נתיב חיים/אורח חיים/שח
(במ"א ס"ק ל"ז) שרי. ונ"ב עמ"ש לקמן סי' תקי"ח:
(סק"מ) וא"כ בעצים שלנו. נ"ב צ"ע שייחס דעת המ"מ לדעת הש"ע וזה א"א לומר דהא בסימן שי"א סעיף ח' כ' סתם קש שעל המטה מוקצה להסקה מ"מ מנענע בגופו ואם הניח עליו כר או כסת שמנענעו אפילו בידו ומהני יושב וכ"ש מחשבה אפי' סתמ' מוקצה להסקה. ועל המ"מ לק"מ שהוא כתב כן בהבנת הרמב"ם ובספרו לא נזכר מזה שסתם קש מוקצה להסקה ואיכא לומר שעומד להסקה ולשכיבה וכמו כן לא נאסרו אלא מפני מחשבתו שקוצצן להסקה ומפני כך מחשבת שכיבה מוציא' מידי מחשבת הסקה כמו חריות אבל הש"ע שהעתיק לשון הטור א"א לומר כך. ע"כ נראה דהטור ס"ל דבהך דנדבך לא סגי במחשבה שהו' כמו מניח אבן ע"פ חבית כיון דבפ' נוטל מדמה התלמודא זה לזה. וא"ת מ"ש חריות מהך דנדבך. י"ל כמ"ש תוס' פ' כל הכלים ד"ה ואזדי לטעמייהו דנדבך יותר ראוים הם לישיבה מאבנים ע"ש. ואל כוונה זו כוון הש"ע פה ודוק:
(במ"א ס"ק מ"א) פליגי בהדיא בגמ' דף קכ"ה. נ"ב ואפשר ליישב שכוון לר"י בן שאול שאמר סואר של קורות הוי:
(שם) הרא"ש מיירי ג"כ. נ"ב וא"כ קשה מי הי"א שכתב רמ"א:
(שם) אבל מותר לישב עליה' נ"ב ומעתה אין חילוק בון אבנים כבדי' או קטנים א"כ דברי המרדכי צ"ע אבל מ"מ צדקו דברי רמ"א דיש אומרים דדין אבנים כדין חריות שהר"ן והרא"ש דמתירין באבנים לישב עליהם והשתא ליכא לאוקמ' בישיבה שאין מזיזן וק"ל:
(ס"ק מ"ו) צ"ע ליישבם. נ"ב א"צ ישוב דהך י"א הוא הר"ן בשם ר"י אבל דיעה ראשונה הוא סברת תוספ' ע"ש דף נ' דאוסר אפי' טלטול:
(ס"ק מ"ז) אפילו לחין שרי. נ"ב דהא הך דכ"כ בלחין איירי ורש"י מוקי לה בבהמה דקה משמע הא גסה אפי' לחין שרי:
(סקנ"א) ומשמע מזה. צ"ל דאל"כ לא הוקשה מידי דהכא איירי שיש שם פת והא דקאמר לא אמרו וכו' היינו להניח עכשיו ומה שהקשה מפסקיו יש לחלק בין פת שלם ובין פרוסות דלא חשיבי ולא בטיל גביה:
(ס"ק נ"ו) במין דרכיך. נ"ב וליתא דא"כ אמאי מחלק בש"ע בין בשר לדג ה"ל למפלג בדידיה בשר תפל מותר לטלטלי במין דרכיך אבל בשר בהמה אסור לטלטלו. אלא ש"מ דס"ל לש"ע אפי' בשר בהמה חזי לאומצא. וכן פסק בסי"ד סי' ס"ז כדעת הרא"ש בענין נשברה המפרקת ע"ש. ומס' יראים אין ראיה שהוא ס"ל כפירוש רש"י:
(ט"ז ס"ק ך') דמ"מ לא מחזקי'. נ"ב וקשה לשיטתו דלרב חסדא דס"ל כרבי יהודה בעינן דמחזיקין לאותו דבר א"כ מ"ט דרב חסדא דמתיר לטלטל בשר תפל. ועיין בספרי דף י"ג ע"ג שישבתי לדברי רי"ף והרמב"ם בטוב טעם ודעת ע"ש:
(מ"א ס"ק נ"ט) להוציאו ולהחזירו נ"ב צ"ע משמע אפילו בלא מים ובס"ק ה"א כ' בשם מהרש"ל ומהרי"ו דאיירי כשנתן בו מים וצריך הכלי לפנות עליו א"כ דבריו סותרים זה את זה גם ביש"ש ורי"ו לא נזכר מזה רק שצריך הכלי להוציא הרעי או מי רגלים ע"ש:
(ס"ק ס') דבעודו בידו. נ"ב ולי נראה דכי עושין גרף לכתחילה דוקא במוקצה פי' אבל לא בגרף:
(מ"א ס"ק ס"א) הלא לא אמרו ככר. נ"ב ולי נראה דהיינו טעמא דכשאין בו מים אסור לטלטלו דמאיס הוא ולאו כלי הוא דאפילו לכסות בו מנא אינו ראוי וכ"כ הב"ח משא"כ כשיש בו מים ואיירי במים זכים דראוי לשתית בהמה וכמ"ש הרשב"א. וכיון דאית ביה מים זכים כלי הוא ליתן מים בו לבהמתו ודו"ק:
(ס"ק ס"ו) ואם היה עליו ב"ה אסור. אפי' אין עודן עליו כצ"ל נ"ב ראייתם מהא דלקמן סי' ש"י סק"ז דבהא לא קיי"ל כר"ש דס"ל דלא אמרינן מגו דאיתקצי לב"ה איתקצי לכולי יומא ע"ש בב"י והנה לכאורה אין משם ראיה דשאני הכא דבידו להפריח התרנגולים כמ"ש תוס' בכירה דף ע"ג ד"ה בעודן י"ל דסברא זו אינו אלא דלא הוי מבטל מהיכנו אבל מכל מקום יש איסור מוקצה בעודן עליו בה"ש דאל"כ הבריית' דקתני בעודן עליו בה"ש שאסור לטלטלו אמאן תרמייה אפילו לר"י נמי נימא דלא הוי מוקצה כר"ש כיון דבידו להפריחם: