סבא אליהו/חלק ב/פרק כו
אודה ה׳ מאד בפי הודאה לשעבר זה כמה חדשי׳ עשיתי מה שגזרתי אומר עלי בפי זו צדקה, והיה מעשה הצדקה, נעשה ונגמר בשנת התקל״ז, ונכתב בפנקס הקק״י במעמד הועד כולל רק ביום י״ד לחדש אלול שנת תצמ״ח לפ״ק שהוא מכוון ליום ששה לחדש סיטימב״רי שנת תשע״ח למניינם.
ואני הנני מעיר מעורר ומתעורר להחזיק בה בצדקה כל איש כשהוא איש בעודנו חי, כי האומר תנו לאחר מיתה מראהו כמראה נחשת וכעין נחשת לו קלל הוא לא פנים קלקל כי נחשת נדבת חולה שאומר תנו וזה אינו מחסר נפשו מטובה, כי אם מחסר היורשים נוטל מאחרי׳ ליתן לגבוה, ונותן מה שאינו יכול לעצור ולעכב לעצמו. ונמצא נותן משל יורשיו וקרא אמר ונתנו איש כופר נשפו ונתנו בעצמם ולא שאומרים תנו איש כשהוא איש וכאיש גבורתו, ושלמה אמר ידעתי כי אין טוב בחייו כשהוא חי כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו, שהטוב החלטי הוא לעשות טוב בחייו כשהוא חי, ואמר לשמור ולעשות כמו שהוא עפ״י הדין בש״ע י״ד סי׳ רמ״ט ס״ג, צריך ליתן הצדקה בשמחה ובטוב לבב וכו׳ ע״כ. וזהו אצלי מ״ש והיה מעשה הצדקה שלום. ואין והיה אלא לשון שמחה, והלך לפניך צדקך ולא אחריך, והגם שגם האומר תנו לאחר מיתה אלקי׳ חשבה לטובה ויחשבה לו לצדקה, ובפרט כשקרוביו אינם עניים כמ״ש המרדכי פ׳ השותפין סי׳ תצ״ג הביאו הב״י י״ד סי׳ רנ״א, דהנותן נכסיו לצדקה בעת מותו הו״ל כפרה לעצמו, והובא ג״כ במהרש״ך ח״ב ס״ס ל״ח, ומצינן בכתובות במר עוקבא דקם בזבזיה לכוליה ממוניה, ומקשינן והא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. ומשנינן ה״מ מחיים אבל לאחר מיתה יבזבז, מ״מ אין צדקה כזו מגעת לקרסוליה של צדקה הנתנת מחיים, ושקול המעט שנותן בעצמו למרובה, שאומר תנו לאחר מיתה, כמו שיש בין זה״ב ז״ה ה״נותן ב״ריא לנחשת, שהזהב הוא מעט המחזיק את המרובה. ותדע שכן שהמרדכי בפ׳ מי שמת והביאו בעל המפה ס״ס רפ״ב כתב, שמי שצוה לעשות מנכסיו הטוב שאפשר לעשות יתנוהו ליורשיו, וכבר בדרוש מיוחד המורה לצדקה הוכחתי מה יש בין צדקה זו לצדקה מחיים, ופירשתי מ״ד בפ׳ השותפין שאלו לשלמה בן דוד, עד היכן מגיע כחה של צדקה, א״ל צאו וראו מה פירש דוד אבא, פזר נתן לאביונים צדקתו וגו׳. רבא אמר מהכא והוא מרומים ישכון מצודות סלעים משגבו לחמו ניתן מימיו נאמנים. ויש לדקדק מה זו שאלה עד היכן כחה של צדקה, ולמה רבא נייד מפ׳ קמא. אך השאלה היא זו, הכל יודעים כחה של צדקה ולמפורסם אין צריך, אבל שאלו זה הכח עד היכן מתפשט והולך שלא נס ליחו. ומייתי מפ׳ פזר נתן דהפיזור אין לו מקום כי אם לאחר מיתה כדמשנינן גבי מר עוקבא, כאן מחיים כאן לאחר מיתה, ועד שם מגעת כחה ולו תהיה צדקה עומדת לעד. אבל לרבא קשה ליה שהכתוב אומר נתן דמשמע מחיים שהוא בעצמו נתן, שהיא צדקה מעולה דצדקתו עומדת לעד, אבל כח כחה שמגעת לאחר מיתה באומר תנו לא ילפינן אלא מהכא, הוא מרומים ישכון וגו׳. דהיינו כשהוא שוכן מרומים ונסתלק מהעוה״ז, שאז אינו הוא הנותן אלא לחמו ניתן, ר״ל ניתן מאחרים, גם באופן זה מצודות סלעים משגבו ומימיו שבאי׳ ממקור המעין שלו נאמנים, והיינו הך שאמרה בת נקדימון לריב״ז לא כדין מתלין מתליא בירושלם, מלח ממון חסר, ואמרי לה חסד דמאי בינייהו בין השני לשונות, אך נ״ל דמלח ממון חסר מיירי מצד הנותן, שנותן מחיים שמחסר עצמו מטובת ממונו, ולישנא בתרא ואמרי לה חסד במצוה לאחר מיתה, ואע״פ שאינו חסר כלום, מ״מ חסד הוא למקבל כי מחשבתו עושה פירות, והוייא כמעשה, והלא הוא הדבר שגם אמרתי בפסוק צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת, דכבר בפרק השותפין האריכו למעניתו אבות העולם, אבל מקום הניחו לי לומר דה״פ צדקה תרומם גוי אלו ישראל, וחסד לאומים אינו אלא חטאת כדינו של חטאת דבחיי בעליו מועיל, וכן מועלת הצדקה להם בנותנה מחיים כמ״ש דניאל לנבוכדצר וחטאך בצדקה פרוק וחטאך במתן עניין, אבל לאחר מיתה אבדה כחה כחטאת שמתו בעליה, דבחטאת תמות כידוע, והסימן ותמנ״ע ולאל חטאת. תמורת חטאת. חטאת שמתו בעליה. ושנתכפרו בעליה באחרת. ושעברה שנתה. וזה לפי שבא״ה מחשבה טובה אין הקב״ה מצרפה למעשה, וגם אין שליחות לגוי כמ״ש הטור ח״מ סי׳ קפ״ח, וכשאומרים תנו לאחר מיתה, שאין להם מעשה ואין שליחות. הוי ממש צדקתם כמו חטאת שמכפר כשמקריב מחיים ולא כשמקריב לאחר מיתה. אבל בישראל אינו כדין חטאת אלא שהיא צדקה פחותה מהאחרת שנותנה בעצמו. ואפשר שלזה כתיב בארח צדקה חיים ודרך נתיבה אל מות, שהדרך סלולה ומיושרת היא לעשותה מחיים ואל מות לאחר מיתה. ומה יתרון העושה ע״י עצמו ומה טובו אין באר. וכעת הייתי ע״ש ממהר. ואציב לי יד בכורסיא דאליהו שלי. איה בית נדיב בית תפארתו אפאר. משם תצא שארית ל״ו תשאר. ועתה שמע אלקינו אל תפלת עבדך ואל תחנוניו והאר. אכי״ר.