בתלת קוין שהם התחלקות המדות אין עדיין באור בהיר כזה שום הכרה רק אחר שנחלק האור בהמדות אז מתחיל הכרה בתפיסת אדם לבל ידמה לו שאורו ית' שוכן דוקא במדת החסד הרי יש נגדה מדת הגבורה ג"כ אלא מאי משמע שהשי"ת הוא למעלה מן המדות ואצלו ית' מתאחדין כל המדות בהתכללות גמור וזאת ההתכללות המדות נקרא בת יחידה ועל זה רומז שבת ש" בת וזהו מדת יעקב אבינו הנקרא תפארת שכולל ביחד חסד וגבורה הרי שעיקר הכרה באור חסדו ית' הוא רק אחר שעובר דרך מדת הגבורה של יצחק אבינו ובא בהתכללות יעקב אבינו מדת תפארת ואז נקרא מדת החסד נצח. וזאת המדה הנקרא נצח מנהיר בחג הסוכות שבו נגמר עיקר הנצוח של היציאה לחירות עולם בתכלית השלימות כי כל ענין זה החג הוא כמאמרם ז"ל צא מדירת קבע ושב בדירת עראי היינו שלא יהיה האדם משוקע בשום דבר מדברי עוה"ז ואין לך חירות גדול יותר מזה שהאדם הוא מנושא על כל הדברים שבעולם ואינו נכנע תחת שום דבר של עוה"ז ולזה יהיה לעתיד הבירור האחרון מצות סוכה כדאי' בגמ' (ע"ז ג.) מצוה קלה יש לי וסוכה שמה והאומות יבעטו הגם שישראל נמי יצאו אז מהסוכה אכן בעוטי לא מבעטי והוא מאחר שישראל אינם משוקעים בשום דבר עוה"ז בקביעות לכך הוא בנקל להם להתמשך אחר הארת רצונו ית' בכל מיני ההפכים כפי מה שמנהיר להם רצונו ית' כך המה נמשכים אחריו וזהו צא מדירת קבע ושב בדירת עראי ועל הכרת אור חסד שבא כל כך בהתגלות מפורש בלבוש נצח איתא שם בזוה"ק בההוא אור דאתהני אברהם מניה ואהרן כהנא אתקשר ביה וכו' היינו כי בעננא דאהרן שרומז על חג הסוכות כמבואר בזוה"ק (אמור קג. יעו"ש) בו נגמר בשלימות כל תכלית המכוון מאור החסד של אאע"ה שהתחיל להתעורר בחג הפסח כי רק אחר שהלך זה החסד של אברהם אבינו דרך כלי הגבורה של יצחק אבינו ונכלל במדת תפארת של יעקב אבינו אז נתגלה זה החסד על כל הפעולות והלבושים של ישראל עד שמאיר זה החסד בהארת מדת נצח כמאמרם ז"ל במדרש (ש"ט) למנצח וגו' זמרו למי שמנצחין אותו ישמח וכו' וזהו דאיתא במדרש רבה (פ' ל) משל לשנים שנכנסו אצל הדיין ולית אנן ידעין מאן הוא נצח וכו' אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן בידם אנן ידעין דישראל אינון נצחייא וכו' היינו כי קודם חג הסוכות הוא הכל בבחינת לית אנן ידעין מאן הוא נצח שאין עדיין שום הכרה מפורשת באור החסד של אאע"ה כי אחר שאור החסד יורד מהמוחין להמדות אזי מוכרח החסד לעבור דרך העלם שהוא מצר הגרון כמו שמצינו בהכלל של קדושת אבות כשחפץ השי"ת שיתגלה אותה הקדושה מהמוחין על כל הפעולות של ישראל אזי היתה נתעלמה מקודם בגודל ההעלם בגלות מצרים הנקרא מצר ים ואח"כ יצאה זאת הקדושה בהתגלות מפורש על כל הפעולות של ישראל וכן הוא בכל פרט שנה אחר שיצא מן המוחין קודם שבא בהמדות וכן אחר שיוצא מהמדות טרם שנתגלה בהכלי פעולה בא מקודם בגודל ההעלם וזה ההעלם נקרא לית אנן ידעין מאן הוא נצח. אולם אחר שנכלל במדת תפארת שהוא מדת יעקב אזי נתגלה זה החסד בכל הפעולות של ישראל ובזה נשלם כל תכלית המכוון מאור החסד שהיה מתעורר בפסח דאתהני אברהם מניה כי אהרן כהנא אתקשר ביה ונקרא עכשיו נצח ועל זה איתא שם במדרש אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן בידן אנו יודעין דישראל אינון נצחייא וכו' היינו כי הלולב הוא כמבואר בתזה"ק (דף צח.) ענפין דלעילא מתפרשין לעילא באילנא כמה דאוקמוה ופניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה וכו' ואינון מתיחדין לתתא כגון לולב דאיהו אגודה חדא לתתא וכו' ואיהו בפרודא לעילא דענפין מתפרדין לימינא ולשמאלא וכו' וזהו כדאיתא שם (תיקון י"ח לז) בחסד וגבורה אינון ענפין מתפרדין בעמודא דאמצעיתא אינון תרווייהו ביחודא חדא והכי אינון ענפין מתפרדין בנצח והוד וכו' בצדיק מתיחדים וכו' וכן במלכות תרווייהו ביחודא חדא וכו' היינו שעיקר היחוד הוא דוקא בהתכללות הבא אחר הפירוד וכענין דאיתא בזוה"ק (פנחס רנה:) סוכה בחושבן הויה ואדני משולבים ב' כרובים דהם סוככין בכנפיהם וכו' היינו כי על הכרובים נאמר והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם וגו' הרי שדוקא על ידי כנפיהם שהם פרודות למעלה נבנה עיקר הגנת הסיכוך כי באור החסד כמו שהוא בשורש אין אנו יודעין מאן נצח ואיזה הגנה יתכן שיקבל האדם בתפיסתו הנמוכה מחסד עליון כזה רק אחר שיורד מהמוחין ונתפרד ונתחלק לדרועין שהם חסד וגבורה ואח"כ נתכללו בגופא דמלכא הנקרא תפארת מדת יעקב אבינו אזי נתפשט אור החסד גם בהשוקין שהם הכלי פעולה הנקראים נצח והוד וזהו והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם וגו' היינו שעיקר הגנת הסיכוך נעשה מחמת הכנפים שהם פרודות מלמעלה וכמבואר בתזוה"ק (שם תיקון נ"ו צד) וכנפיהם פרודות מלמעלה וכו' ואינון מתיחדין לתתא כגון לולב דאיהו אגודה חדא לתתא וכו' ואיהו בפרודא לעילא דענפין מתפרדין לימינא ולשמאלא וכו' היינו שדוקא בהיחוד הבא אחר שנתפרד נגמר בשלימות תכלית המכוון מהחסד שהוא בהשורש עליון ועל שלימות כזאת איתא (שם בזוה"ק) אור דאתהני ביה אברהם ואהרן כהנא רבה אתקשר ביה שאורו של אאע"ה שהוא מדת החסד נתגלה בכל עבודת ישראל כי עננא דאהרן רומז על כל עבודת ישראל וכאשר ניכר בהם אור החסד של אברהם אבינו ע"ה זאת ההכרה נקרא אור דאתהני מניה אברהם ואהרן כהנא רבה אתקשר ביה וזה הוא נמי כונת המדרש (שם) שע"י הלולב אנן ידעין מאן נצח כי הלולב רומז על הכרת היחוד הבא אחר כל הפירוד ולזה הוא אגוד לתתא ופרוד למעלה כמבואר בתזוה"ק (שם) להורות שניכר החסד של אאע"ה בכל פעולת ישראל שכל היחוד בשורש העליון נגמר דוקא ע"י אלו הפעולות וכמבואר בזוה"ק (אמור צג) אמאי אקרי לעילא קדוש דהא וא"ו לעילא לא אשתכח היינו כי אות וא"ו רומז על פעולת אדם ולעילא אין שום מקום לפעולת אדם וזהו אמאי אקרי לעילא קדוש בוא"ו אלא רזא הכי הוא וכו' כיון דישראל קא מקדשי סלקו מתתא למילא יקרא עלאה עד דאסתלק וא"ו רזא דשמים עלאה לעילא וכו' היינו שעל ידי פעולות ישראל אסתלק וא"ו לעילא שיהיה נקרא השי"ת קדוש בוא"ו לרמז שיש אצלו ית' מקום לעבודת ישראל וקובע השי"ת כ"כ הקדושה מכל הפעולות של עבודת ישראל עד שקורא את ישראל קדש בלא וא"ו כדאי' בזוה"ק (האזינו רצו:) כמה חביבין ישראל קמי קב"ה בקדמיתא קרא לון קדוש דכתיב כי עם קדוש אתה וגו' היינו שישראל ממשיכין אצלם את הקדושה על ידי פעולת עבודתם לבתר קרא לון קדש דכתיב קדש ישראל לה' היינו שהם למעלה מכל העבודות וכמבואר שם מאי בין האי להאי אמר ר' אבא קדש עלאה מכלא וכו' ועל זה רומז הלולב שהוא פרוד למעלה להורות שישראל מכניסים בפעולת עבודתם וא"ו לעילא כלומר שיש מקום לכל פעולתם ברצון העליון ית' ואגוד לתתא מורה שנתעלו ישראל כ"כ לרצון העליון ית' עד שהם למעלה הרבה מעבודה שנקרא קדש בלא וא"ו ובזה נגמר עיקר היחוד וזה דאיתא (שם מובא בהתחלת המאמר) בין לעילא בין לתתא כל חד וחד בארחיה נטלא ובארחיה יתבא ובאורחיה אתער וכו' היינו כי על אותו אור שנתעורר בחג הפסח איתא בזוה"ק (הקדמה ב) ואמא אוזיפת לברתא מאנהא וכו' היינו כי בפסח הוא כל הארת הישועה לישראל רק בדרך שאלה כי אז אין עדיין לישראל שום קנין בה ע"י פעולת עבודתם כי היה עדיין משוללי עבודה כדכתיב ואת ערום ועריה וגו' וכמו שהיה באמת אז קטרוג הללו וכו' והללו וכו' אלא שהשי"ת ברוב חסדו האמין לישראל שאח"כ יבררו את עצמם כדכתיב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים וגו' הרי שכל הישועה היתה אז רק בדרך שאלה ואח"כ ביוה"כ הוא כדאיתא בזוה"ק (ויקהל רטו) דירתא ברתא לאמה וכו' היינו שכל הכרת ישראל באור חסדו ית' מתחיל ביוה"כ ע"י צמצומים וקנין כזה הוא בחינת ירושה שאינו נקרא עדיין על שם יגיע כפם אכן בחג הסוכות אזי הוא כדאיתא (בהקדמה שם) ואימתי קשיטא לה בקישוטהא כדקא חזי בשעתא דאתחזון קמה כל דכורא דכתיב אל פני האדון ה' וכו' היינו כי בחג הסוכות מתחילין להכיר באור חסדו ית' בקנין יגיע כפם ע"י פעילת עבודתם וכמבואר בזוה"ק (אמור שם) בכל אתר בעשור דמטרוניתא הוא חמשה עליי' דמלכא הוא וכו' ועשור דמטרוניתא רומז על הכרת אדם רק על ידי צמצומיו שאין לו עדיין קנין גמור באור וחמשה עליי' דמלכא מורה שכבר יש לו להאדם קנין גמור באור חסדו ית' ע"י יגיע כפו וזה הוא נמי דאיתא (שם דף ק) ר' אבא שלח ליה לר"ש אמר אימתי זווגא דכנסת ישראל במלכא קדישא שלח ליה וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה וכו' לאו זווגא דמלכא במטרוניתא אלא בזמנא דנהרא מאבא עלאה וכו' ולא בזמנא דנטלא מבי אמא ויוה"כ אוכח וכו' דהא מבי אמא נטלא ולא מבי אבא וכו' היינו כי ביוה"כ נתעורר רק הזווג הנקרא בת אמי ועל אור כזה איתא בהאר"י הק' ז"ל יסוד אמא קצר היינו שקצר מלהנהיר ללבושי עוה"ז לזה צריכין אז לצמצם כל הלבושים אבל אור הזווג המנהיר בחג הסוכות נקרא בת אבי ואור אבא ארוך היינו שמנהיר האור רחוק מאד ובוקע בכל לבושי עוה"ז כלומר שנתגלה מפורש הגנת אור חסדו ית' על כל הפעולות מעבודת ישראל כענין מאמרם ז"ל בגמ' (ברכות לז.) הי תורה והי מצוה דמגני עלן וכו' היינו שהתורה והמצות מגינים עלינו ונושאים אותנו אף שנראה למראית עין שהאדם מיגע עצמו בפעולת המצות ונושא אותם אבל באמת נושאים התורה והמצות את האדם ומסככים עליו בכל מיני הגנות מאור חסדו ית' ועל זה רומז חג הסוכות וזהו בסכות תשבו וגו' כלומר שיקבע האדם בלבו זאת ההכרה איך שהתורה ומצות מקיפין את ישראל ומסככין תמיד עליהם בכל מיני הגנות: