סביב הארץ בשמונים יום/פרק יב
ומהיום ההוא ומעלה נפגשו השוטר ופספרטו תדיר, אך השוטר שמר פיו ולשונו מאד, ולא נסה גם לפתח פה לפספרטו. רק פעם או פעמים ראה מרחוק את מר פוג, שהיה יושב בחדר הגדול, או להמציא צְוָתָה למרת אאודה, או היה משחק בקלפים, כמנהגו תמיד.
ואמנם פספרטו, הוא החל לחשב הרבה על המקרה הזר אשר הביא עוד פעם את פיקס ללכת אתם יחד. אמנם, הג'נתלמן הזה חביב ונחמד, אך מה טיב המקרים האלה: פגש יפגשוהו בסואיץ ואחר יעלה על המונגוליה וירד בומבי, ואמר כי שם ישאר, ומצא ימצאוהו אחרי כן שנית על הרנגון, ואמר כי הולך הוא להונג קונג! כלל הדבר, שומר הוא עקבות מר פוג, וכדי הדבר לחשב בו. מקרה זר ונפלא. למי התכון זה פיקס האיש? ופספרטו היה נכון להמרות את נעליו (שמר שמר אותם מכל משמר) כי יצא פיקס מהונג קונג בעצם העת שיצאו הם משם, ואכן על אניה אחת אתם.
אבל, לו חשב פספרטו ימים על שנים לא מצא המלאכות אשר נתנה לפיקס. לעולם לא יעלה על דעתו כי ערץ יערצו את פיליאס פוג כאחד הגנבים. אך, כן טבע האדם לחפש ולמצא טעם לכל דבר, וגם פספרטו יגע ומצא, וכאור ברק רפרף רעיון במוחו, וזה הוא: אין זאת, כי אם שלח שלחוהו חברי פיליאס פוג מהריפורם קלוב ללכת בעקבות הנוסע, למען דעת כי הנסיעה תעשה כמשפט, לפי שהותנה בין שני הצדדים, סביב הארץ. וכה שנה ושלש הנער לנפשו:
"דבר ברור! דבר ברור!" ויתגאה מאד בחריפות שכלו. גשוש[1] הוא ששלחו הג'נתלמנים האלה לשמור צעדינו! הנה דבר לא יאה! מר פוג כל כך נכבד, כל כך ישר! ואחריו שלחו גשוש לשמור אותו! אח, אדוני בעלי הריפורם קלוב, הדבר הזה יעלה לכם ביקר!
ויגדל ששון פספרטו על מציאתו הגדולה, ובכל זאת גמר לבלתי הגיד מאומה מזה לאדוניו, פן ירגיש מר פוג את עצמו נכלם, ובצדק, בחסרון האמונה בו שהראו מתנגדיו. אך זה החליט, כי בכל עת שיבוא לידו יהתל בפיקס ונקש אותו בשנונו, רק בדברים מכסים אשר לא יבין פיקס כי מצא את החידה.
ביום הרביעי, ל' אוקטוברו, בא הרנגון לבוגז מַלַכה, המפריד את האי מלכה מארץ סומטרה. ואיים קטנים מלאים הרים זקופים יפי תאר, הסתירו את האי הגדול מעיני הנוסעים.
ולמחרתו, בארבע שעות בבקר, הטיל עגנו בנמל סנגפור, לקחת פחמים כדי צרכו, והוא הקדים לבוא שש שעות לפני הזמן הקצוב.
וירשום פיליאס פוג את הקדימה הזאת ברשימת מסעו, בעמוד הרוח, וירד מהאניה ויעלה היבשה, וילוה את מרת אאודה אשר הראתה חפץ לטיל מעט בעיר.
ופיקס, אשר בכל מעשי פוג ראה קיום לחשדו שהוא חושד אותו, התבונן לכל מעשיו וישמר לבלתי יראהו פוג. ופספרטו צחק מעט בקרבו לתחבולות פיקס, וילך לקנות בעיר צרכי אדוניו.
והאי סנגפור לא גדול ולא נהדר למראה. הריו לא יפי גזרה, ובכל זאת האי נחמד ונאה. דמיונו לפרדס גדול אשר דרכים ומסלות תעברנה בו מקצה לקצה, וירכב פיליאס פוג ומרת אאודה במרכבה רתומה לסוסים יפים, מובאים מהולנד החדשה, ויעברו ביער תמרים בכפותיהם המבריקות, ועצי פלפל וצמחים ופרחים אחרים התחלפו ויגדילו הוד מראה הארץ הזאת. האגוז הטוב הרוה את האויר ריח נעים, הקופים חבורות חבורות, התהלכו כמו ביער, והחיות האלה בוא יבואו מאי מלכה.
ויטילו כשעתים ויבואו העירה, והוא אסף בתים רבים, גדולים ולא נעימים למראה, מקופים פרדסים וגנים נטועים כל עץ נחמד ומבחר כל פרי.
ובעשר שעות שבו להאניה, והם גם לא ראו ולא ידעו כי השוטר הלך אחריהם ושומר צעדיהם, וגם הוא היה מכרח להוציא הוצאות על עגלה לרדף אחריהם.
ופספרטו חכה להם על צהר הרנגון ואתו פרי המנגוסט אשר קנה: גדלו כתפוח בינוני, שחרחר מחוץ, ואֹדם מבהיק מפנים, והגרעין הלבן ימס בפה, ויטעם לחיך בעל טעם דק ומבין בעניני המטעמים. ויקדם פספרטו את הפרי בשמחה למרת אאודה ותאמר לו חן חן בחן הרבה.
ובעשתי עשרה שעה כלה הרנגון את מלאכתו לקחת פחמים כדי צרכו, ויתירו חבליו, ושעות מספר אחרי כן החלו הרי מלכה להסתר מעיני הנוסעים, ההרים ויעריהם אשר ישכנו בם הנהדרים בנמרים בעולם.
כאלף ושלש מאות מיל מסינגפור עד הונג קונג, והיא ארץ קטנה מפרדת מחוף ארץ הסינים, והאנגלים ימשלו בה. ויצטרך פיליאס פוג כי תעבור האניה את המרחק הזה בששה ימים לכל היתר, למען קחת בהונג קונג את האניה אשר תפליג משם ביום הששי לחדש נובימברו ללכת יוקהמה, אחד מהמבואות הגדולים והטובים ביפן.
והרנגון היה טעון מאד. נוסעים רבים עלו עליו מסינגפור, אנדוסים, צילנדים, סינים, מאלאים, פורטוגיזים, ורבם היו במחלקה השנית.
והעת, שהיתה יפה דיה עד עתה, שנתה ברבע הירח האחרון. הים גדל, הרוח נשב לפעמים בחזקה, אך לטובת פיליאס פוג נשב הרוח מקרן מזרחית דרומית, ויעזר למהר מהלך האניה. ולפעמים בעת היכלת הרים רב החובל את המפרשים, ותגדל מהירות מהלכו בכח שתי הפעולות של האש והרוח, וילכו ככה לארך חוך אגם וקושין שון.
ובגלל העת הרעה היה צרך בזהירות רבה. ופעמים אחדות היה על רב המלחים להמעיט את הקטור וללכת מעט מעט. והדבר הזה גרם אבוד זמן, אך מר פוג כנראה לא התרגש מזה כלל, ורק פספרטו זעף והתקצף מאד, ויאשים את רב המלחים, את העושה במכונה, את חברת האניות כלה, ויקלל את כל העוסקים בהובלת נוסעים על אניות הקטור. ואולי גרמה גם המחשבה על אדות דוד הגז הבוער עוד במשכן פוג להגדיל את קצף פספרטו.
ויהי היום, וישאלהו השוטר לאמר:
– ראה אראה כי אצים אתם מאד לבוא הונג קונג.
ויען פספרטו: מאד, מאד.
– חשב יחשוב כבודו כי מר פוג יאיץ למען קחת את האניה ליוקהמה?
– יאיץ מאד.
– ואם כן, יאמין כבודו עתה בהנסיעה הנפלאה סביב הארץ?
– אמונה שלמה! וכבודו?
– אני? לא אאמינה!
ויקרץ פספרטו בעיניו ויאמר: ידעתיך, לץ!
המלה יצאה מפי פספרטו, והשוטר החל לחשב מחשבות. השם אשר נתן לו פספרטו העיר בקרבו דאגה, אף כי לא ידע מה ולמה. המצא הצרפתי את חידתו? השוטר לא ידע מה יחשב. אך איך יכול פספרטו להבין כי הוא שוטר, והסוד הזה לא נגלה לאיש? ובכל זאת ברור הדבר, כי פספרטו בדברו ככה כון לדבר מה.
