סבא אליהו/חלק ג/פרק כט
אם אתם שומעים לי בני אתם, כי מי שמטה מדרך אביו לא יקרא בנו, כמ"ש הר"ם עראמא בישעיה כ"ט, בפ' כה אמר ה' אל בית יעקב. ובזוהר ויצא דף ק"ג ע"א, והנה בן דא הוא בן דמוקיר לאבוהי, ותהיו רחוקים מן המחלוקת, ואל נא תהי מריבה ביניכם ולא עם שום אדם, וזאת עשו הנקמו מאויביכם המקנאים בכם ולוחמים אתכם, בהוסיף קנאה על קנאתם במעשיכם הטובים, ויותר שיוסיפו בכם איבה תוסיפו אתם אהבת ה', בחכמה ובדעת ובכשרון המעשה ושלימות המדות בשתי ידות, וגדולה נקמה זו שנתנה בין שתי אותיות לשכן את שמו שם, יקויים מ"ש בשמך נבוס קמינו וגו'. ואמר החכם לא תוכל להלחם עם נבל כמו שתחרש לו, הובא מהרי"ף פ"ו דחולין סי' ל"ז. ועיין לקמן פרק ל"ט. ודעו כי המחלוקת מכלה הממון ומאבד השכל, ובעוד שאדם עסוק במחלוקת קל או חמו"ר, עסקיו רעים ומניח עסקיו הטובים ומפנה לבו לבטלה, וגם סובל כמה יסורין בזיון וקצף, ספק נוצח ספק אינו נוצח, ואפילו יהיה נוצח ויגיע למחוז חפצו וחזה נקם, הנאה זו היא מועטת וכאפס נחשבת לערך הצער שסבל, ולפום צערא ליכא אגרא, כי שכר עבירה עבירה, משל הדיוט אומר טובה פשרה רזה מפסק דין שמן, וכ"מ שנא' נצים ונצבים אינם אלא דתן ואבירם, רצוני שרצונם לומר נצים בעלי מריבה, ונצבים שעומדים בדעת א' ואינם זזים ממקומם ומדעתם הקשה ואינם מקבלים פיוס ולא ישמעו לקול מלחשים מבקשי אהבה. ואם האדם יחשוב הנזיקין והוצאת הזמן והמעות בעיניו יראה שההוצאה יתירה על השבח, ולא עוד אלא שאסף רוח בחפניו ולקח לקיחה שאינה תמה, כמשל ושנינה של הלועזים בלעז, מהר גבוה ותלול שלא הוליד כי אם עכבר. ולפעמים הוביש מבטו ולפעמים מלא חפניו פיח כבשן, אשא דגרמי תאכלהו אש ל"ו נופח ממנגדיו, ואין שלום יוצא מידי מלחמה, והוא דבר מכל ההמון מוסכם, כדאי' בפ' חלק דף ק"ב, דאמרי אינשי דפרע קיניה מחריב ביתיה. פירש"י נוקם חמתו וקנאתו מחריב ביתיה וכו'. ע"כ. ובפ' כל שעה דף כ"ח ע"א, רבא אמר גירא מגיריה מקטיל מדוין ידיה משתלים ע"כ. ובפ' שבועת העדות דף ל"א, שמואל פתר ליה לקרא אשר לא טוב עשה בתוך עמיו. זה הלוקח שדה שיש עליה עסיקין, דהיינו ערעורין שמביא עצמו לידי מחלוקת, וחבל על דאבדין ומאבדים מאודם ונפשם וזמן זמנם זמניהם במריבות ונהנים מן העבירה, ואף גם זאת הולכים בערכאותיהם לדון בדיניהם, דינא דפרסאה למה לי (ב"ק פ"ו דף נ"ח), סורו נא בני מעל אהלי האנשים האלה, לא יהא חלקיכם עמהם, כי ודאי חורבא בסיפא, וכבר דינא יתיב וספרין פתיחו חומר האיסור.
ודעו כי היוצא זכאי בדינם יוצא בקולר בב"ד של מעלה, ותיקר נא נפשיכם בעיניכם וגם ממוניכם יהא חביב עליכם, כדבר שנאמר פן ישבעו זרים כחך, יען וביען אנן סהדי דעורכי וסופרי דייניהם הם לדמים יארובו ולעלוקה כמה בנות. וסאה מלאה עונות. והא למה זה דומה לאבוקה של שעוה המאירה לאחרים בכליון עצמה והולכת ודולקת ואחרים נהנים אור עד שכלתה והלכה לה מכל וכל (עיין שבט יהודה), ואוי להם מיום התוכחה, בפרט אותם המקומות שיש להם דייני ישראל בהורמנא דמלכא לדון בדינינו, ואותם עזבו מקום מים חיים לחצוב להם קבר, לעוות את הדין ולצאת זכאי בדיניהם, לא דיין לרשעים שגוזלים וחומסים מה שבדיננו היו חייבים, ועוברים על אשר תשים לפניהם ולא לפני או"ה, אפי' יהיה הדין לאמיתו, אמיתה של תורה, כי גדול העון מנשוא על היותם בידם וברשותם להיות נידונים בדיני ישראל ובשאט נפש אינם רוצים, העל אלה יתאפק ה', והן מחריד ומרגיז הלבבות, מעשה דהושע בן אלה שביטל את הפרדסאות עגלים של ירבעם, ולא היו ימים טובים לישראל כאותו היום שהרשות נתונה, ונפתחו תרעין רברבין לכל ישראל לעלות לרגל כדאי' בפ' יש נוחלין, ובימיו התאנף ה' מאד בישראל ויסירם מעל פניו ע"י מלך אשור, על כי בתחילה אנוסים היו ועכשיו שהיו יכולים לעלות ואין מעכב בידם ואעפ"כ לא עלו, על כן נכתם עונם לפניו, כמאמרם ז"ל בפ' המגרש דף פ"ח הובא ג"כ בס' חרדים בהקדמה דף ו' ע"ב, ואביה שהיה ספק בידו לבער העגלים כשלכד בית אל ולא ביערם נענש מיתה, כדאמרינן בב"ר וינגפהו ה'. אין אתה יודע מי ניגף, שהרי ירבעם קבר את אביה ומלך אחריו עשרים שנה, הא אינו אומר וינגפהו ה' אלא על אביה שמת שם, ומפני מה ניגפו המקום וכו'. רבנן אמרי על שבאת ע"ז לידו ולא ביטלה, שנא' וירדוף אביה וגו'. ופשיטא מילתא דמאן דלא ציית דינא דישראל, יכול חבירו להעמיס עליו בערכאותיהם כדאמרי' בפ' החובל, קרית לחברך ולא ענך, שדי גודא רבה עליה, ופירשו דדחינן עליה כותל גדול של א"ה, עיין שו"ת יכין ובועז ח"ב סי' ט'. ותפלתי ברעותיהם ברכת הביננו, והטועים בדעתך ישפוטו, כפירוש מר"ן הב"י סי' ק"י, שישראל שהם טועים בין האומות, מלשון תעיתי כשה אובד, והם נשפטים במשפטים שלא כתורתך, יהי רצון שישפטו על דעתך, שהם משפטי התורה עכ"ל.