סבא אליהו/חלק ב/פרק ג
הנני גוזר בכל כח שלא יתעסק בשום דבר של מכשירי קבורתי וכ"ש בקבר שלי איש נכרי אשר לא מבני ישראל הוא, וכיון דאתינא להכי אמינא דאיתא בב"ר סוף פ' צ"ו וז"ל רבינו כשנפטר מן העולם צוה ג' דברים. וא' מהג' אל תניחו לנכרי שיגע במטתי אלא מי שנטפל בי בחיי יטפל בי במותי יע"ש. ופירשו המפרשים שנכרי האמור כאן ר"ל זולת מי שנטפל בו בחייו. ולכאורה הכי מסתבר שהרי תני מניינא ג' דברים וכו' אלמא אל תניחו וכו' הוי רישא דמלתא שלא אלא מי שנטפל עמי וכו', ושם בפ' ק' לא מייתי המדרש אלא מי שנטפל עמי בחיי יטפל עמי במותי, וכן בירושלמי דכלאים ובגמ' דידן בכתובות פ' הנושא. ומיהו קשה לישנא ואל תניחו לנכרי שיגע וכו', דהיל"ל אל תניחו לנכרי שיטפל בי כסיומא דמלתא דקאמר אלא מי שנטפל עמי בחיי יטפל עמי במותי לישנא דרישא כלישנא דסיפא. ועוד בנגיעה מאי איכא שאמר אל תניחו לנכרי שיגע בי וכו', דמשמע אפי' נגיעה גרידא וסיפא אמר אלא מי שנטפל וכו' דאלמא לא קפיד אנגיעה, קישא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא. ולכן נ"ל לומר דאיה"נ שצוה על מגע גוי במטתו, שהרי אפי' ראיית הגוי פוגמת כבוד המת כמ"ש בעל מעבר יבק מאמר ב' פכ"ה. ולא גרע מדין מצת שמורים בא"ח סי' ת"ס. ולא תברא מניינא שהרי מ"ש אל תניחו לנכרי וכו' בהכרח מיירי בהאי עלמא, דאילו בההוא עלמא לאו בדידהו תליא מלתא שיאמר להם אל תניחו וכו' ולאו כל כמינייהו. ומאי גוברייהו. ואילו מה שאמר מי שנטפל בי בחיי יטפל בי במותי, אוקמינן ליה בגמ' פ' הנושא דלההוא עלמא קאמר, והא דקאמר הכי דלא לימרו מילתא הואי בהו, ועד האידנא זכותיה הוא דאהניא להו, אלמא משמע שזה אינו ציווי להם אלא להודיעם דלא לימרו וכו'. וא"כ על כרחין לא הוי ממניינא. וכך אמר להם אל תניחו לנכרי שיגע במטתי. שהרי תדעו דאפילו בעלם אחרן מי שנטפל בי בחייו יטפל בי במותי, וא"כ בעוה"ז שאין לנכרי שום שייכות עמי אל תניחו שיגע בי ובמטתי כלל. ומ"ש נפיה תאר דפליג מדרש אגמ' דילן, וכ"כ ביפ"מ שלו וכן מ"ש נזר הקדש אינו נראה, ויותר טוב לסבול דוחק קצת מן הקצת מלאפושי בפלוגתא. וכן מצינו ביעקב אע"ה שצוה לבניו וא"ל תנו דעתכם שלא ערל נוגע במטתי וכו' כדאית בב"ר פ' ק' סי' ב'.