ופעמים רבות קרה, כי הנער הטוב בטא בשפתיו דברים עוד יתר. כי לא יכול להתאפק, ויהי חסר אנים לשלט בלשונו.
וישאל את חברו בקול מהתלות, ויאמר:
– נראה אדוני פיקס, בבואנו הונג קונג, הישיגנו הצער לעזוב את כבודו בעיר הזאת?
ופיקס ענה במבוכה: אבל, ידע לא ידעתי... אולי...
– אח! אם הלך ילך כבודו אתנו בצותה אחת, אשרי! מכרי, פקיד חברת האניות לא יעמוד בתוך דרכו. הלך לא הלך כבודו כי אם עד בומבי, והנהו כמעט בארץ סין! אמריקה לא רחוקה, ומשם לארפה רק פסיעה אחת!
ויתבונן פיקס להדובר בו, והנהו מראה סבר פנים יפות מאד, ויחליט להשתתף אתו בהתוליו ובצחוק. ופספרטו, שהיה מלא התולים הפעם, שאלהו אם "האומנות הזאת מביאה לו רוח הרבה"?
ולא הזיז פיקס בריסי עיניו, ויאמר:
– הן ולא. יש עסקים טובים ויש רעים. אך הלא בין יבין כבודו כי לא על הוצאותי אני נוסע.
ויצחק פספרטו ויקרא: אח, בזה אין לי כל ספק!
ותכל השיחה, ויבוא פיקס להתא אשר לו, ויחל לחשב מחשבות. ברור הדבר כי הבינו מה הוא. אם כה ואם כה, על כל פנים הצרפתי יודע כי הוא שוטור. אך ההגד הגיד לאדוניו? היש לו יד בגנבה או אין? הנודע הדבר, ואם כן אין עוד תקוה להצליח? ותעברנה להשוטר בזה שעות אחדות רעות מאד. רגע חשב כי הכל אבד, ורגע שבה לו התקוה כי פוג איננו יודע סודו, ובכלל לא ידע השוטר מה יחליט.
אך מעט מעט שקטה רוחו, ויחליט לדבר את פספרטו בלי לב ולב, בגלוי. אם לא יכול לעצור את פוג בהונג קונג, ואם באמת יאמר פוג לעזוב לחלוטים את הארץ האנגלית הזאת, וספר הוא, פיקס, לפספרטו הכל. אם המשרת שתף לאדוניו בענין הזה, והוא האדון יודע הכל, אם כן נגמר הדבר. ואם אין לו לפספרטו כל חלק בגנבה, הנה טובתו תדרש ממנו לעזוב את אדוניו.
כן היה מעמד שני האנשים האלה, וממעל להם היה פוג בהדר שקט רוחו שלא התרגש ולא התפעל ממאומה. השלים השלים בדיוק את תקופתו סביב הארץ ולא שם לבו להכוכבים הקטנים הנמשכים אחריו.
ובשכונתו הלא היה (אם נדבר בלשון התוכנים), כוכב מבלבל, אשר היה יכול לפעל על לב הג'נתלמן הזה ולגרום זעזוע מה. אבל, חלילה! קסמי יפי מרת אאודה לא פעלו כלל, ומה רבה תמהון פספרטו על זה, והזעזועים בלב הג'נתלמן, אם היה מעט, היה יתר קשה להרגיש ולחשב אותם מהזעזועים של מזל אורנוס אשר לפיהם חשבו ומצאו את מזל נפתון.
אמנם, יום יום השתאה פספרטו לאין ערוך, בקראו בעיני האשה היפה כל כך הכרת טובה למצילה, והוא, לא חלה ולא הרגיש! אמנם, למר פוג היה לב כדי לעשות מעשה נעלה ונשגב ברוחו, אך לאהבה, חלילה! ובדבר הנסיעה לא היה נראה על פני פוג כל רגש, כל דאגה ופספרטו, הוא היה כל היום בצער ובדאגה. פעם אחת עמד פספרטו נשען על מסעדות מקום המכונות ויביט להמכונה האדירה שהיתה לפעמים כמו בקצף גדול, בעת שהתנודדה האניה תנודה חזקה והקטור התפרץ בכח, אז יגדל גם קצף הנער וקרא:
– אין מעצור כלל להקטור. האניה לא הולכת! הנה הם האנגלים! אח, לו היתה אניה אמריקנית, כי אז אולי רקדנו מחזק התנודה, אך היינו ממהרים ללכת!