סביב הארץ בשמונים יום/פרק י
ויעמד הקטור בתחנה. וירד פספרטו בראשנה, ואחריו מר פוג, יעזור מר פוג להאשה להציג רגלה על הרצפה. ויאמר פיליאס פוג ללכת משם בדרך ישר להאניה, למען שים את מרת אאודה במקום מנוחה ובהרחבה, ולא אבה לעזוב אותה רגע, כל עוד היותה בארץ הזאת המלאה סכנה לחייה.
ויהי אך חפץ חפץ פיליאס פוג לצאת מהתחנה, ויקרב אליו אחד השוטרים, ויאמר לו:
– "אדוני פיליאס פוג"?
– אנכי.
– והאיש הזה משרתו? וירמוז השוטר על פספרטו.
– כן.
– הואילו נא ללכת אחרי, שניכם.
ולא עשה פוג כל תנועה אשר היתה יכלת לראות בו תמהון. השוטר בא בכח חקי המלכות, ולכל אנגלי דין המלכות קדש קדשים. פספרטו, לפי מנהג צרפת, חפץ להתוכח את השוטר, ויגע בו השוטר במטהו, ופיליאס פוג רמז לו ללכת.
וישאל פוג: האשה הזאת, היש לה רשות ללכת אתנו?
– יש.
ויוליך השוטר את מר פוג ומרת אאודה ופספרטו לפלקיגרי, הוא מין עגלה בארבעה אופנים וארבעה מקומות, רתומה לשני סוסים. וילכו. ואיש לא דבר דבר בכל עת הנסיעה, במשך כעשרים דק.
ותעמוד העגלה אצל אחד הבתים, ויצו השוטר להאנשים לרדת ארצה ויביאם לחדר אשר חלונותיו סגורים בשבכות ברזל, ויאמר להם:
– בשמנה שעות וחצי תעמדו לפני עובדיה השופט.
ויצא ויסגור הדלת אחריו.
ויקרא פספרטו:
– הנה, נתפשנו!
ויכרע וישב על אחד הספסלים.
ומרת אאודה פנתה למר פוג, ותאמר לו בקול חרד:
– "אדוני, על כבודו לעזבני, בגללי נתפשתם, על אשר הצלתם אותי".
ויען פיליאס פוג בדברים קצרים, כי זה אי אפשר, כי הכמרים יראו לנפשם לבקש אותה בכח הממשלה. ובכל אופן עזב לא יעזבנה, והביא יביאנה להונג קונג.
ויאמר פספרטו:
– אבל, האניה יוצאת בצהרים.
ויען הג'נתלמן בקרירות ובפשיטות:
– לפני הצהרים נהיה באניה.
והדברים האלה נאמרו בקול בטוח כל כך, עד כי לא יכול עוד פספרטו להתאפק מלאמר לנפשו:
– בחיי, הדבר ברור! לפני הצהרים נהיה על האניה.
בשמנה שעות וחצי נפתחה דלת החדר, ויבא השוטר, ויביא את האסירים בחדר הקרוב. שם היה חדר המשפט, וקהל גדול, בני ארפה וילידי הארץ, ישבו במקום המיועד להבאים לשמוע דבר המשפטים.
ומר פוג ומרת אאודה ופספרטו ישבו על ספסל לעומת מקום מושב השופטים.
ויבא גם השופט, ואחריו סופר בית הדין. והשופט איש בריא בעל בטן. ויסיר פאה נכרית שהיתה תלויה על מסמר על הקיר, וישימה על ראשו, ויאמר:
– הדין הראשון!
אך ברגע זה נשא ידו לעומת ראשו ויאמר:
– הפאה הזאת לא לי!
ויען הסופר:
– אמנם אדוני, הפאה הזאת לי היא.
ויאמר השופט:
– אואסטרפוף יקירי, איך יוכל שופט לדין דין אמת לאמתו בפאת סופר בית דין!
ויחליפו הפאות, ופספרטו בעת הזאת רתח כלו מקצר רוח, כי נדמה לו כי מחט השעון הגדול בבית המשפט סבב במהירות נוראה.
ויאמר שנית השופט:
– הדין הראשון!
ויקרא הסופר:
– פיליאס פוג?
– הנני!
– פספרטו?
– הנני!
ויאמר השופט:
– טוב. הנה שני ימים, כי ארבו לכם בכל עת בוא הקטורים מבומבי.
ולא יכול פספרטו להתאפק ויקרא:
– אבל, מה חטאנו?
– עוד מעט וידעתם.
ויאמר מר פוג:
– אדוני, אזרח אנגלי אנכי, ויש לי זכות...
וישאל מר עובדיה:
– הנהג התנהגו אתכם לא לפי הכבוד?
– לא!
– טוב, הביאו את התובעים.
והדלת נפתחה, ושלשה כמרים הובאו לבית המשפט.
וידבר פספרטו בלחש:
– הוא הדבר. אלה הם הנבלים, אשר אמרו לשרוף את גברתנו הרכה.
והכמרים עמדו על רגליהם לפני השופט, ויקרא הסופר בקול רם הקובלנה, כי חללו פיליאס פוג ומשרתו הקדש, ויבאו למקדש הברהמנים. וישאל השופט את פוג:
– השמע כבודו?
ויען פוג:
– כן אדוני.
ומכיסו הוציא שעונו ויביט, ויאמר "הנני מודה בכל!"
– מה, כבודו מודה...
– הנני מודה, וחפצי כי שלשת הכמרים האלה יודו גם הם אשר חפצו לעשות בהפגוד פילג'י.
וישקיפו הכמרים איש בפני רעהו, ונראה כמו לא הבינו מאומה מכל דברי פוג.
ופספרטו קרא בכח:
– כן, בפגוד פילג'י, אשר התעתדו לשרוף שם את עולתם.
ויוסיפו הכמרים להשתאות עוד, וגם השופט עובדיה תמה תמהון גדול, וישאל: איזו עולה? את מי לשרף? בעצם העיר בומבי?
ופספרטו שאל בתמהון:
– בומבי?
– אמנם כן. לא על הפגוד בפילג'י נדבר כי אם על הפגוד במליבר היל, בבומבי.
וסופר בית דין הוסיף:
– וראיה לחלול הקדש, הנה נעלי המחלל.
וישם זוג נעלים על שלחן הכתיבה.
וישתאה פספרטו מאד, ולא יכול להתאפק, ויקרא:
– נעלי!
הקורא הבין אכן את הערבוב שבא במחשבות האדון ומשרתו. המקרה בהפגוד בבומבי, כבר שכח שכחוהו, והוא אשר הביאם לפני השופטים בכלכתה.
כי הבין השוטר פיקס את כל התועלת אשר יוכל להוציא מהמקרה הרע הזה. ויתעכב בבומבי יום תמים, ויהי ליועץ לכמרי הפגוד, ויבטיח להם כי נתן ינתן להם כסף ענושים הרבה בגלל חלול הקדש, כי ידע ידע פיקס עד מה ממשלת אנגליה מדקדקת את העברינים מחללי קדש. וישלחו תלגרם לכלכתה להשופט, לעצור את פוג בצאתו מעגלת מסלת הברזל. אך בגלל הזמן שהוציא פוג להציל את האשה באו פיקס והכמרים כלכתה לפני בוא פוג ומשרתו שמה. ויוכל הקורא להבין מה חזק וגדל צערו בראותו כי לא קמה תקותו למצא את פיליאס פוג עצור בכלא, ויחשוב כי הגנב אשר הוא רועץ נמלט ממנו והוא נחבא באחת המקומות בצפון הודו, ויארוב פיקס לפוג בתחנות המסלה ארבע ועשרים שעה תמימות, ומצוקות לבו חזקו מאד. ומה רבה שמחתו בראותו בבקר היום הזה פוג יורד מן העגלה, בחברת אשה צעירה לימים, שבאמת לא יכול להבין מה ענינה אתו. וימהר וישלח עליו את השוטר, ופוג ומשרתו ואלמנת הרג'ה מבונדלקינד העמדו לפני עובדיה השופט.
ולולא היה פספרטו שועה כל כך במחשבתו בנעליו, כי אז היה רואה את השוטר פיקס באחת הפנות בבית המשפט, המקשיב לכל דברי המשפט ונקל להבין עד מה נגע הדבר עד לבו, כי בכלכתה כמו בבומבי עוד לא בא לו הפקודה מלונדון לעצור אותו.
ועובדיה השופט רשם לו את ההודאה שנמלטה מפי פספרטו, ויאמר:
– הנאשמים הודו?
ויען פוג: הודו.
ויאמר השופט:
– יען מחקי אנגליה לשמור ולהגן על דתות כל בני הודו ולענש קשה כל מחללי כל דת שתהיה, ויען פספרטו הודה חטאו, כי חלל את רצפת הפגוד במלבר היל, בבומבי, ביום כ' אקטברו, יענש פספרטו לחמשה עשר יום במשמר, ושלש מאות לירה יתן להפגוד.
ולא התרגש פספרטו כי אם מפני הסכום הגדול, ויקרא:
– שלש מאות לירה?
ויקרא השומר:
– הס!
והשופט הוסיף:
– ויען לא יש ראיה, כי המשרת עשה הפשע לא בידיעת אדוניו, וכי בכלל, האדון חיב באחריות המעשים שעושה שכירו, ינתן פיליאס פוג שמנה ימים במשמר ומאה וחמשים לירה ישלם להפגוד. הסופר, קרא דין אחר.
וירגיש פיקס בזוית אשר עמד שם נחת רוח שאין לתאר בדברים. שמנה ימים ישאר פיליאס פוג בכלכתה, וזה יתר מהצרך לו עדי בוא הפקודה לעצור אותו בגלל הגנבה.
ופספרטו נפעם ונרעש. פסק דין הזה החריב את אדוניו. הפסד יפסיד פיליאס פוג עשרים אלף לי"ש כסף ההמרה, וכל זה מפני שהוא, כבטלן גמור, נכנס להפגוד הארור הזה.
ופיליאס פוג משל ברוחו, כמו לא נגע הדבר כלל אליו, ולא הניע אפילו בריסי עיניו. אפס ברגע קרוא הסופר דין אחר קם פיליאס פוג ויאמר:
– נתן אתן ערבון.
ויען השופט:
– הרשות בידיך.
וירגיש פיקס צמרמורת בכל עצמותיו. אך בשמעו את השופט קובע את הערבון, מפני היות פיליאס פוג ומשרתו לא מהארץ הזאת, לסכום עצום, אלף לירה בעד כל אחד, שבה לו מנוחתו ובטחונו. אם לא יחפץ לשבת במשמר כאשר נגזר עליו, עליו להוציא אלפים לירה!
והג'נתלמן אמר:
– אתן.
ומשק הידוע אשר נשא פספרטו הוציא כריכת שטרי הבנק וישם על מכתבת סופר בית הדין.
ויאמר השופט:
– הסכום הזה ישיבו לו בצאתו מבית האסורים. לעת עתה חפשים אתם בערבון הזה.
ויאמר פיליאס פוג למשרתו: בואה.
ויקרא פספרטו בקול קצף:
– לפחות השיב ישיב לי הנעלים!
וישיבו לו הנעלים.
ויאמר בקול דממה:
– הנה נעלים יקרים! כל אחד יתר מאלף לי"ש! מלבד מה שהם לוחצים את רגלי!
וישלח מר פוג את ידו להאשה כי תתרפק עליה, ויצא, וילך אחריו פספרטו ומראה פניו העיר רגש רחמנות עליו. ופיקס עוד קוה כי הגנב לא יסכים לעולם להשאיר סכום גדול כל כך, וישאר שמנה ימים בבית האסורים, וילך בעקבות פיליאס פוג.
ויקח מר פוג עגלה, ויעלו בה שלשתם, מרת אאודה והוא ופספרטו, וירץ פיקס אחרי העגלה, והעגלה הלכה ותעמוד אצל אחד מרציפי העיר על שפת הים.
כחצי מיל מהיבשה עמדה הספינה רנגון וכבר היה נס ההפלגה נשא עליו. והשעון פעם אחת עשרה שעה, ועוד היתה איפוא שעה אחת למר פוג עדי תפליג הספינה. ויראהו פיקס יורד מהעגלה ויורד בצנה את מרת אאודה ומשרתו, וירקע ברגלו על הארץ ויקרא:
– הבליעל! הנהו הולך לו! אלפים לירה יעזב! פזרן כגנב! אח! ערץ אערצנו עד קצה הארץ, אם יהיה צרך. אפס, לפי מנהגו כל כסף הגנבה ילך לו!
ובצדק דבר השוטר את הדברים האלה, כי אמנם מיום צאת פוג מלונדון ועד היום כבר הוציא להוצאות הדרך ולמקנה הפיל ולכסף הענושים יתר מחמשת אלפים לירה, והחלק הנתן להשוטר המוצא את הגנב הלך והתמעט.