סבא אליהו/חלק ג/פרק לא
שמעו והאזינו אל תגביהו למרום קולכם קול מלא. תרי קלי. {הרמ"ז בפ' צו דף ל"א ע"ב. מילוי קו"ל קו"ף ו"ו למ"ד עולה קו"ל}, ולא ישמע בבתיכם קול צוחה, ואפיקו קור קור מהכא ((בבא בתרא כג, א), אל תדברו גבוהה גבוהה. ברמות רוחא ממללא, כי לא ברעש ה', והרמת קול ענות גבורה היא מסטרא אחרא, כמ"ש אליהו לנביאי הבעל, (מלכים א יח, כז) קראו בקול גדול. וכתב האר"י ז"ל, זכר לדבר (בראשית מה, טז) והקול נשמע בית פרעה. ובמרגלים כתיב בפ' דברים, וישמע ה' את קול דבריכם ויקצוף. דבריכם לא נאמר אלא את קול דבריכם, משום דכתיב ותשא כל העדה ויתנו את קולם. ודברי חכמים בנחת נשמעים ובלחישו. יימר בר חיש"ו (פי' הכותב דף פ"ד ע"ב).
וגם קוב לא תקובו לשום אדם, ושמעו שמוע מלתי, את הברכה אשר ללאו יצא, לאו שבקללו"ת לא ישמע קול אלה על פיכם, וקורות בתיכם לא ישמעו שמע שוא שיהא בו שמץ מינות של קללה מאיזה מין שתהיה קטנה או גדולה. כי הן הנה היו לבני ישראל, אמהו"ת הבשולי"ם בשלו ילדיהן, ואבות לכל הנזיקים והרעות. ואמרו חכמי האמת והוא בזוהר פקודי דף רס"ו ע"א, שיש עומדים על הפקודי' נקראי' אוררי יום, אתיא פקידה פקידה מכל דבור לשון קשה, ודבר חק ויתלקטו אל יפת"ח פיו לשטן, אנושי"ם רקים וכחות הטומאה הנקראים אלה, כלשון אלה אלקיך ישראל, נחש ורוכבו, יאבדו מארעא ומתחות שמיא אלה, שלכן כתיב מלה זו בלשון הקודש, ולא אתחלף בתרגום כשאר הפ', עיין זוהר בראשית דף ט' ע"ב, וזוהר ויחי דף רכ"ח ע"א. אלה קשה לפי שהם נכונים ומזומנים לקול הקורא, עודינו בין שיניו לא ישוב ריקם. ובעל ר"ח בשער הקדושה פ' י"ג בחלק ז' הביאו. ובזוהר פ' פנחס דף רמ"ו ע"א, מאי בעוד רשע לנגדי, ההוא ממנא דאתפקד על דא ונטיל ההוא מלה לאבאשא ליה לב"נ ע"כ. וזה לענ"ד בזוהר פ' משפטים דף קכ"ב ע"א, ההוא גברא דלייט לחבריה, אעבר ר' ייסא א"ל כרשע עבדת, ר"ל כההוא ממנא עבדת בישא ליה, דאת גרמת לההוא רשע לאבאשא ליה, והמעשה כעושה ולא כעושה ממש, והיינו דקאמר כרשע לא רשע, אלא דמחזי מלוי כרשע. וכן בזוהר תזריע דף מ"ג ע"א, כמה גרדיני נימוסין זמינין לההוא מלה לקבלא ליה. ובפ' קדושים דף פ"ה בפ' לא תקלל חרש עי"ש. והרמ"ז בפ' בלק דף קפ"ו ע"ב, כתב שהס"א נקראת בכל עת, שהיא מזומנת תמיד, ואני אומר דרך דרש ששמם מוכיח עליהם, שם חצונים לשון ניחוץ, ע"ד מ"ש במדרש בפ' הן אראלם צעקו חוצה. מאי חוצה, חוצה כתיב. ופירש"י לשון מהירות, כמו דבר המלך נחוץ, וכן הפייטן האב חצה לשחוט את בנו. ועוד דיש כותים מזומנים לרעה ח"ו כמאמרם ז"ל, וכדאי' בזהר וישלח דף קע"ה ע"א, וכן נראה לפרש לישנא דירושלמי פ"ב דמכות, אהא דתנן כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו, תיפתר שהיה עת ועונה, כלומר עת זעם, ואדחויא דבעל יפה מראה שם דף שי"ב ע"א לא סמיכנא כי יש לפרשו כן, ולא תברא ממ"ש אח"כ כי הא דמר ר' יוסי ן' חלפתא עתים הן לתפלה, כי הכוונה שיש עת זעם ויש ג"כ עת רצון, והיא היא מלתא גופא דאמר ר' יוסי בבבלי פ' חלק דף ק"ב, ויהי בעת ההיא וירד יהודה. תנא משמיה דר' יוסי עת היא מזומנת לרעה וכו'. בעת רצון עניתיך, תנא משמיה דר' יוסי עת היא מזומנת לטובה וכו'. וכל מעיין בצדק ישפוט דבכדי טרח היפה מראה שם, ובחנם דחק דקאי אאיכא דאמרי דמייתי בבבלי במכות, כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו, דלענ"ד ליתא. ועיין בס' אמונת חכמים בסוף פכ"ג בענין ארס נשיכת השרץ הנק' טארא"נטולה, שחוזר וניעור בכל שנה באותו פרק ובאותה שעה. וכתב המ"י ח"ב פי"א, שלא יפתח פה לשטן, ר"ל שלא יגרום אדם לשטן שיפתח פיו בקללת עצמו או אחרים, כי הס"מ פותח פיו עמו וכו'. וכמה פעמים צווחתי ככרוכיא בקהל עם על הקללות הנשמעות מן ההמון נמוג, ומלאתי פי תוכחות על משפחות ומשפחות, מספחת ממארת היא ביניהן, ותהי אלה בינותם אבות ובנים אחים ואחיות יאהבו קללה בשעת כעסם, ותהי מרוצתם רעה, ובעת רעתם יאמרו איה ה', ולא ידעו ולא יבינו שבשלהם הצער הגדול הזה להם. והבנים מתים בקללות אביהם, ואפי' בגדלם אינם יכולים האבות לומר ברוך שפטרני מעונשו של זה, כפי הפי' שפירש בעל הלבושים בא"ח סי' רכ"ה. דאב מברך שנפטר הבן ממנו שאינו נענש עבורו (דלא כפי' ל"ח ושאר פוסקים). ואפלטון היוני בספר הז' מנימוסיו כמה הזהיר על זה וכתב דחמירא סכנתא. ואם באו"ה כך ק"ו למי שהורתו ולידתו בקדושה, עם בני ישראל קדש ישראל לה'. ויאמר אליהו, הנה דוד לא מצא מקום להנקם משמעי על קללתו נמרצת, הואיל וקים ליה בדרבה מיניה באבשלום, ואמר הנה בני אשר יצא ממעי מבקש את נפשי ואף כי (עתה) בן הימיני הזה. שעל מכוון זה נ"ל ודאי שאמר שלמה בנו, חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר, ר"ל שאם אתה הבן אינך מכבד אב, איך אוכל לפצות פה להשיב לחורפי, הלא דוד לא עצר כח לפצות פה ולנקום נקם משמעי ולהשיבו דבר מסיבת אבשלום בנו, ואעשה כן אף אני אם לא שתשמח לבי, שאז אשיבה חורפי דבר. וכמו כן אלו האבות שמקללים בניהם ונשותיהם ח"ו, ואחים שנעשו צרים זל"ז ופוערים פיהם לבלי חק, מה מענה ימצאו להשיב כאשר עבדם מקללם, אם גם הם קללו אחרים הנוגעים אל נפשם ואל בשרם, ויאכלו חצי בשרם בהבל שבפיהם, הבל שיש בו חטא, הב"ל אשמים הוציאו המקללים חוץ מן הישוב כי אינם מן הישוב, בין אריות ירבצו וחיות יער שאינם בני תרבות, ודמיונם כאריה יכסוף לטרוף. ונראה שלזה כתוב בשמעי, והנה משם איש יוצא ממשפחת בית שאול. וחוזר ואומר יוצא יצא ומקלל. על דרך ויצא בן אשה הישראלית, דאמר ר' לוי מהיכן יצא מעולמו יצא. שפירשו מעולם קטן שלו. וכן בזוהר אר"י נפק מכללא דחלקא דישראל, דנפק מכללא דכלא, מכללא דמהימנותא. וכן בריש פ' ויצא רש"א נפק מכללא דארעא דישראל, דכתיב ויצא, משמע דמלת ויצא דריש. או ע"ד שכתב מהרי"א כפי גרסתו בנחלת אבות על צאו וראו איזוהי דרך ישרה וכו'. דבדרך רעה שייך יציאה לפי שראוי לצאת ממנה, ובדרך טובה ראוי לבוא בה. או על דרך שפירשו הקדמונים פ' ויצא, אל מוצא המים במלכים ב' ב'. על יציאה חוץ מהקש הטבעי וממנהגו של עולם. (והאמת אצלי שלשון יציאה נופל בין ליוצא מטב לביש, בין מארח ביש לארח טב, וכן מצינו בזוהר חיי שרה דף קל"ב ז"ל, והנה רבקה יוצאת, באה מיבעי ליה, מאי יוצאת, דקב"ה אפיק לה מכל בני מתא דכלהו חייבין, והיא יוצאת מכללא דילהון ע"כ. איברא שכתב הרשב"א בפ"ק דתענית דף ט', אדאמרי' א"י משקה הקב"ה בעצמו, וכל העולם כולו ע"י שליח, שנא' הנותן מטר וכו' ושולח מים על פני חוצות. כי א"י שהיא העיקר נקראת ארץ סתם, ומה שהוא טפל לה נקרא חוץ, ר"ל דבר שהוא חוץ לעיקר וכו' יע"ש. וכן משמע גם מהזוהר פ' ויקהל ריש דף קצ"ו על פ' הן אראלם צעקו חוצה. מהו חוצה דא בבל ע"כ. ואותו הלשון של הרשב"א כדמותו וצלמו נכתב כלשון עצמו מבעל שבילי אמונה נתיב ח' דף קי"א ע"א. (וכמו זה ראיתי שהביא בנתיב הנ"ל, בסתם כמה פירושים על מאמרי חז"ל שרובן ככולן הם דברי הרשב"א ככתבם וכלשונם, והזכירו בדף ק"ט ע"א). ועפ"י דרכו הבנתי שזש"ה באלימלך ונעמי כשיצאו לחוצה לארץ, ויבואו שדי מואב ויהיו שם, דקארי מקום מואב שדי מואב, שמה שאינו מא"י הוא חוץ לעיקר, חוצות ושדה. והואיל שכתב ויבואו, דיצאו מיבעי ליה, אבל נאמר ויבואו להודיע שלא יצאו מקדושה שלהם, וגם שם לא שבקו לחסידותם כמ"ש ויהיו שם. והיו כהווייתן יהו, לכן ביאר דמ"מ שדי מואב היו שהם חוצות כנז', באופן שאפי' מצאו סובין לא יצאו, כדאי' במס' (בבא בתרא צא, ב). ומ"מ אמרי' בזוהר חיי שרה דף קכ"ב, דאית שדה ואית שדה, אית שדה דכל ברכאן וקדושין ביה שריין, כד"א כריח שדה אשר ברכו ה'. ואית שדה דרך חירוב ומסאבו ושיצאה וקטולין ביה שריין וכו'. נמצא דלשון יציאה לחוץ נאמר על כל הב' פנים, ואה"נ דיוצא אדם בכי טוב, מביש לטב כיציאת מצרים, ובקדושה יש פניני חיצון תיכון, ר"ת פת"ח. אבל מן הסתם זיני בישי נקראים חצונים, כדתנן ה"ז דרך החיצונים. ובגמ' דפסחים כל מה שיאמר בעל הבית עשה חוץ מצא. שפירשו על יציאה לחיצונים וק"ל. ואכתוב לי עוד מזה בס"ד בחדושי על מרגלא דרבנן דיבנה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה וק"ל. ובפ' הקומץ אמרי' מפני מה נברא העה"ז בה"א שדומה לאכסדרה, שכל הרוצה לצאת יוצא. ועיין מ"ש מהרש"א שם. ומסכים עמו הרב נזר הקדש בפ' י"ד סי' ט' דף ס"ד ע"ב. וכתב המ"י במאמר ב' פי"ג כמו שברית כרותה לשפתי ברכת הורים להיות עודפת על ברכת אחרים, להיות נפש הבנים עלולים תחתם, כן ח"ו קללתם אפי' על חנם היא באה וכו' ע"כ.
ואין שום התנצלות לומר שלא מלבם הוציאו מילין אמרים המאררים, ואינם אלא מן השפה ולחוץ, שהרי גדולה מזו אמרו בב"ר פ' ויחי פ' ק'. ר' חנינא בר פפא אזיל למחמי אפין לר' תנחום וכו', א"ל צלי עלי, א"ל פסיג תרעיך. פי' יפסק שברך, וא"ל לא תאמר כן אלא יסוג תורעך, שפירושו תוגדר פרצותיך, מלשון סוגה בשושנים. וכתב בעל מ"כ משום דלשון פסיג ותרעא משתמע לתרי אנפי, ובתפלה צריך אדם לדקדק בלשונו, דלא ישתמע לתרי אפין, כדאי' בס' הזוהר פ' ויצא ע"כ. איברא דלכאורה הוי סתירה גמורה למ"ד בפ' משקין (מועד קטן ט, ב), בהנהו רבנן שברכו בלשון דמשתמע קללה, יהא רעוא דתזרע ולא תחצד, תעייל ולא תפוק וכו'. והני כלהו ברכתא הוו כדאי' שם, וכן בב"ר פ' כ"ו. רבן גמליאל אסיב ברתיה, א"ל אבא צלי עלי, א"ל לא יהא לך מחזורי להכא. ילדה בר זכר, א"ל לא ישלה ווי מפומך. א"ל אבא שתי שמחות שבאו לי את מקללני, א"ל תרויהון צליין אינון, מן דאת הוית שלם בביתך לא יהא לך מחזורי להכא, ומן גו דהוי בריך קיים לא ישלה ווי מפומך, ווי דלא שתי ברי, ווי דלא אכיל ברי, ווי דלא אזיל ברי לבי כנישתא ע"כ. ונ"ל שיש ליישב דמעשה דר"ח בר פפא שאני, כי ר' תנחום היה אבל והיתה שעת ריתחא שהדינין בתקפן, ולכן כל מילתא דמשתמע לתרי אנפי, תתאה גבר ולדמו יהיה נדרש לחובה, אבל בעלמא כיון שיש במשמעות הלשון מה שמכוין המשמיע ודאי מעלי, וכן משמע מן הזוהר שמיני דף ל"ח ע"ב וז"ל, ועל דא תנינן בשעתא דמותנא איערע בעלמא, לא יתער איניש גרמיה למלה בעלמא, בגין דלא יתערון עליה וכו' יע"ש. ועוד נ"ל לחלק ולומר דהתם במ"ק טעמא הוי כמ"ש מהר"ם מפדובה, כדי שיתברך בכפלים, גם מאביו רשב"י בפירוש מרובה ששינה ופירש. ועיין לב אהרן יאושע כ"א. דף קי"א ע"א. וכן י"ל בברכת ר"ג לבתו בכפל דברי ר"ג, מלתא בטעמא. משא"כ בעובדא דר"ח בר פפא. ואכתי עומד לנו מנגד מאמר הזוהר פ' ויצא דף ק"ס ז"ל, ות"ח ב"נ כד צלי צלותיה לא יימא עליה זכרני ופקדני, בגין דאיכא זכירה לטב ופקידה לטב וזכירה ופקידה לביש, וזמינין לנטלא מלה מן פומא ואתיין לאדכרא חובוי דב"נ ולאענשא ליה, בר אי איהו זכאה שלים דכד בדקי חובוי ההיא זכירה ופקידה לביש, ולא ישכחון לון, כגון עזרא דאמר זכרה לי אלקי לטובה וכו' ע"כ. הרי דלעולם כל לישנא דאית ביה טב וביש, לא אמרינן בשביל שמזכירין עוונותיו. ועיין מ"ש לקמן בס"ד בפ' ל"ז. ומשמע למעיין היטב לשון הזוהר, דאפי' זכאה לא יימא אלא כשמפרש בהדיא שאומר לטב, כדמייתי מעזרא שאמר זכרה וגו' ואמר לטובה, ובאיש דעלמא אפי' בכה"ג נפיק ליה חורבא ולא יימא. וכאשר דמיתי והבנתי משטח לשון הזוהר, כן מצאתי בפירוש להרב בעל מקדש מלך שפירש כן להדיא. ונ"ל דהיינו דאמרי' בפ"ק ד(שבת יב, ב), דר"א כד הוה אזיל לשיולי בטפיחא, זמנין א"ל המקום יפקדך לשלום, וזמנין א"ל רחמנא ידכרינך לשלו', דבכל הני תרי לישני פקידה וזכירה הוה מסיים במלת לשלו', ע"ד מ"ש עזרא. ומטעם הזוהר הנז', (ואפשר דמ"ד זמנין לשון פקידה באשה חולה, וזמנין לשון זכירה בחולה זכר, עפ"י מ"ד בזוהר וירא דף קט"ו ע"א, פקידא לנוקבא זכירה לדכורא ע"כ. ופקידה של גאולת מצרים משום דלכ"י נאמרה), ויצא בכי טוב בסיומא דלשלו', וכה"ג בפ' התכלת. זכור אותו האיש לטוב, חנניה בן חזקיה וכו'. וא"כ איפוא איך הגדולים הנזכרים הוציאו מפיהם לישנא דאית ביה טב וביש, וכי נימא דרבנן דפ' משקין סמכו על רשב"י שיפרש דבריהם לטב, וכן ר"ג ידע אנפשיה שיצטרך לברר דבריו לבתו לטובה, או דלשון יהא רעוא שאמרו, דמסתמא אף ר"ג אמר כי האי לישנא, דהוי פירושא דמלתייהו לטובה, כלומר שיהיה להם לרצון. דתרגום רצון רעוא, וזש"ה זכרני ה' ברצון עמך. כי לרצון יהיה להם ולא זכירה לרעה. וכיון דזכאי נינהו, כשמפרשי' לשונם לטב, ביש לא ימטי להו, הא ניחא בזכאה כלפי עצמו, אבל כלפי אחר מי יודע אי זכאה איהו או לא, ולא אתיין לאכדרא חובוהי. וי"ל דרבנן הוה קים להו בגויה דבריה דרשב"י דזכאה איהו, וכמו כן ר"ג בברתיה. או אפשר דכיון דזכאין המברכים ושפתותיהם ברור מללו, לא תאונה רעה למתברכים, וכתב הרמב"ן בפ' וישלח, דבן אוני יש לו ב' משמעיות, א' אנינות ואבילות, מלשון לא אכלתי באוני. והב' משמעות כח חוזק וגבורה, מן כחי וראשית אוני. ולאין אונים עצמה ירבה. וכן מלשון זה אונות ושטרות בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא נב, א). ורחל רצתה לומר בן אבלי, ואביו פתרו ועשאו מלשון כחי, בן ימין, בן הכח או החוזק, כי הימין בו הגבורה וההצלחה, כענין שכתוב לב חכם לימינו, ימינך תמצא שונאיך. ימין ה' רוממה. וקראו בשם שקראתו אמו, כמו שהסכים בשאר בניו, ותרגם אותו לטובה. ואפשר לי לומר עפ"י מאמר הזוהר והמדרש הנ"ל, דאה"נ דגם רחל אמרה בן אוני, מלשון כח וחוזק, לומר שכל כחה נס ממנה במותה ונשתרבב ונכנס בו, וזה אחרית אונה, ע"ד שאמר יעקב לראובן כחי וראשית אוני, והוא ביאר כחי גבי אוני, אבל רחל שאמרה לשון דמשתמע טב וביש, אע"פ שתהיה כוונתה לטב בא יעקב וקבעו בלשון מיוחד לטוב, כולו אומר כבוד שלא יפול בו פתרון לרעה מהטעם של הזוהר והמדרש. הנה בס' מטה משה ואליה תמיד ואחרים כתבו דבעלינו לשבח שיסד יאושע הנביא והעמידו ריב"ז כמו שהוזכר בשם קטנותו, הושע בר"ת, ע' עלינו. ש' שלא שם. ו' ואנחנו משתחוים. ה' הוא אלקינו. ככתוב בכלבו סי' י"ז. כתבו שאין לומר ואנו משתחוים לפי שאנו הוא לשון אנינות, כמ"ש (ישעיה ג, כו) ואנו ואבלו פתחיה. וזה ראיתי בעוני של המקונן, אני הגבר ראה עני. שיש רמז בדבר במה שהתאונן שם אותי נהג ויולך חשך. ר"ת אנו. אמנם לדידי ניחא לי לומר טעם אחר כי מלת אנו אינו אלא לשון חכמים, שכן לא מצינו בכל המקרא מלת אנו כי אם אנחנו, ובירמיה סי' מ"ב אשר אנחנו שולחים אותך אליו. חסר במסורת נו"ן וחי"ת, אבל הקרי הוא אנחנו. ובא ענין זה בארוכה בס' ישרש יעקב יע"ש. וגם בזה אמור אמרתי דרך צחות רמז וסימן לדבר, אנו אין לנו אלא מ"ש חכמים. כלומר מלת אנו אין לנו בתורה ובכל המקרא כ"ד ספרים אלא מה שאמרו חכמים בלשונם, ולשון חכמים לחוד ולשון תורה לחוד. וכשם שכתב עולת תמיד בסי' קל"ה די"ל מתפללים אל אל לא יושיע. שהוא לשון המקרא, כך ה"ה דיש לומר ואנחנו שהוא לשון המקרא, וכיון שמן יהושע יצא השבח הזה המובחר, ודאי בחר לשון ערומים לשון המקרא ואנחנו, ולפי מ"ש בפוסקים הטעם שאנו לשון אנינות, אפשר לכוין אותם הלשונות שהרגילו התנאים לומר אנו לפי שאינו לשבח אלא בקשה, להקל מעלינו הצער והאנינות, כמו אנו ליה וליה עינינו. או במקום צער, כמו אנו שלוחי ב"ד ואתה שלוחינו. שהוא פורש ובוכה והם פורשים ובוכים, והמסורת של פ' ירמיה מ"ב. הנזכר סופו מר וכעס עניינו כנודע, וכן אנו אין לנו אלא דברי בן עמרם. אבל אין אני מתעצם בזה כי אינם תחת עיני כל המקומות שתפסו רבנן כי האי לישנא של אנו, לדקדק בהם לכוין מקומם וטעמם. ומסתבר שהמה ראו ולא זר לשון אנו ברבים המדברים בעדם, כמו שנאמר אני היחיד המדבר בעדו. והם בעלי הלשון וקבלה בידם וגם לישנא קלילא נקטו. ורבינו אברהם בנו של הרמב"ם ז"ל בחידושים שנדפסו בריש ספר מעשה רקח, כתב בשם אביו ז"ל בענין הקדיש, שהאומרים ויתקלס טועים באומרם כן, וא' מהטעמים שהביא לפי שהיא מלה משותפת בין העילוי והפכו, אמר הכתוב והוא במלכים יתקלס. וזה יובן ממנו העילוי, ואמר ויתקלסו בו הנערים, וזה הפך העילוי, ולפארו ית' בזה הלשון הוא טעות עי"ש. מלבד שמוסיף יותר מעשרה שבחים הראויים בקדיש, והמוסיף גורע. ורד"ק בשרשים שרש קלס הביא דבר זה בשם רבינו עמרם גאון. וכן הביא הב"י בא"ח סי' כ"ו בשם רבינו יהודה גאון. ולא עוד אלא שכתב שיש פותרין לגנאי ולבזיון, גם פ' במלכים יתקלס וכו'. ולא היית כזונה לקלס, ביחזקאל י"ז. ולפי המונח שהיא מלה ,פירשתי בחידושי פ' הרואה סי' קכ"ד ד"ה הרואה מרקוליס, שר"ל קילוס, לא על משמעות הטוב אלא על מרירות ומשמעות שיש בו משותף, ואין אנו צריכים לפרש כמו שפירשו התוס' ורע"ב בפ' ד' מיתות, משנה ז' דסנהדרין, מר לשון היפוך, כמו מר שחוטה, הפך השבח והקילוס, דקשה על פירושם, דכיון דקילוס הוא שם משותף כנזכר, ויש לו ג"כ משמעות בזיון וגנאי, אם נפרש מר-קוליס, מר הפך הקילוס, יסבול פירושו אפילו היפך הגנאי, אבל כשנפרש מר על מרירות ורוע, שר"ל שנפרש האי קוליס על משמעות רע ומר, ולא על משמעות שבח ניחא. ואפשר לי ליישב פירושם דס"ל דמר הפך קוליס, על הפך הכוונה שמכוונים העובדים אותה, מר קוליס היפך מה שהעובדים אותה קורים אותה קוליס, שהם מכוונים לשבח, אעפ"י שהיא משותפת, ואנו אומרים היפך מחשבתם. ועוד י"ל דהכא אינו שם משותף כלשון קילוס של תורה, כי אם לשון יוני שמשמעותו שבח, כבוד אומר כולו, ואינו משותף כמשמעות בזיון, ולכך פירשו מר ההפך, ותדע שכן בשבת דף ק"ח, בעובדא דיהושע הגרסי שנאמר לו קאלוס. ופירש"י טעם נאה ומשובח, וכתב העירוך שהוא לשון יון, ומוסף העירוך וכן צמח דוד טפוח פירשו אליל על שם כוכב מורקו"ריו עי"ש. וכתב הראב"ע בסוף דניאל בפ' ויבן על עוזבי ברית קדש שאליו יחוגו על ישמעאל ממזרח וממערב לזרוק אבנים. וכפי מ"ש רבינו עמרם והרמב"ם גבי קדיש, מכל הב' טעמים שאמרו אני אומר שיש למנוע בהגדה של ליל פסח בבבא של ולפיכך חייבים אנו וכו'. מלזמר ולקלס. כי היא מלה משותפת, וגם שנמצא מוסיף על ז' שבחים הראויים נגד ז' רקיעים. והר"ד אבודרהם גריס לה לפי שראה גירסת מתניתין דסוף פסחים, דתני לה, או דמפרש ולקלס לשון זיון וכובע נחשת, דמתרגם קולסא כמ"ש רבינו האי, הובא בב"י סי' נ"ו. אבל בגירסת סדר משנה דירושלמי לא נשנית כלל ולא נמנו אלא שבעה, כמ"ש התי"ט שם, וכתב הרמ"ז שגם הרמב"ם לא הזכיר אלא שבעה, וכמו כן בסדר נשמת דיוצר דשבת לא יש אלא ז'.
ונמצינו למדין מכל האמור דעל כל פנים בלישנא דאית ביה תרתי משמעיות, טובה ורעה באיש דעלמא, אפי' שמפרש דבריו לטוב גורם רעה, ובזכאה נמי כשאומר סתם, וזה לענ"ד פי' הפ' סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא וגו' כי זה כל האדם. כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה הצדיק, ותדע כי את כל מעשה האלקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע, כלומר שבדבר שהוא נעלם אם טוב ואם רע, אי לטב אי לביש, דמשתמע לתרי אנפי, האלקי' יביא במשפט, דנטלי מלה מן פומא ואתיין לאדכרא חובוהי ולאענשא ליה כנ"ל. וז"א האלקים יביא במשפט, ועל כן את האלקי' ירא וגו'. ודון מינה ומינה ק"ו בן בנו של ק"ו, למוציא מפיו לשון שאין בו מובן כי אם לרעה שאחריתו להכרית ח"ו, ולא יסכון גבר באומרו שלבו בל עמו, ולא עדיפי מהחלומות שהולכים אחר הפה, ודברים שבלב אינם דברים, ובכל הדברים שיש בהם הטבה והרעה שהוזכרו בפ' הרואה דף נ"ו אמרי' שם שהרואה אותם בחלום ישכים ויאמר הפסוק האמור בהם לטובה קודם שיקדמנו פסוק אחר. וכי לית להו לאלו המקללים ברית כרותה לשפתים, ומה הם סוברים שמ"ש דוד, חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני, שר"ל דברתי בלשוני ולא בלבי, שאינם דברים שבלב, הגם שחם לבו בקרבו וגו'. לא כן אבי מורי זצוק"ל פתר ליה להאי קרא, אלא מפרשו עם מ"ש רז"ל, כל הכועס אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. ובדידיה כתיב בשמואל ב' כ"ג. רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני. ואמר עתה שכאשר חם לבו בקרבו, אז דברתי בלשוני, ולא במלתו על לשוני, ברוח הקדש שבי, שאז מסתלקת ממנו, הא דידיה דמר אבי. והא דידי שנ"ל לפרשו עם מ"ש רז"ל, קפדנותן של אבות ולא ענותנותן של בנים. ויחר אף יעקב. מה אתה סבור מכות ופצעים היו שם, לא היו אלא דברי פיוסים, יעקב מפייס את חמיו ע"כ. ואף דוד אמר כשאני בכעס וחם לבי בקרבי וגו'. שמא אתה סבור מכות וחירופין היו שם, אני לא שניתי מלשון שאני רגיל בו, ודברתי בלשוני הנהוג אצלי דברי פיוס ורצוי. ונמצא שאין זו אמתלא לומר הלא דבר הוא דברים בעלמא הפורחים באויר ולבי רחק מהם, דבכי האי ודאי לא בעינן פה ולב שוין, והראיה מאדונינו דוד ע"ה שאמרו בס"פ הרואה, א"ר אבין הלוי הנפטר מחבירו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום, שהרי יתרו שאמר למשה לך לשלום עלה והצליח, דוד שא"ל לאבשלום לך בשלום הלך ונתלה, וא"ר אבין הלוי הנפטר מן המת אל יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום, שנא' ואתה תבוא אל אבותיך בשלום. והפירוש היותר מרווח ומחוור מהמפרשים ז"ל, בחילוק שיש בין לשלום לבשלום, שלשלום בלמ"ד ר"ל שילך ויוסיף שלימות על שלימותו, ויעבור מהצלחה להצלחה אחרת, כי כמ"ש הריטב"א בפ' השותפין במימרא דר"א, גדול המעשה צדקה יותר מן העושה, שנא' והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח. שלשון השקט ובטח ר"ל הרוחה קצת, ושלום הוא דבר של טובה גמורה ע"כ. ולפיכך הנפטר מן החי יאמר לו לך לשלום, להוסיף שלומו וטובתו כל הימים אשר הוא חי, ולהתקרב אליו קריבה עצמית לפנים ולפני דלפנים, כי כמ"ש רד"ק בשמואל ב' ו', בפ' ויעל דוד וגו'. הלמ"ד מורה הקירוב, והמ' מורה הריחוק, ונקראת מ' השלילה כנודע, והנפטר מן המת יאמר לו לך בשלום, כלומר באותו שלום שכבר יש לו וקנה לעצמו בהיותו בחיים ולא יוסיף, שכיון שמת יבוא שלום שהשיג וינוח על משכבו, כי מאותה שעה והלאה נעשה חפשי מהמצות. וזה שכתוב במלכים א' י', ויגדל המלך שלמה מכל מלכי הארץ לעושר ולחכמה. שהקשו המפרשים דהיל"ל בעושר ובחכמה בבי"ת. אבל לפי זה מובן שהכוונה שהיה הולך וגדל תמיד ומתרבה בחכמה ובעושר, והיינו שאמר אח"כ וכל הארץ מבקשים וגו' והמה מביאים איש מנחתו וגו'. והאמת שהלמ"ד בא על העתיד, כדאמרי' בגמרא דפסחים גבי ברכה בלמ"ד, להבא משמע, והאריכו בדבר התוס' הרשב"א והר"ן שם. והלבוש בא"ח סי' קנ"ח ס' י"א כתב, דמהאי טעמא תקנו בנט"י ברכה בעל, דליטול ידים לעתיד משמע, וכיון שאין מברכין קודם הנטילה, אין שייך לומר לשון עתיד, ועל יסוד זה הבנתי מ"ד בפ"ב דחגיגה דף ט"ו ובפ' חלק, ש' בעיי בעו דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר. ופירש"י בלישנא קמא, גבהו של למ"ד עי"ש. שר"ל שהיו שואלים על העתיד, שבזה טינא היה בלבם, שמץ מינות כנז' לעיל פכ"ו. ועל היות הלמ"ד מורית על העתיד, לזה ודאי אמרו ליום השבת, ליום שכולו שבת. ואין כאן מקומו להאריך. והעולה בידינו שלחי אומרים לשלום בלמ"ד לריבוי, טובה אחר טובה לעתיד. ומהרש"א פירש לך לשלום, שהרצון בו שימצא במקום שהולך לשם לשלום. אבל אחרי המות אין שום מעשה שיצלח בו, כי אין בקבר חפץ ורצון, ויאמר לך בשלום, שבדרך הליכתו לקבר יהיה לו שלום עד אשר יבוא אל אבותיו בקבר ע"כ. ונראה שהוא ע"ד מ"ש בפ"ק דברכות, ליבעי איניש רחמי אפילו עד זיבולא בתרייתא. ולכל הפירושי' שיש קשה איך אדונינו דוד שהי' מחבב כל כך לאבשלום בנו, שאפי' בשעת קלקלתו לא זז מחבבו, איך א"ל לך בשלום, וחלילה לומר שמלך כמותו ראש סנהדרין ויודע כל התורה כולה, שנעלמה ממנו הלכה זו ולא ידע למיסבר הני קראי דמייתי תלמודא בין לשלום לבשלום, דאפי' תינוקות של בית רבן יודעים אותן, ומי יחוש יותר ממנו, ודוד הוה ידע כמ"ש הזוהר בפ' פנחס דף רמ"ו, מאן לן רב מדוד מלכא דאמר אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני וגו'. מאי בעוד רשע לנגדי, ההוא ממנא דאתפקד על דא, ונטיל ההיא מלה לאבאשא ליה לבר נש יע"ש. ועל כרחין צריכין אנו לומר שראה וידע, אלא דאלייא נפל בפומיה, ופיו הכשילו לומר דבר שלא כרצונו, ואעפ"כ לא יצא דבר לבטלה והלך ונתלה.
ראו איפה שאין טעם ברצון. כי אם מות וחיים ביד לשון. ובינקותי פירשתי בזה מקרא שכתוב, שלום רב לאוהבי תורתיך ואין למו מכשול. דסיפיה דקרא ואין למו מכשול אומר דרשני, ואמרתי דה"פ שלום רב, רבי שלימות, שלום על שלום, לאוהבי תורתך, דהיינו לשלום בלמ"ד שיהיו חיים וקיימים, ולא תאמר בהאי פחדא יתבי, שיבוא איזה שיהיה ויאמר להם שלא במתכוין בשלום, כמו שאירע לדוד עם אבשלום, אין הדבר כן כי זכותם ירים מכשול ולא יגורו מפני איש שפיו יכשילהו, וזהו ואין למו מכשול.
ותדעו שכן דוד הוה ידע ולישניה הוא דאיתקילא ליה, שכן כתיב וישלח דוד עשרה נערים ויאמר דוד לנערים עלו כרמלה ובאתם אל נבל ושאלתם לו בשמי לשלום. הרי ששלח לו לשלום ולא בשלום, ויבא על נכון פי' המשך הפסוקים, ואמרתם כה לחי ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום. שרד"ק ושאר מפרשי' נבוכו בפי' לשון לחי, ופירשו כל א' לפי דרכו. אך נ"ל שכך א"ל, ושאלתם לו בשמי דוקא לשלום, ותאמרו בלשון זה דוקא לחי, שלחי אומרים לו לשלום, ולזה שהוא חי תשאלו לשלום, ר"ל ריבוי כמה שלומות זה אחר זה, אתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום, ששלום ביתו וכל אשר לו הוא תוספת מרובה לנבל עצמו, לא כן בשלום בבי"ת, דמשמע בשלום שכבר יש ולא תוספת לעתיד, ונאמר למת דוקא. ומכוון למ"ש הזוהר בפ' צו דף ל"א ע"א בפ' כי בחר ה' בציון. דלא כתיב לציון אלא בציון, בההוא דאית בגויה. ויומתק בכל זה מ"ש יפרח בימיו צדיק ורוב שלום עד בלי ירח, כי אמרי' בשבת פ' השואל, עד אשר לא תחשך השמש והירח. ירח זו נשמה. ויאמר לפי זה שהצדיק יפרח בחיים חייתו בריבוי שלומות, והיינו ורב שלום עד מותו, שהוא עד בלי ירח זו נשמה שתתפרד מן הגוף, שאז לא שייך בו לישנא דלשלום שהוא ריבוי שלום, רק בשלום שלא יוסיף יותר, וגבי אבנר דכתיב וישלח דוד את אבנר וילך בשלום, אף אנו נאמר שלא אמר לו דוד לך בשלום, אלא מגיד הכתוב על שם סופו שנהרג שהלך בשלום, וכל הכתובים שבעניינו מורים כן, כי שלחו וילך בשלום וישלחהו וילך בשלום, ולא כתיב כמו באבשלום ויאמר לו המלך לך בשלום, והשתא ניחא דתלמודא בפ' הרואה מייתי מעשה דאבשלום ולא מעשה דאבנר דקדים. ואתי נמי מדוקדק היטב מדרש ילמדנו בפ' שמות ז"ל, ויאמר לו לך לשלום, כל מי שכתוב בו לשלום הולך וחוזר, וכל מי שכתוב בו בשלום הולך ואינו חוזר, מניין באבנר כתיב וישלח דוד את אבנר וילך בשלום, הלך ולא חזר, אבל יתרו שאמר למשה לך לשלום הלך וחזר עכ"ד. ויש לדקדק למה שינה הלשון ולא אמר גבי אבנר כמו שאמר בחלוקה השנית גבי משה. אבל יתרו שאמר למשה וכו'. או בכלהו לישנא דאמר וכו'. אלא ודאי גבי אבנר אינו יכול לומר שא"ל דוד כמו במשה שא"ל יתרו וכו'. כי לפי האמת דוד לא צוה ולא דיבר, אלא הגיד הכתוב שהלך בשלום הלך ולא חזר, והוא דקדוק נכון ואמיתי, ועמו הסליחה של בעל כלי יקר, דגם גבי אבנר סבר וקביל פי' וילך בשלום, ששלחו דוד בשלום כנפטר מן המת, ואין הדבר כן כמו שהוכחתי, ואם איזה מתעקש לא יודה לי בזה, יפול בכמה קושיות שלא יוטל, ואפי' לדבריו יוכרח לומר שדוד אמר שלא מדעת, ושביותר הוצרך לפרסם כי לא מלבו שפיו הכשילו ולבבו לא כן יחשוב, כמ"ש וידעו העם וכל ישראל ביום ההוא כי לא היתה מהמלך להמית את אבנר בן נר. ומה שמצינו ביעקב שאמר ושבתי בשלום אל בית אבי, עיין כלי יקר יהושע יו"ד דף ל"ה ע"ג בפ' וישובו כל [העם אל] המחנה אל יהושע מקדה בשלום. כי בשלו' ומישור הלך שם בישוב נכון, וע"ע בס' אליה רבה בא"ח סי' ר"ל ס"ק ג' בדין נכנס לכרך עי"ש. ויתר דברי שלום וקשר"ו כתבתי בחידושי פ"א דבתרא, אדאמרי' שם (י' ע"א), שלום גדול ופרקליטין גדולים בין ישראל לאביהם שבשמים.