נתיב חיים/אורח חיים/תסז
(רמ"א סעיף ב') אותן שנתלחלחו. נ"ב אעתיק לך דברי אגור שמשם לקוחים דברי רמ"א ועי"ז נבוא אל הביאור הובא בב"י וז"ל האגור שנשאל אביו על חטים שהיו שטוחים בעליה תחת הגג ועברו מים דרך הגג וזלפו על הדגן בקצת מקומות שהיו בהם כל כך מים שהיו טופח ע"מ להטפיח והשיב כי רא"ם וריב"א החמירו ואמרו גבי חטים (כיון שיש להם ביקוע) אם יש ריבוי מים אפי' לא נתבקעה אסורין החטים דבחטים לא צריך ביקוע מכל מקום לסמוך על ההיתר שכת' ראבי' והובא במרדכי הארוך לאכול מקצתה קודם הפסח או למכור לעכו"ם מעט מעט והשאר לישתרי מכח ספק ספיקא שמא לא ירדו עליהם מים ואת"ל ירדו עליהם שמא לא נתבקעו (ר"ל שמא לא נתחמצו) אבל החטים התחתונים שהם אצל קרקע העליה קרוב לוודאי שהמים ירדו שם עד עובי אצבע ואותם יזרק והשאר מותר להשהותן. אבל לאכול מהם בפסח דאף על גב דלענין בל יראה יתבטלו הספיקות ברובן לגבי אכילה דהוי במשהו לא מקלינן עכ"ל ולכאורה דבריו אלו אין להם הבנה. ונראה לי דהשאלה כך היה ע"י דליפת הגג זולף על הדגן בקצת מקומות וגם דולף טורד היה סמוך אצל שטוח התבואה עד שהמים ירדו בקרקע העלי' תחת דיגון התבואה ועתה תוכל להבין התשובה שעליו והנה מה שכת' ברמ"א אותן שנתלחלחו אסורות אבל שאר מקומות וכו' זה אינו מבואר בדברי האגור. אלא שהיה קשה לו אם נפרש דברי האגור דקאי אאותן שלא נתלחלחו הא בלאו הכי ספק ספיקא מותר אפי' בנתחמצו ממש חדא שמא אכלו כבר מן האסורים ואם תמצא לומר לא אכלו יש שיאכלו עתה מן ההיתר כמו בטבעת ע"ז שנתערב ונפל א' מהן לים והותרו כולן להנות ביחד ואין לך כל מצה שלא יהיה יותר תרתי תרתי כמו שהאריך בזה הט"ז סק"ד עכ"ל ביאר רמ"א זה שכתב האגור לאכול מקצתה או למכור לעכו"ם מעט מעט. היינו אותן מקומות הידועים שנתלחלחו ושאר הכרי א"צ לאכול או למכור קצת מהם ובכל מקום שרי מכח ספיקא. ובזה יתורץ קושית הט"ז וזה שהרמ"א אינו מתיר באכילה קאי במקום שאין ספיקא שיש לו חטים אחרים כשרים בלי ספק למצת מצוה כמ"ש בכל בו. אמנם אם אין לו חטים אחרים מותרים אפי' באכילה דספק ספיקא מהני אפי' באיסור דאורייתא ודוק:
(מג"א ס"ק י"ב.) וע"כ לא פליגי אלא בלתיתא. נ"ב ר"ל כיון דעסיק בי' לא אתי לידי חימוץ ואיני יודע מה מקשה דבסעיף ב' אע"פ שלא נתבקעו אפי' לא הוי ודאי האי סברא כיון דמינח ניחא הוי חמץ מ"מ כיון דהוי ספיקא דאורייתא שמא אע"פ שלא נתבקעו הוי חמץ אבל הכא דאיירי באיסור משהו הוי ספיקא דרבנן. גם מה שתירץ דהלשון אתי לידי חימוץ דהוי ספק משום הכי הכא מותר דהוי ספיקא דרבנן קשה דידיה אדידיה דהא בס"ק י"ו כתב דספק לא נתחמצה לא הוו ספק דהוי ספק חסרון ידיעה. ע"כ נראה כמ"ש ול' אתי לידי חימוץ יש לכוון דהטור ס"ל דצונן אינו מחמיץ והני חיטי דטבעי בחישתא היינו כל זמן שהם במים אינם מחומצים אבל לאחר שיצאו מן המים אתי לידי חימוץ:
(מ"א סקט"ו) א"כ מוכח דאוסר אפילו בצונן. ונ"ב וליתא דעיסה שאני דע"י המלאכה מתחמצת ע"י חטה חמוצם שהיתה במים וכן כתב הט"ז חקי"ג ע"ש ודבריו נכונים. וכן מוכח בב"י אבל קשה אמאי לא קאמר דלא חיישינן שמא היתה החטה במים דאמרינן כאן נמצא וכאן היה דהוי ממקום למקום:
(במג"א ס"ק כ"א) דאם נמצאת החטה בעיסה אוסרין כנ"ל:
(שם) אבל בעיסה הוי מזמן כצ"ל: