סבא אליהו/חלק ג/פרק כד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · סבא אליהו · חלק ג · פרק כד· >>

בכל עניניכם. פשפשו מעשיכם. וחיפשו בנרות חיפוש מחיפוש ונר מנר בבתי הנפש, ומהרו ועלו אל אבינו שבשמים בתפילה תשובה וצדקה, שלש אלה אמרן ישעיה בפסוק א' (סי' כ"א) בעיו שובו אתיו. כמו שפירשם בעל תורת חיים בשטתו בפ' חלק, בעיו על צלותא ובעותא, שובו על התשובה. אתיו על הבאת הצדקה עי"ש. ובירושלמי פ"ב דתענית מפיק שלשתן מפ' אחר, ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם, ויתפללו זו תפלה, ובקשו פני זו צדקה, כד"א אני בצדק אחזה פניך, וישובו מדרכיהם הרעים זו תשובה ע"כ. והן הן לענ"ד הב' פתחים שאחז"ל, לעולם יכנס אדם שיעור ב' פתחים ואח"כ יתפלל. שירצה שבתפלה יכנס קודם שיעור ב' פתחים אחרים תשובה וצדקה, קראו צום לפני ה' וקראו עצר"ה להוצאות היתירות, חזקו ואל תרפו ידיכם. אז תרפאו ונודע לכם. ותתענג בדשן נפשיכם.

וכמה מגנה אני את העצלנים ומזהיר אתכם, אל תעצלו ללכת ואהבו את המלאכה כי גדולה מלאכה, הן מלאכת מחשבת עיונית הן מלאכת מעשיית, ששם מלאכה אינו שם מיוחד כי אם שם משותף כולל הכל, כמ"ש בברכות, מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה, אני בריה וחבירי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה וכו'. ותנן היום קצר והמלאכה מרובה וכו'. ודבר זה לימדנו רבינו הרמב"ם ז"ל בס' ההגיון שלו שער י"ד ז"ל, ושם המלאכה אצל הקודמים שם משותף, יפילוהו על כל חכמה עיונית, ויפילוהו ג"כ על כל המעשים המלאכותיים, ואחד ממפרשיו כתב שם, דמזה הענין ארז"ל תורתו אומנותו ע"כ. ולכן נ"ל שלחנם טרח המפרש האחר לתת טעם בהקדמת הספר למה שקרא הרמב"ם לחכמת ההגיון בשם מלאכה, כי לפי מ"ש הרמב"ם עצמו בשער י"ד, וגם כתב שם שהיא כלי החכמה, אין מקום לשאלתו כלל ואזלא לה מעיקרא, ותוכן הענין נ"ל לפי דכל מה שהוא הפך הבטלה היא מלאכה, וכן אמרו בב"ר פי"ב בפ' כי בו שבת מכל מלאכתו. מנין שפורענותן של רשעים קרויה מלאכה וכו'. מניין ששכרן של צדיקים קרויה מלאכה וכו'.

וא"כ איפוא אהבו דוקא אהבה רבה למלאכה, כמו פילוסוף אוהב חכמה, שכתבו התוס' עיין לקמן פ' מ"ד סמוך לסוף, ושנאו את הרבנות ואת הבטלה שהיא מיגעת יותר מהיגיעה עצמה, ואין מנוחה יותר גדולה מהיגיעה בתורה ובמצות ובדברים של ממש, והלא הוא הדבר דכתיב ביששכר, וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול וגו'. כמו שכתבתי ביד רחבה בדרושי שבשביל שראה המנוחה טובה נטה שכמו לסבול עול תורה, כי היא היא המנוחה, וז"ל החכם הובא מבעל ר"ח פ' דרך ארץ שער ב', בחנתי מנוחות העולם, ולא מצאתי לנפשי כמנוחה כשתעזוב המנוחות עכ"ל. וכן כתב החכם בתוצאות חיים במאמר ההתעסקות עי"ש. וכתב בעל מלאכת מחשבת פ' תשא סי' ב', המקוה המנוחה מקוה המות, בהיות מושב החיים במעשה והמות בשביתה ע"כ. ואמת המים תוכיח שכאשר המים מכונסים באשבורן בלא תנועה יבאישו ויהיו מים סרוחים. וכתב החכם הנז' פ' נח סי' כ"ב. שזה טעם תנועת המים בימים עי"ש. וקרא כתיב מתוקה שנת העובד. כי מעבודת האנשי' נמשכת ההנאה והעונג, ויסעו מטר"ח ויחנו במתק"ה, וגדולה מלאכה שמקוממ"ת את בעליה. והלא מרגלא בפומי דאינשי, כל העושה מתעשה. וכזה השמיעונו חז"ל בפ' חלק דף צ"ט בפ' ועשיתם אותם, ועשיתם אתם. ולכו סבר"ו מילתא בטעמא, דמסתבר לי בהקדמה נפלאה סברוה רבנן סבוראי, שכל אדם נפעל מפעולותיו, ואחרי הפעולות נמשכים הלבבות, וכן הוכיח במישור הרב בעל החינוך פ' בא, גבי לאו דעצם לא תשברו בו עי"ש. ועשיתם אותם ועשיתם אתם, ומי שאינו פועל ויושב ובטל, אינו פעול והרי הוא בטל ומבוטל. וזה מורה האצבע, דהגם שהאמה היא על כולנה ומשמשת לכל חלקי הגוף, לפי חכמי הטבע כמ"ש הבחיי פ' צו, אעפ"כ אצבע שסמוך לגודל הוא האצבע סתם, וקרינן ליה אצבע המיומנת, כדאמרי' בפ' איזהו מקומן דף נ"ג ע"א. וטובל באצבעו הימנית המיומנת שבימין. ופירש"י המיומנת שבימין, אצבע הרגילה למלאכה ולא שאר אצבעות מוכנות להושיט ולטבל, היינו שאצל גודל מיומנת וכו' ע"כ. וגם בת"כ א' פרק ב' פיסקא ח' אמרו, נאמר כאן אצבעו ונאמר להלן אצבעו, מה אצבעו האמורה להלן הימנית המיומנת שבימין, אף אצבעו האמורה כאן הימנית המיומנת שבימין, וכתב שם קרבן אהרן תרתי קאמר, חדא שיהיה אצבע המיומן, ר"ל היותר רגיל במלאכות כולן, והיא האצבע הסמוכה לגודל, שהיא מזומנת לתשמישי האדם כולן יותר משאר אצבעות, ועוד כתב טעם ב' עי"ש. ומן התימה עליו ועל בעל נחלת שבעה בחלק השטרות במחודשים סי' כ"ד שכתבו כן מסברא דנפשייהו, כאילו נעלם מהם פירש"י בגמ' שם בהדיא, וכבר הארכתי בזה בפסק שלי על ענין אצבע הקידושין עי"ש. והא קמן לעניינינו שאצבע שסמוך לגודל מיקרי מיומן שבאצבעות, לפי שהוא רגיל במלאכה. וכמו כן האיש הרגיל לעבודה ראוי שיאמר עליו המיומן שבאנשים. וידוע שההתרשלות במעט גורם ביטול ההרבה, כי ההמנע לעשות המעט ראשון ראשון זה אחר זה, ההשתדלות נמרץ, נצבו כמו נד כל ענייניו, ומבלתי יכולת לצאת ידי כולם לא אחד בהם שיתקיים בידו, ואף גם זאת שהבטלה מביאה לידי בטלה יותר ויותר, כי מאנו ידיו לעשות, וז"ש פרעה נרפים אתם נרפים, שת"א בטלנים אתם בטלנים, ר"ל הבטלנות ורפיון ידיכם שבתחלה עושה אח"כ בטלנים יותר, ועד"ז ארז"ל אם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך. וכבר אחז"ל שהבטלה מביאה לידי שעמום ולידי כמה עבירות רחמנא ליצלייכו ולרחיק חטאה מינייכו, וכן אמר שלמה בחכמתו, כי מרפא יניח חטאים גדולים. הוא לשון רפיון ידים כידוע, וכתיב גם מתרפה במלאכתו אח הוא לאיש משחית. כי בעצלתים ימך, והוי כמשחית נפשו וממונו בידים, ואמר מתרפה בתי"ו התפעל, כי הרפיון חוזר אליו, כמו שהעושה מתעשה כן הנרפא מתרפה. והוי ממש איש משחית, שזה לשון בעל תוצאות חיים במאמר ה', רבים חללי יאוש ורשול מחללי סבת גזירה. וקדומה נתנה מהחכם הבדרש"י ככתבה וכלשונה בספר בחינת עולם חלק י"ב פי' י"ב סוף דף ל'. וע"ע עקידה שער פ"ו. ועיקרים מ"ד פ"ו. ושאו עיניכם וראו בס' עומר השכחה למהר"א גרשון ז"ל על ספר משלי סי' יו"ד על פ' ברכת ה' היא תעשיר, בדף כ"ט שגזר שם שאסור לרחם על מתרשל בעסקיו, והביא הפסק דין של הגאון הר"ר יהודה עוזיאל ז"ל בפדיית היהודים שנשבו, שהיו מהם שנתרשלו ולא ברחו, ומהם שעשו כל יכלתם לברוח, וגמר אומר שאותם שנתרשלו יהיו המאוחרים בפדיה והאחרים שנהגו חריצות וזריזות יפדו בראשונה, יעו"ש שהאריך על ההשתדלות וחריצות, שחובה על האדם בין בעניני העוה"ב בין בעניני העוה"ז, והשתדלות, התי"ט כתב בשם הרמב"ם במש' נ' פ"ב דאבות, עניינו ההרגל והמחשבה לדבר, ותרגום ויאבק איש עמו. ואשתדל גברא עמיה עכ"ל. ועיין בספר מסילת ישרים פ"ו רעת העצל עד היכן מגעת. ובמ"ר פרשת כי תשא פרשה מ"א אמרינן, כל מקום שאתה מוצא ישיבה אתה מוצא שם תקלה. וכתב שם מהר"ש יפה שצורך המעשה לענין הגוף לג' דברים ראשיים. הא' לפרנסתו כי המתעצל ימות ברעב, כאומרו אל תאהב שינה פן תורש תאות עצל תמיתנו. והב' לבריאותו, שהמנוחה היתירה סיבת כמה חולאים, הרפיון והכובד והנפח והחלישות והשדפון והפודאג"רה וכמה נגעים, כמ"ש הגאון בס' האמונות מאמר יו"ד שער י"ג. והג' להנצל ממקרה האויבים שימשלו בו ברפיון ידיו וכו' יע"ש. ובב"ר פ' י"ד. רב הונא אמר עשאו עבד מכורן בפני עצמן, דאי לא לעי לא נגיס. פי' שאם אינו עמל אינו אוכל עי"ש. ומצוו"ח אני על העצלנים הישנים שנת קבע בבקר בבקר לא יעירו עצמם משינתם, שכל זמן שישנים יותר מהצורך מעבירים עצמם מן העולם והיו כלא היו, כי השינה א' מששים במיתה, ונובלת מיתה שינה, ואינון ניימין דמיכין דשינתא בחוריהון, כלישנא דסתרי תורה פ' ויצא דף קס"א ע"א. ופי' זהרי חמה שם, שקרא לעינים חורים, שהם חורים ונקבים דלא מסתכלן והם בלא ראות, ורבים מישני האדמה מאחרים בנשף לעלות למטה לדברי הבאי אי"ן ידריכם ובבקר לא ימצאו שעה לקום מהמטה ושינה חוטפתם. ושמעתי משמיה דהרמ"ז ז"ל שהיה דורש מקרא זה כמין חומר, עד מתי עצל תשכב עד מתי תקום משנתך. שירצה עד מתי עצל אתה ממתין ומתאחר לשכב ולעלות למטה, ואח"כ כששכבת תשתקע בשינתך, מתי תקום משנתך והקיצות. ובבראשית רבה פ' בראשית פ' י"ז ובפ' לך לך פ' מ"ז. אמרו תחילת מפלה שינה, דמיך ליה ולא לעי באורייתא, דמיך ליה ולא עביד עבידתא. ופירשו ויפל ה' אלקים תרדמה. לשון מפלה, שמפלתו של אדם ע"י עצלות השינה שאינו יגע בתורה ובדרך ארץ, ומני התם ג' תרדמות. ורבנן אמרי אף תרדמה של שוטות, דכתיב כי נסך עליהם רוח תרדמה (ישעיה כ"ט). ואין ספק שתרדמה של שוטות היא זו של המאחרים בבקר על מטתם וישנים שינה של שחרית, אשר נואלו ואשר חטאו על הנפש, וגם פותחים בקלקלה בתחילת היום, וקרא כתיב כשחר נכון מוצאו, ואמרו התחלה חצי הכל, ולכן צריך להתחיל היום בכי טוב, כמו שהיום עצמו נכנס בכי טוב, ולזה התחיל בעל הטורים ספרו באזהרה זו, יתגבר כארי וכו'. שהיא מצוה ראשונה, וכשאני רואה או שומע בני אדם נוקשים בדלת חבריהם, והרי דלת דיש בה כמה אגרופים שדופקים (סוכה פ' הישן דף כ"א). ומשכימים לפתחם לאיזה עסק או ענין, ומשרתי הבית משיבים שעדיין הגביר ישן והדלת ננעלת ונפתחת מהנכנסים ויוצאים חוזרים ובאים, מהם למדתי להבין פי' הפ' הדלת תסוב על צירה והעצל על מטתו. במשלי כ"ו. ובמכילתא בפ' וישכם יאושע בבקר. ד"א בבקר, מלמד שתפילתן של צדיקים נשמעת בבקר, בקרו של אברהם, בקרו של יעקב, של משה של יהושע של שמואל של נביאים וכו'. בוקרו של עוה"ב וכו'. ונלע"ד פירושו לאפוקי שלא תאמר בקר שכתבו התוס' בפ"א דפסחים דף ב', ובפ' תמיד נשחט דף ס"ח, ובמס' ר"ה דף כ"ה ע"א ד"ה לאורתא. דבקר נקרא עד חצי היום אלא בוקרו של אברהם וכו' דהיינו בקר של בקר, ויקום לקול הצפור, שכתב רמב"ן בפ' מצורע שנקרא צפור מלשון צפרא, וכלשון הכתוב באה הצפירה. כי נעור מצפרא. וזהו בוקרו של עוה"ב, שיהיה זוכה בו לחיי העוה"ב, וכי ירחק האדם מהעצלות ירחק ג"כ מהשינה, כמ"ש עצלה תפיל תרדמה, ויזכה לדברים הרבה, ודוד אמר נפשי לה' משומרים לבוקר שומרים לבוקר. דהיינו לענ"ד בקרו של בקר, ועד"ז פי' פ' בבקר בבקר יעיר. וגם נ"ל משומרים לבקר. בוקרו של אברהם וכו'. ובכן משומרים לבקר שנית, בקרו של עוה"ב מדה כנגד מדה.