נתיב חיים/אורח חיים/ריט
(במ"א ס"ק א') על עסקי נפשות נ"ב (שאלה) בא' דאזל לקרייתא והעליל עליו שר הכפר עד שתפשו בכבלי ברזל וכשיצא אם חייב לברך ברכת הגומל או לא דאיכא למימר דהא דחייבו חכמים כשיוצא מבית האסורים היינו כשנתפס על עסקי נפשות ובנדון דידן עיקר העלילה היה עבור ממון (תשובה) שחייב לברך. איבעית אימא קרא דגבי הולכי מדברות נאמר נפשם בהם תתעטף. ובחולה שנתרפא יגיעו עד שערי מות וביורדי הים נפשם ברעה תתמוגג ואילו בחבוש בבית האסורים אינו מזכיר חשש נפשות כי אם יושבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל סתמא משמע או שהגיע עליהם שהמה יושבי חושך וצלמות או אסירי עני וברזל כשיצא מאותו שתים רעות יודו לה' חסדו הן שהיו חבושין מ' ממון או מ' נפשות. ואיבעית אימא סברא דהא כתב הרא"ש בפ"ק דב"ב סי' כ"ב כל מה שמחדשין אומות העולם גזירות ופורעניות על ישראל אפי' מענין אותן ביסורין ומניעת מאכל ומשתה גובין הכל לפי ממון דעיקר כוונתם על הממון עכ"ל אשתכח השתא לא לברך כלל בשום פעם אפילו כשנתפס על עסקי נפשות דעיקר כוונתם על הממון ולא נעלם ממנו מ"ש הרב בעל מ"א סימן רי"ט דוקא כשנתפס על עסקי נפשות. * יען ראיתי איש בעל קרניים עומד כנגדו. הא' הר"ן בפרק הרואה שכתב ז"ל נשאל מרב האי גאון למה לא אמר כסדר שכתובים במזמור והשיב שרצה למנות תחילה אותם שהמה מסוכנים יותר שיורדי הים והולכי מדברות הם מסוכנים יותר מהחולה שרוב החולים לרפואה וחבוש רוב פעמים הוא חבוש בעבור ממון ואין סכנתו כל כך עכ"ל הרי שס"ל להדיא שחייב לברך ברכת הודאה אף כשנחבש עבור ממון גם בש"ס ובפוסקים קדמאי ובתראי לא חילקו כך זולת הרב בעל מ"א נשאר לבדו ואלמלא ראה דברי הר"ן לא היה ממלא לבו לחלוק עליו ע"כ נ"ל לפסוק הלכה שמחויב לברך ברכת הודאה אף כשנתפס בשביל עלילות ממון וכן עמא דבר הנלע"ד כתבתי: