סבא אליהו/חלק ב/פרק י
ובזה גם בחרתי להקבר בסיד, דהגם דסיד אינו עפר כדתנן בפי"ב דנגעים, ולא סיד מכל מקום, דסיד לא הוי עפר אלא אבן שריפה, כמ"ש הרע"ב שם, וכיסוי הדם בסיד דמתניתין פ' כיסוי הדם וטור סי' כ"ח שאני דאף נסורת חרשין וזהב כשר מ"מ הנקברים בסיד נקברים בתוך העפר אלא שמשימין סוד בקבר כשיעור הצריך והכל שב אל העפר. הן אמת שהפוסקי' ז"ל בקשו עילה להתיר לקבור בסיד בשעת ב"מ או להיות קבור בשכונת קברות אבותיו במקום רחוק. ואתאן למ"ש ס' החסידים ס' תש"ך שבממון מצוה לקיים דברי המת, אבל בצערא דגופא ובסיד צערא דגופא איכא, דמ"ש אין בשר המת מרגיש באיזמל אוקמוהו בשבת דף י"ג בבשר המת שבחי. והר"ב שבות יעקב ח"ב סי' צ"ז מיישב דברי רשב"א שנראים נגד הגמ'. וגם הרב תי"ט במשנה י' פ"ב דאבות על מרבה בשר מרבה רמה, וכן ספר טוב שם למוהר"ר אליקים בר נפתלי ז"ל בפ"ז נושא ונותן בזה הארוכה. אך העולה מכולם שהתועלת גדול מהצער, ולכן זאת יעשו ככל היוצא מפי ואל תשנו דבר. ולכו חזו בש"ע י"ד סי' שס"ג וגם בעל מעבר יבק במאמר ס' פכ"ז כתב דמנהג יפה הוא שממחה ושופך טומאת הנחש. ובזהר תרומה דף קנ"א כיון דאתאכל גופא דינא דרוחא אשתכך וכו' עי"ש. ועיין הרמ"ז במש' ט' פ"ד דפסחי' בד"ה גירר ושאר המפרשים שם.