סבא אליהו/חלק ב/פרק כ
ויזהרו בני בזהירות גדולה שלא ימנעו כל ימי הי״ב חדש מלילך לבה״כ ערבית שחרית ומנחה להתפלל בשעה שהצבור מתפללין, ולענות אמן אחר הברכות והקדישים ולומר קדיש למנוחת נפש אביהם, וקודם שיתחילו הקדיש יאמרו בלחש, הריני מוכן ומזומן לומר קדיש ליחדא שמיה דקודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו, לכפרת ומנוחת נפש א״א הכ״מ, וכה יעשו על הי״ב חדש עד מילואם כנ״ל, ובבקשה מהם שגם אחר י״ב חדש ליהיוו מתערי שינתא בחוריהון (זהר וישב דף קפ״ו), ויתמידו לקום בבקר לעבודת בוראם ולהתפלל עם הצבור בכל התפלות, ויקדימו קצת לבה״כ והלואי שעה או חצי שעה קודם, כמ״ש בעל קרבן תענית פ״ב, וילמדו בבה״כ, כי כל מה שאדם לומד בבה״כ אינו נשכח, כדאיתא בירושלמי פ׳ אין עומדין, א״ר יוחנן ברית כרותה היא, היגע בבה״כ בלימודו לא במהרה הוא משכח. וכתב בעל כלי יקר במלכים ב׳ ב׳ בפ׳ וילך משם אל הר הכרמל. כי אמרו הראשוני׳ ז״ל, שבהגלות נגלות ניצוץ קדושה במקום מהמקומות, תשאר רושם קדושה במקום ההוא, עד אשר כשיכין האדם עצמו, האחד מהם יעורר האהבה והקדושה אשר שם עכ״ל. וכ״ש בבה״כ מקדש מעט שלכן הישיבה שם מצוה, ודא מודעא רבה שאפי׳ שסיים הצבור תפלתו ואחרו פעמיהם לילך לבה״כ בזמן הראוי, שאעפ״כ ילכו לבה״כ להתפלל כמו שהדין כך בא״ח סי׳ צ׳, ואפי׳ בבה״כ עצמו צריך קביעת מקום, כמ״ש בירושלמי מפ׳ ויבא דוד עד הראש אשר ישתחוה, כמו שמביא הטור וב״י שם, ולא יעשו כמעשיהם של אותם שמתפללים בביתם בין תנור לכירים, שעליהם כתיב הוי על כל שכיני הרעים, על כן דברי לעים. הרב בעל כסא רחמים ש׳ ד׳ צ״ד ע״ב וז״ל, רעדה אחזתני איך הותרה הרצועה מחלה ונוע״ה להתפלל ביחיד, וגם אחר זמן ק״ש בלי אונס, דהרי אמרו שחייב נידוי. ובמדרש כונן אמרו שחייב נידוי על ביטול קדיש וקדושה, ורז״ל פ״ק דברכות ובזהר הקדוש הפליאו במעלת תפלה בצבור והדברים ק״ו להתמיד בזה בשאט בנפש ע״כ.