סוד ישרים (ליינר)/סוכות/יא
כי אמרתי עולם חסד יבנה. היינו כי החסד הראשון שהיה בהתחלת הבריאה לא היה בו שום אתערותא דלתתא רק מחסדו ית' שחפץ להיטיב לבריותיו אכן אחר שבא זה הרצון בהתלבשות נעלם זה החסד הראשון מהבריאה עד שנראה לפעמים ההיפך ממדת החסד וכך הוא הענין של זה החג שהוא זמן אסיפה לבית כדכתיב באספך וגו' ואז יכול האדם לחשוב שהוא בעל הבית על זאת ההשפעה כענין מאמרם ז"ל במדרש אין בעה"ב עומד על התבואה אלא בשעת הכרי שאז נראה לו שהוא בעה"ב עליה לכן נתן השי"ת עצה בזמן האסיפה לבית מצות סוכה וכמאמרם ז"ל בגמרא באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר היינו כדי שיכיר מזה שכל ההשפעה שאסף לביתו עדיין הוא בידו ית' ונצרך לו עוד בכל רגע ורגע שישפיע לו השי"ת אותה ההשפעה מחדש וכמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה הטעם על הגנת סוכה שמחויב להיות דוקא בפסולת גורן ויקב כי איתא בכתבי האריז"ל שעל הפרי שהוא מאכל אדם שורה שם הויה ועל הפסולת שאינו מאכל אדם שורה השם אהיה דאנא זמין לאולדא ובאמת הוא בזה הרצון מהשם אהיה עיקר התקיפות כי מצד שם הויה שרומז שכבר יצא מההעלם אל הגילוי אל תפיסת אדם לא יתכן בזה השפע כ"כ תקיפות מאחר שכבר נתצמצם השפע בגבול התפיסה של אדם כי נתהווה מאכל אדם משא"כ כשהשפע הוא עדיין בבחינה שם אהיה דאנא זמין לאולדא אז יש בה גודל תקופות כיון שלא יצאה עדיין מההעלם אל הגילוי להתצמצם בגבול תפיסת אדם ולכן המצוה לסכך בפסולת גורן ויקב שהם עדיין בבחינת שם אהיה דאנא זמין לאולדא ומחמת זה שהאדם עושה לו ההגנה בזה האור דאנא זמין לאולדא נקבע בלבו הכרה שאין לו מצדו שום כח בזאת ההשפעה שאוסף אליו הביתה רק שיכיר היטב שצריך בכל רגע להשי"ת שישפיע אותה לו מחדש ועל אותה ההכרה רמזו ז"ל צא מדירת קבע ושב בדירת עראי היינו שלא יחפוץ האדם בשום קביעות מקום רק בבהירות רצונו ית' המשולל לבושים ועי"ז נתעורר נמי נגדו הגנה מהחסד הראשון שהוא בלי שום אתערותא דלתתא רק כי אמרתי עולם חסד יבנה כמו שהיה קודם שבא בהתלבשות שהוא בלי גבול ואין סוף וממילא יכיר האדם נמי שפיר בזה החסד שהוא בלי גבול: