נתיבות עולם/נתיב יראת ה'/א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נתיבות עולם · נתיב יראת ה' · א· >>

בספר משלי (משלי, ט) תחלת חכמה יראת ה' ודעת קדושים בינה שלמה המלך עליו השלום אמר תחלת חכמה יראת ה' ואלו דוד אמר ראשית חכמה יראת ה'. ופירוש זה כי שלמה בא לשבח גם כן החכמה כמו שהוא מספר בכל הספר שבח החכמה, ולכך אמר תחלת כי לשון תחלה משמע שהיראה הוא התחלת החכמה וכאלו החכמה ויראת הש"י דבר אחד לגמרי, ודבר זה מעלת החכמה כי דבר שהוא התחלה לדבר הוא דבר אחד עמו. ודבר זה כמו שאמרו אם אין יראה אין חכמה ואם אין חכמה אין יראה, ששניהם כמו דבר אחד ואי אפשר שיהיה האחד בלא השני, וכמו שבארנו בפרקים כי אלו שניהם תלוים זה בזה, והם כמו דבר אחד לגמרי. ויש לך לדעת איך תחלת חכמה יראת השם כי החכמה למדריגתה ומעלתה על הכל היא ראשונה, וזה שתרגם ירושלמי (בראשית, א) בראשית ברא בחכמתא ברא אלקים ית שמיא וית ארעא, לכך נקראת החכמה ראשית שהיא ראשונה אל הכל, והתורה היא הנברא והעלול הראשון מן השם ית' יותר מן הכל והעלול הנברא אי אפשר לו בלא עלה כלל. ולכך אם אין יראה אין חכמה. כי זה עצם היראה כאשר האדם הוא עלול אל העלה וכמו שיתבאר עוד ענין זה, ואם אין עלול ראשון מן הש"י אין כאן חכמה כי החכמה הוא העלול הראשון, וכך אם אין חכמה אין יראה במה שהחכמה ראוי שתהיה עלול הראשון, ואם אין חכמה אין כאן עלול ראשון, ולכך אלו שניהם הם כמו דבר אחד כי במה שהחכמה הוא עלול הראשון והעלול יש עליו יראת העלה הרי אלו שניהם כמו דבר אחד ואם אין אחד לא נמצא השני, וזהו תחלת חכמה יראת השם. אבל דוד המלך לא רצה לומר רק שבח היראה. ולכך אמר ראשית חכמה יראת ה' כלומר שהחכמה היא תלויה ביראת השם והיא ראשית אל החכמה, כי אם אין יראת השם אין חכמה. ועוד פי' ראשית חכמה יראת ה', ר"ל כי העיקר מן החכמה יראת השם כי ראשית הדבר עיקר הדבר, ור"ל כי עיקר החכמה מה שקונה האדם ע"י החכמה יראת השם. וכן מוכח בפרק היה קורא (ברכות י,ז, א') שאמרו שם שלא יהיה האדם קורא ושונה ויהיה בועט באביו או ברבו או במי שגדול ממנו בחכמה ובמנין שנא' ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם ע"כ, משמע דפי' ראשית חכמה היינו כי עיקר החכמה היא היראה ולכך אמר דוד ראשית חכמה יראת ה', שר"ל שעיקר החכמה מה שעל ידה מגיע ליראת הש"י ובלא זה אין החכמה נחשבת, ושלמה רצה לומר כי התחלת החכמה היא יראת השם כמו שבארנו:

ואמר ודעת קדושים בינה, כלומר מי שהוא קדוש והוא נבדל מן הגוף ולכך נקרא קדוש כמו שהוא מבואר במקום אחר דעת שלו הוא בינה, שהבינה בודאי יותר עליון מן הדעת, כי האדם שהוא מקדש עצמו ופורש עצמו מן הגוף עד שנקרא קדוש אדם כזה קונה בינה יתירה כי הוא קרוב אל השכלי. ומפני כי עצם היראה מה שהוא עלול אל השם יתברך שהוא העלה והעלול יש לו קיום בעלה, ולפיכך אמר שלמה ג"כ (משלי, י) יראת ה' תוסיף חיים ושנות רשעים תקצורנה, ודבר זה ר"ל כי מי שיש בו יראת השם מפני שהוא עלול גמור ראוי שיהיה מקבל הקיום מן העלה ית' ולפיכך יראת ה' תוסיף חיים. ואילו שנות רשעים אשר הם סרים מן העלה יתב' שנותם תקצורנה שאין להם קיום מן העלה:

וכן אמר עוד שלמה (שם י"ד) ביראת ה' מבטח עוז ולבניו יהיה מחסה, הכתוב הזה מגיד לך כי יראת השם יתב' שהאדם הוא העלול אל העלה יתב' דבר זה גורם לו שהוא יתב' מבטח עוז נותן לו הקיום ולבניו אחריו, ר"ל לא לו לבדו בלבד רק אף לבניו אחריו, והכל מצד שהוא עלול אל העלה ומפני כך העלה ותן קיום אליו וכל אשר משתלשלים ממנו, כי העיקר הוא נותן קיום אל האילן ובזה מקבלים הענפים קיום מן העלה. ועוד אמר (שם) יראת ה' מקור חיים לסור ממוקשי מות. ור"ל כי יראת ה' שהאדם עלול מתדבק בעלה שהוא המקור שממנו החיים לסור ממוקשי מות. ר"ל כי לא דבר זה בלבד שנותן יראת השם ית' הקיום אליו, רק שהוא מציל אותו מן הפגעים ומן מיתה משונה. כי בעל יראת ה' הוא חוסה תחת כנפי השכינה הוא העלה כמו שיתבאר, ולפיכך יראת השם שומרת אותו מן הפגיעה שהם מוקשי מות, והתבאר לך ענין מעלת יראת שמים שעושה עצמו עלול כאילו אינו כלל נגד העלה יתברך:

ובפרק אין עומדין (ברכות דף לג:) רבי חנינ' הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנאמר ועתה ישראל מה אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' אטו יראה מילתא זוטרתא היא והאמר רבי חנינא משום רשב"י אין להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים שנאמר יראת ה' היא אוצרו אין לגבי משה מלתא זוטרתי היא משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו דומה אליו ככלי קטן קטן ואין לו דומה עליו ככלי גדול. רבים הפליגו להקשות במאמר הזה הראשון למה יראת שמים בפרט אינו בידי שמים, עוד מה שאמר כי בעיני משה מלתא זוטרתי, וכי בשביל שבעיני משה מלתא זוטרתי יאמר משה ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך הרי באמת כי היראה היא דבר גדול. ופי' המאמר הזה ועם כי הדבר הזה עמוק מאד נפרש דבר זה להעמיד על דברי חכמים ואמיתתם בחכמה. וזה כי כבר אמרנו כי עצם היראה מה שהאדם עלול אל העלה והוא אמיתת היראה, ובמה שהאדם הוא עלול אינו נחשב לכלום במה שהוא עלול תולה בעלתו, ובמה שאינו כלום דבר זה אינו מצד העלה כי העלה בראו והוציא אותו אל הפעל, וח"ו שיהי' יראת שמים בידי השם ית' כי היראה מה שמחשיב עצמו לאין וללא כלום לפני העלה ית' כמו שהתבאר, ואם היה זה מן השם יתב' היה ח"ו בא ממנו דבר שאינו נחשב מציאות ובו ית' נתלה המציאות, ואף דכתיב (שמואל א ב, ו) ה' ממית ומחיה ודבר זה ביד הש"י, היינו שמסלק מן האדם חיים בשביל חטאו והוא נעדר לגמרי, אבל לומר שיהי' בידו יראת שמים דבר כזה אי אפשר לומר מאחר שעיקר היראה שמחשיב עצמו עלול, וזה אינו מצד העלה כי כל העדר אינו מפעולת פועל והדבר הזה עוד עמוק, ולפיכך היראה אינו מצד העלה שהרי מצד העלה הוא נמצא ממנו שלכך נקרא עלה, ולפיכך הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ודבר זה מבואר מאוד כי מי שיש בו חכמה ודעת יש להבין דברים אלו, כי האדם עלול מצד עצמו לא מצד העלה. ומפני כך אי אפשר שיהיה יראת שמים בידי שמים רק מצד האדם שהוא העלול ולפיכך אמרו הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ופריך אטו יראה מלתא דזוטרא והא אין להקב"ה בבית גנזיו רק יראת שמים. ור"ל כי שאר הדברים אינם עם הש"י לגמרי כמו שהוא יראת שמים, כי היראה היא מגיע אל עצם אלהותו יתב' שהרי תרגום של אלהות הוא דחלא שהוא ל' מורא, ומזה תראה כי היראה הוא עצם האלהות ובלשון חכמים (סנהדרין דף קו.) הוציא יראתו מחיקו, ולפיכך אין דבר שהוא באוצרו רק היראה שהוא עם השם יתברך לגמרי כמו שהאלהות הוא אצלו, לכך יראת שמים הוא עם הש"י לגמרי ואם כן היראה לאו מלתא זוטרתי. ומתרץ לגבי משה מלתא זוטרתי היא וכו', ור"ל כי אם לא הי' אל משה היראה אז היה קשי' וכי אצל משה יראה מלתא זוטרתי, אבל היה למשה היראה וכך ראוי לכל בריה שיהיה לו היראה שהרי לא ברא הקב"ה עולמו רק שיהיו יראים מלפניו, וא"כ אין בעל היראה יש לו דבר תוספת יותר כלל, שאם היה דבר תוספת היה שייך לומר וכי יראה מלתא זוטרתי היא שהרי יש לו דבר תוספת אבל אין היראה תוספת, שאינה כמו החכמה שקנה תוספת חכמה, ומצד זה אמר הכתוב מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה. רק מי שהוא חסר היראה הוא חסר דבר גדול אבל מי שיש לו היראה אין נחשב שקנה דבר תוספת מעלה, כי מי שאין לו היראה אינו נחשב אדם. ולפיכך אצל מי שיש לו היראה יאמר ועתה מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה אותי, כלומר מה תוספת יש ביראה ומי שהוא חסר היראה חסר בודאי דבר גדול. משל זה הלחם הוא דבר שעליו חיות האדם, ואם יש לו לחם לא נאמר בזה שיש לו דבר גדול יותר ממה שהוא צריך לחיותו, רק אם חסר לחם אז בודאי חסר דבר גדול שאין לו לחם שהוא חיותו. לכך היראה למי שהוא חסר אותה נחשב זה לדבר גדול, אבל אצל משה שהי' לו היראה ואין ראוי להיות בלא יראה בודאי יאמר מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה שאין מבקש דבר שנקרא תוספת כלל רק דבר שראוי ומחויב:

ועוד תבין מן הדברים אשר בארנו לך למעלה כי אין היראה רק שעושה עצמו עלול והוא אצלו כאלו אינו, כך הירא ה' עושה עצמו כאין אצל עלתו. כי היראה מחולק מכל המעלות כמו החכמה ושאר מדות כאשר קונה אותם יש לו קנין ומעלה הוא החכמה או הענוה ודומיהם הכל הוא קנין מעלה, אבל היראה שהוא עושה עצמו כאלו אינו נמצא וזהו אמיתת היראה כמו שהתבאר למעלה מענין היראה. ולכך אמר ועתה מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה כי ד"ז אינו נחשב דבר מה, כאשר אין צריך רק שיחשוב עצמו ללא כלום, כי על שאר דברים יאמר כי אין אדם יכול לקנות קנין כמו זה שהוא קנין חשוב כמו החכמה והגבורה וכל שאר מדות טובות אבל היראה אינו דבר קנין של מה. וזה שמתרץ בגמרא כי לאותו שהוא חסר היראה בודאי הוא דבר גדול עד שיגיע אל היראה, כי דבר זה שיחשב עצמו כאלו אינו אצל העלה הוא דבר קשה מאוד, כי כל אדם אינו יכול לעשות זה, אבל כאשר הגיע אל היראה דהיינו שכבר עשה עצמו עד שאינו אז יאמר מה היא היראה כי אין זה קנין מעלה. לא כמו החכמה שצריך להשיג בחכמה או לעשות גבורה, אבל יראת השם אין בזה קנין מעלה כלל רק שמחשיב עצמו כאלו אינו ושייך בזה ועתה מה ה' שואל מעמך כ"א ליראה כי אין היראה דבר נחשב בעצמה קנין מעלה. ובזה מחולקת היראה מן כל המדות ואף מן אהבת השם יתב'. כי על ידי אהבת השם ית' קונה הדביקות בו ית' לגמרי ואין קנין יותר מזה הוא הדיבוק בו, אבל יראת השם אין בזה קנין רק שמחשיב עצמו כאלו אינו ואין בזה קנין מעלה, וכאשר יש לו היראה יאמר בזה מה קנין יש בזה לא כמו שאר מעלות שיש בהם קנין מעלה. ומעתה הוי שפיר המשל כי כאשר חסר החפץ שמבקשים ממנו נקרא בודאי חסר, וכאשר יש לו הכלי אינו נחשב דבר גדול כאשר אין הכלי בעצמו גדול רק החסרון מן הכלי נחשב שהוא חסר דבר גדול, והבן זה מאוד. ודבר זה מבאר לך פירוש הכתוב שאמר תחלת חכמה יראת השם, כי החכמה הוא העלול הראשון והעלול במה שהוא עלול הוא עצם היראה מן העלה, ולכך תחלת חכמה יראת השם, ופירוש זה ברור כאשר תבין זה. ועיקר היראה שהיא באה מכח האהבה, כי מי שהוא אוהב את אחד הוא מכוון לעשות רצונו בכל אשר אפשר שלא יהיה פירוד לזאת אהבה, ובשביל כך הוא ירא לעבור רצונו גם כן אף בדבר קטן כי זה הי' ביטול האהבה, וזהו היראה שנאמר באברהם (בראשית, כב) עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה. ובמס' סוטה פרק כשם (כ"ז, ב') תניא ר"א אומר נאמר ירא אלקים באיוב ונאמר ירא אלקים באברהם מה ירא אלקים האמור באברהם מאהבה אף ירא אלקים האמור באיוב מאהבה ובאברהם גופיה מנ"ל דכתיב זרע אברהם אוהבי אי הכי מאי איכא בין עושה מאהבה לעושה מיראה איכא הא דתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה שזה תלוי לאלף דור וזה תלוי לאלפים דור הכא כתיב ועושה חסד לאלפים לאוהבי והתם כתיב ולשומרי מצותיו לאלף דור התם נמי כתיב לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור האי לדסמיך ליה והאי לדסמיך ליה. הני תרי תלמידי דהוו קיימי קמיה דרבא חד אמר ליה אקריון בחלמאי מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וחד אמר ליה אקרית בחלמאי וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו וגו' אמר להו תרווייכו צדיקי גמירי אתון מר מאהבה ומר מיראה, הרי לך כי מתוך האהבה היא היראה. והיראה הזאת שהוא מתוך האהבה היא בודאי יותר גדולה כיון שהיראה הזאת יוצאת מתוך האהבה שהיא עליונה על כל, אבל היראה השנית היא היראה שאינה מתוך האהבה, רק יראת השם ית' בלבד כאשר מכיר בגדולת ורוממות הש"י אי אפשר שלא יירא ממנו כי אף מן מלך ב"ו או כל גדול כתיב (איוב, כט) ראוני נערים ונחבאו, והיראה הזאת היא היראה שאין יוצאת מתוך האהבה, ועל היראה הזאת אמרו ההפרש שיש בין היראה ובין האהבה שהאהבה היא לאלפים דור ואלו היראה עד אלף דור. ובנתיב האהבה שם מבואר זה:

ובפרק במה מדליקין (שבת דף לא:) אמר רב יהודה לא ברא הקב"ה את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו שנא' והאלקים עשה שייראו מלפניו רבי סימן ור"א הוו יתבי וחלף ואזל ר' יעקב בר אחא אמר ליה חד לחבריה ניקום מקמיה דדחיל חטאין הוא אמר ליה אידך ניקום מקמיה דגבר בר אוריון הוא. אמר ליה אמינא לך דגברא דדחיל חטאין הוא ואמרת לי את דגבר בר אוריון הוא תסתיים דר"א הוא דאמר דגבר דחיל חטאין הוא דאמר ר' יוחנן משום ר"א אין להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד שנאמר ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה וגו' וכתיב ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וגו' שכן בל' יוני קורין לאחת הן תסתיים. המאמר הזה בא לבאר ולגלות על מדריגת ומעלת היראה. וביאור דבר זה, כי העולם נברא על ידי זה שהוא ית' עלה אל העולם, כי אשר הוא עלה שייך אליו עלול הוא הנברא אשר הוא עלול ונברא מאתו, ואם אין כאן יראה בעולם כאלו אין עלול, כי היראה כמו שאמרנו שהאדם הוא עלול ואם כן אם אין יראה אין שייך בריאה בעולם שהרי הבריאה אל העולם מחמת שהוא ית' עלת העולם והעולם הוא עלול, וזהו יראת העלה על העלול ממנו, ולפיכך לא ברא הקב"ה עולמו רק שייראו מלפניו עד שיהיה העולם עלול ממנו והוא ית' העלה, ואם אין כאן יראה הרי אין כאן דבר שראוי אליו הבריאה כי הבריאה הוא העלול ואם יש עלול הרי יש כאן בודאי יראה כמשפט העלול. ודבר זה אינו נמצא באהבה כי באהבה אין הכרת העלה כלל, כי ג"כ יש אהבה בשני דברים שוים כמו שהתבאר בנתיב האהבה, ולפיכך הכרת העלה היא יראה. ולפיכך בכל הכתוב תרגום אונקלוס של אלקים דחלא כמו שהתבאר למעלה, וזהו שאמר לא ברא הקב"ה עולמו אלא כדי שייראו מלפניו. ואמר שאין להקב"ה בעולמו רק יראת שמים כי היראה בפרט היא אל הש"י, לא כמו התורה שאם חכמת חכמת לך והחכמה היא אל האדם והיא תורתו של אדם אבל היראה היא אל הש"י ואין לאדם עסק ביראה, ואדרבה היראה היא כנגד האדם כאשר עליו מורא העלה, ולפיכך אין להקב"ה בעולמו רק יראת שמים, וכמו שאמרנו למעלה, כי יראת שמים הוא האלהות בעצמו כמו שתרגם אונקלוס אלקי' דחלא, וכמו שהאלהות הוא אחד כך יראת שמים היא אחת, ור"ל שאין דבר אחר דומה לו ושוה לו וכמו שאמרו אין להקב"ה בעולמו רק יראת שמים ואם כן יראת שמים אחת. והבן זה:

ובפרק קמא דברכות (דף ו:) אמר רבי חלבו אמר רב הונא כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין שנא' סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם מאי כי זה כל האדם אמר ר"א אמר הקב"ה כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה רבי אבא בר כהנא אמר שקול זה כנגד כל העולם כולו ר"ש בן עזאי אומר כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה. גם דבר זה בא לבאר מעלת יראת שמים שבשביל זה נברא העולם ומפני שבשבילו נברא העולם הוא עיקר העולם, ולפיכך אמר שדבריו נשמעין כי מי שאינו שקול ואינו נחשב בעולם אין דבריו נשמעין כי מה הוא, אבל אשר בו יראת שמים שלא נברא העולם רק בשביל יראת שמים אם כן בריאה זאת עיקר בעולם, וכל מי שהוא עיקר בעולם בודאי נחשב ודבריו נשמעים, ועוד כמו שהוא שומע ומקבל דברי הש"י מכח היראה כך ראוי שיהיו אחרים מקבלים דבריו:

ובמדרש (תנחומא בהעלותך) ירא את ה' בני ומלך ועם שונים אל תתערב מהו ומלך כל מי שהוא ירא מן הקב"ה סופו ליעשות מלך ממי את למד מאברהם אבינו שנא' כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ונעשה מלך. אמר רב ברכיה הכהן בשם רבי חלבו כתיב אל עמק שוה הוא עמק המלך עמק שהשוו הכל ונטלו עצים וקצצו ארזים ועשו כסא והושיבוהו למלך עליהם, וכן יוסף אמר את האלקים אני ירא ונעשה מלך, וכן משה כי ירא מהביט אל האלקים ונעשה מלך שנא' ויהי בישורון מלך. ודבר זה פירושו כי אין מורא כמו מורא מלכות, ואשר הוא ירא השם נותן הש"י מיראתו עליו עד שהוא מלך ויהיה לו מורא מלכות. ועוד יש לך להבין זה ממה שיתבאר אחר כך, כי בעל היראה הוא נבדל מן הנמצאים והוא שקול נגד הכל, ודבר זה מדריגת המלך שהוא נבדל מן הכלל והוא שקול כמו הכלל. ועוד יש לך להבין דבר זה ממה שיתבאר אצל דדחיל מרבנן להוי צורבא מרבנן, כי הירא מן אחר ומבטל עצמו אליו בודאי מקבל ממנו ולפיכך אמר ירא אלקים וסופך להיות מלך. ופירש אחריו כי האדם שיש בו יראת שמים הוא עיקר מפני כי זה כל האדם. ואמר מאי כי זה כל האדם ר"א אומר כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, פי' כמו שאמרנו למעלה כי העולם נברא בשביל היראה, ומפני שנברא העולם בשביל הבחינה האח' שראוי אליו הבריאה מצד שהוא כלל העולם והוא חשוב ולכך ראוי אליו הבריאה, והבחינה השנית כי העלה יש לו עלול ולכך נברא העולם שהוא העלול ולפיכך ירא שמים שעושה עצמו עלול אל העלה שקול כנגד כל העולם, כי אם כלל העולם ראוי לו הבריאה מצד שהוא כלל העולם הרי ירא שמים יש לו בחינה שנית שהוא עלול אל העלה ובחינה זאת סבה אל הבריאה כמו הבחינה הראשונה ולכך שניהם שוים. אבל בן עזאי סבר שכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, ודבר זה כי אין ראוי לומר כי העולם נברא בשבילו בלבד כמו שאמר ר"א שודאי הש"י רצה לברא כלל העולם, גם אין לומר שהוא שקול כנגד כלל העולם כי זה אי אפשר שהרי העולם לא נברא רק בשביל שהוא עלול וזה לא תמצא רק ביראת שמים, ולכך סבר כי בודאי ירא שמים עיקר הבריאה שהוא העלול אשר ראוי לו הבריאה ובשבילו נברא שאר העולם: