נתיבות עולם/נתיב התשובה/א
בספר משלי (משלי, א) חכמות בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה, בראש הומיות תקרא בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר, עד מתי פתיים תאהבו פתי ולצים לצון חמדו להם וכסילים ישנאו דעת, תשובו לתוכחתי הנה אביעה לכם רוחי אודיעה דברי אתכם, יען קראתי ותמאנו נטיתי ידי ואין מקשיב, ותפרעו כל עצתי ותוכחתי לא אביתם וגו'. שלמה המלך ר"ל כי התורה שהיא החכמה, ולכך לא כתיב חכמה רק חכמות שהיא חכמה העליונה שאין אחריה דבר, והחכמה הזאת היא בחוץ תרונה כלו' שמתחייב דבר זה מן החכמה של תורה אל כל בני אדם וזהו בחוץ תרונה. ואמר ברחובות תתן קולה, ר"ל הדבר הזה שהוא מתחייב מן התורה אל תאמר שהחיוב הזה אינו רק לחכמים גדולים מאוד, אבל חיוב זה ברחובות ששם רבים בני אדם, ויתר מזה עד שתקרא בראש הומיות ששם קבוץ בני אדם דהיינו שהדבר הזה מחויב אצל בני אדם בינונים, ויותר מזה בפתחי שערים ששם נכנסים הכל עד שהגזרה הזאת מחויבת אצל כל בני אדם ואי אפשר שנעלם זה מן אדם אחד, ומה הוא הדבר הזה כי האדם יש לו לחשוב על דרכיו, ואמר עד מתי וגו' כלו' וכי אין אתם יראים כי תלכו מן העולם בלא תשובה ולכך יש לכם להתחרט על מעשיכם. וכנגד ג' כתות מדבר, כי יש חוטא שהוא חומד אל התאוה מן זנות ושאר תאות וזהו שאמר תאהבו פתי שאין נמשך אחר השכל רק אחר הגוף, ולכך יקרא פתי שאין לו השכל ודעת, וכמו שאמרו (סוטה דף ג.) כי תשטה אין האשה מנאפת עד שתכנס בה רוח שטות כי הזנות מעשה חמרי וכאשר מנאפת נכנס בה רוח שטות והלך השכל אשר מרחיק התאוות הגופנים. ואח"כ אמר נגד כת שניה והם הלצים המכלים ימיהם בהבל במעשים שאין בהם ממש, ע"ז אמר ולצים לצון חמדו להם. ואח"כ אמר וכסילים ישנאו דעת, וזה כנגד בני אדם שהם רעים ורשעים לא מצד שהם מתאוים אל התאות רק שהם רעים ונפש רשע מתאוה לרע מפני שהוא רע, וזהו וכסילים ישנאו דעת כי הדעת מחייב לעשות הטוב והם שנאו הדעת רק אוהבים הרע. וכמו כן זכרם דוד בפסוק (תלים א') אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב. ואמר תשובו לתוכחתי, ר"ל כי מצות התורה אומרת לחוטאים שישובו לקיים ולשמור מצות התורה אף שחטאו מתחייב להם שישובו, וכאשר ישובו החוטאים אל הש"י מקבלם בתשובה. ואף אם היו חוטאים במזיד היה מתחייב מן התורה שיש להם תשובה, כי התורה שהיא שכלית לגמרי והאדם אינו שכלי רק הוא בעל גוף, ואילו היה האדם בעל שכל לגמרי וחטא אין התשובה מועילה לו, כי התשובה בשביל שיאמר חטאתי והוא מתחרט על מעשיו, והחרטה שייכת לאדם במה שאין כל מעשיו שכלים, ולכך לא היה שייך תשובה כלל אם היה האדם שכלי, אבל מפני שהאדם אינו שכלי גמור תשובה וחרטה שייך בו, ולכך התורה השכלית קורא לחוטאים שישובו. ואם לא שב בתשובה אחר שיודע שחטא והיה לו לשוב מן חטא וזה מורה שחטא שלו מצד השכל לא מצד שאינו שכלי גמור, ואז מתחייב מן התורה השכלית דבר זה, יען קראתי ותמאנו נטיתי ידי ואין מקשיב ותפרעו כל עצתי ותוכחתי לא אביתם וגו' אז יקראונני ולא אענה ישחרונני ולא ימצאונני. ובמדרש (שמו"ר פי"ג) א"ר יוחנן מכאן פתחון פה למינין לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה שנאמר כי אני הכבדתי את לבו, א"ל רשב"ל יסתם פיהם של רשעים אלא אם ללצים הוא יליץ הקב"ה מתרה בו באדם פעם ראשונה שנייה ושלישית ואינו חוזר בו והוא נועל לבו מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא, אף כך פרעה הרשע כיון ששיגר הקב"ה חמשה פעמים ולא השגיח על דבריו אמר לו הקב"ה אתה הקשית ערפך והכבדת את לבך הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך. וכל זה כאשר התרה בו לשוב ולא שב אז החטא הזה נחשב מצד שכלו ושוב אין תשובה לדבר זה, ולכך אמר אז יקראונני ולא אענה כי כאשר מתרה הש"י באדם שישוב ולא שב הקב"ה נועל לפניו פתח תשובה אח"כ:
ובמדרש (ירו' מכות פ"ב, ה"ו)[1] שאלו לחכמה חוטא מה עונשו אמרה חטאים תרדף רעה, שאלו לנבואה חוטא מה עונשו אמרה הנפש החוטאת היא תמות, שאלו לתורה חוטא מה עונשו אמרה יביא אשם ויתכפר, שאלו להקב"ה חוטא מה עונשו אמר יעשה תשובה ויתכפר, הה"ד טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך למה הוא טוב בשביל שהוא ישר ולמה הוא ישר בשביל שהוא טוב ע"כ. במדרש הזה בא לבאר כי אם שהאמת הוא שמצד השכל אין ראוי שיהיה לחוטא תשובה, מכל מקום יש לאדם תשובה, ואף כי נפלאת היא בעינינו. וזה שאמר טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך, ור"ל שהש"י הוא מורה לחוטא הדרך הישר שהש"י הוא הישר, ומאחר שהוא הישר הוא ג"כ מורה הדרך הישר לאדם, ועוד כי מפני כי הרעה מוכן לרשעים בסוף והוא יתב' טוב והטוב רוצה בטוב ולא ברע שיהיה לרשע, ולפיכך מצד ב' בחינות מה שהוא ית' טוב וישר ראוי שהש"י מורה לחטאים שהם הולכים בדרך מעוקם מורה להם אל דרך הישר ולהציל אותם מן הרעה אשר מוכן לרשעים. ומה שאמר למה הוא טוב בשביל שהוא ישר ולמה הוא ישר בשביל שהוא טוב, ר"ל כי הש"י הוא טוב מפני שהוא מטיב אל הכל, ולא שהטוב הזה בלא טעם, שאם יהיה הש"י מטיב לבריות ולא היה טעם אל הטוב אין זה ראוי שיקרא טוב. כמו שאמרו ז"ל (בבא קמא דף נ.) כל האומר הקב"ה וותרן יותרו לו חייו ולא נקרא זה טוב שאין מדת היושר נותן זה לוותר בחנם, ולכך אמר למה הוא טוב בשביל שהוא ישר כלו' שהיושר עם הטוב. וכן מה שאמר למה הוא ישר בשביל שהוא טוב. וכן מה שאמר למה הוא ישר בשביל שהוא טוב, ר"ל שהש"י ישר ולא שהיושר שמעמיד הש"י מדתו על תכלית הדין ולכלות את הבריות, שאין ראוי שיקרא זה יושר כי איך אפשר שיהיה העולם קיים כאשר יהיה הש"י נוהג במדת הדין לגמרי, אבל למה הש"י ישר מפני שהוא טוב שעם היושר הוא הטוב וזהו היושר הגמור כאשר עם היושר הטוב. ואמר שאלו לחכמה חוטא מה ענשו והשיבה חטאים תרדף רעה, וזה כי החטא הוא חסרון בעולם ואין ראוי שיהיה נמצא חסרון בעולם ולכך תרדף אותם הרעה להאבידו מן העולם, ומ"מ אין החכמה אומרת הנפש החוטאת תמות כי נמצא בעולם הרע ג"כ, אבל הנבואה שהיא מן הש"י ואין דבר רע יורד מלמעלה לכך הנבואה אומרת הנפש החוטאת תמות שלא יהיה נמצא החוטא שהוא רע כמו שלא נמצא רע למעלה. ואמר שאלו לתורה חוטא מה עונשו, והתורה שהיא תקון האדם שהרי כל התורה היא תקון האדם וגם בזה התורה היא תיקון האדם ולכך התורה אומרת יביא אשם ויתכפר שזה תיקון של החוטא, אבל הש"י אומר שיעשה תשובה כי החוטא אשר יש לו לב נשבר ונדכה על חטאו הוא ית' מקבלו בשביל זה וזהו מדת הש"י:
ובמדרש (ויק"ר פ"ז, ע' סוטה ה', ב') זבחי אלקים רוח נשברה אמר רבי יהושע בן לוי כמה גדולים נמוכי רוח שבזמן בית המקדש אדם מביא עולה שכר עולה בידו מנחה שכר מנחה בידו אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות שנאמר זבחי אלקים רוח נשברה ואין תפלתו נמאסת שנאמר לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה. זבדי בן לוי ורבי יוסי בן פטרס ורבנן חד אמר אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע אם תקבלני בתשובה יודע אני ששלמה בני בונה בית המקדש ומקריב כל קרבנות שבתורה מן הדין קריא זבחי אלקים רוח נשברה היטיבה ברצונך וגו' אז תחפוץ זבחי צדק, וחורנא אמר מנין לעושה תשובה שמעלין עליו כאלו עלה לירושלים ובנה בית המקדש ומזבח והקריב כל קרבנות שבתורה שנאמר זבחי אלקים רוח נשברה, אמר רבי אבא בר יודן כל שפסל בבהמה הכשיר באדם ע"כ. ופירוש זה כי מי שיש לו לב נשבר ונדכה דבר זה נחשב כאלו מקריב עצמו אל הש"י שהרי זובח רוחו ונשמתו. ולכך אמר דוד אם אתה מקבלני בתשובה מובטח אני שיעמוד שלמה ויבנה בהמ"ק ומקריב כל הקרבנות, מפני שיצא שלמה מן דוד שהיה מקריב עצמו בתשובה אל הש"י, ולכך אם אתה תקבלני בתשובה אשר התשובה הוא שמקריב עצמו אל הש"י יצא ממני בן שהוא יבנה בית המקדש להקריב כל הקרבנות. ואחר סבר כי האדם עצמו נחשב כמו מקדש שהאדם הוא כמו בית נחשב ואם האדם הוא קדוש נחשב האדם בהמ"ק קדוש, ואם חטא טמא ביהמ"ק הזה, ולפיכך החוטא שטמא בית המקדש שהוא האדם וחוזר בתשובה כאלו בנה ביהמ"ק מחדש והקריב קרבן. ובלא זה גם כן אמרו גדולי' נמוכי רוח לפני השם ית', כמו שמבואר בנתיב הענוה שנחשב כאלו הקריב קרבן רק שאין נחשב כאלו בנה בהמ"ק, רק החוטא שטמא ובטל בהמ"ק נחשב תשובתו כאלו חזר ובנה אותו והקריב קרבן בתוכו הוא נמיכת הרוח שיש לכל בעל תשובה:
ואמר ר' אדא כל שפסול בבהמה כשר באדם, פירוש כי הבהמה פסול שלה כאשר יש מום בגופה מפני שהמום הוא תחלת אבוד הגוף והגוף כאשר נאבד הוא חוזר לעפר ואינו קרב אל הש"י, אבל באדם כאשר רוחו נשברה מפני חטאו, הרוח כאשר נסתלק לגמרי הוא למעלה כדכתיב (קהלת, יב) והרוח תשוב אל האלקים ולכך עולה כאשר נשבר גם כן. ודבר זה הוא הקרבה לשמים, ולכך זבחי אלקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה. ומה שאמר כי כלי תשמישו של הש"י כלים שבורים מפני כי אל הש"י היא הענוה, שהמדה הזאת הוא מדת הפשיטות ולכך כליו של השם יתב' שבורים, כי השבור הוא הפשיטות כאשר אין לו שם כלי כלל ובשביל כך משתמש השם ית' בכלים שבורים, ולכך הש"י אומר יעשה תשובה ויתכפר. והנה מה שאמרה החכמה והנבואה, משל אל מלך בשר ודם שנתן לאחד כלי לשמור והכלי נשבר והוא מצטער על זה מאימת המלך ולא ידע מה יעשה לכך הוא שואל חכם אחד מה יעשה, והוא משיב כי דבר זה אינו כבודו של מלך ואין להשיב לו הכלי כך. ואדם זה לא ידע מה יעשה ויאמר כי באולי זה לא ידע הנהגת מלך זה אלך ואשאל אחד מקרובי המלכות שהם מכירים את המלך, וכאשר הוא שואל אותו משיב לו כי אני מכיר את המלך גדולתו ורוממותו אין ראוי להביא כלי זה לפניו ולכך אמר כי יש לאבדו לגמרי. והנה לא ידע מה יעשה ולכך אומר אלך אל האומן שתקן את הכלי אולי ימצא לו תקנה ובא אל האומן אמר שיש תקנה לזה הכלי אבל התקנה קשה גם לא לכל הקלקולים שבו רק לאחד או לשנים. והנה זה אומר על כל פנים לא אוכל להיות נקי מזה אלך אל המלך עצמו יעשה רצונו מה שיעשה, והנה המלך אמר הכלי הזה שבור אני משתמש בו, והראשונים שלא אמרו לך כך מפני כבודי עשו ולא מצד הנהגתי אבל אני משתמש בו כך. לכך אמר כי מתחלה שאלו לחכמה חוטא מה עונשו מצד החכמה והיא אומרת החכמה מחייב אל החוטא הרע כאשר חטא אל המלך, ואח"כ שאלו אל הנבואה כי הנביא יודע ומכיר גדולת המלך וכמה גדול מעלתו, לכך אמרה כי מצד הזה אין ראוי אל החוטא רק המיתה לפי גודל חטאו שחטא למלך הזה, ואח"כ שאלו לתורה כי בתורה ברא הש"י את עולמו וכיון שבה נברא הכל יש ג"כ בתורה אחר שחטא ונתקלקל בריאתו יש בתורה ג"כ תקון לאדם, ואח"כ שאלו את הש"י בעצמו והוא אומר בכלי שבור אני משתמש כמו שאמרנו שכל כליו הם שבורים. אבל יש בזה חכמה מאוד שהחכמה אומרת חטאים תרדף רעה, רמזו כאן ענין בעל התשובה, וזה כי מצד החכמה כאשר יחטא האדם אין ספק כי דבר זה הוא רע מצד החכמה לכך אומרת חטאים תרדף רעה כי החטא בעצמו הוא חסרון כמו שהוא לשון חטא כמו אנכי אחטנה (בראשית, לא) והיה אני ובני שלמה חטאים (מלכים א', א) וכל חסרון הוא הרע ומפני שהרע נמשך אחר דבר שהוא חסר אומרת החכמה חטאים תרדף רעה. אבל הנבואה שהיא למעלה מן החכמה היא גוזרת דין על החוטא כי הנבואה היא במדת הדין ודין החוטא הוא המיתה, וזה משפט החוטא בודאי שהש"י גוזר עליו המיתה:
ולפיכך החכמה אמרה חטאים תרדף רעה כי אין החכמה משפט החוטא רק כי הרע שהוא בעולם ירדף את החוטא, אבל הנבואה שהיא מצד מדת הדין אמרה נפש החוטאת היא תמות. אמנם כאשר שאלו התורה חוטא מה יעשה השיבה התורה כי יש תיקון אל החוטא להיות מסתלק מן החטא על ידי קרבן, כי הקרבן הוא השבה גם כן אל הש"י כמו התשובה שהרי נקרא קרבן, כי מי שמביא קרבן אל אחד הוא שב אליו להתדבק בו מצד שהוא מקריב אליו קרבן, וכאשר הוא שב אל הש"י אחר שהיה מתרחק ממנו ית' על ידי חטא יש כאן כפרה וסלוק עון. ודבר זה מצד התורה, כי מצד התורה יש לאדם סלוק מן החטא מפני שהתורה היא שכל נבדל מן הגשמי וכל חטא בשביל שהיה נמשך אחר הגשמי, ולפיכך מצד התורה השכלית יש תקנה אל החוטא לצאת לאדם מן החטא הדבק באדם מצד הגשמי ולפיכך אמרה תורה יביא אשם ויתכפר, כי כאשר מקריב האדם קרבן מקריב עצמו אל השם יתב' כפי אשר נתרחק מן השם ית'. ולפיכך בקצת קרבנות כתיב (ויקרא, ב) ונפש כי תקריב מנחה, ודרשו ז"ל כאלו הקריב את נפשו, ולפיכך על ידי קרבן מקריב עצמו אל השם יתב' כפי הריחוק שנתרחק ממנו על ידי החטא, ולכך התורה שהיא שכל נבדל לגמרי יש לאדם תקנה להסתלק מן החטא. ולא היה תקנה זאת אל החכמה שהיא חכמה בלבד שאין החכמה הנהגה הנבדלת לגמרי מן הגשמי כמו שהיא התורה שהיא שכל נבדל לגמרי, וכן אין הנבואה השגה נבדלת מן הגשמי ולפיכך מצד אלו שתי מדריגות אין כאן סלוק חטא אשר הוא החטא מה שהיה החוטא נמשך אחר הגשמי, אבל התורה שהיא שכל נבדל מן הגשמי לגמרי לכך מצד מדריגות התורה יש כאן סלוק חטא אל האדם שהיה נמשך אחר הגשמי. ולפיכך החכמה היתה אומרת חטאים תרדף רעה, כי ראוי אל החוטא הרע כי דבק בו הרע ורודף אחריו הרע, אע"ג שאל היתה גוזרת משפטיו לגמרי רק שמתחייב אל החוטא הרע, אבל הנבואה שהיא מצד מדת הדין היתה מחייבת משפט החוטא לגמרי מכל וכל, לומר נפש החוטאת היא תמות, אבל כאשר שאלו לתורה השכלית הנבדלת מן הגשמי, התורה אומרת יביא קרבן ויתכפר מחטאו כי התורה מדריגה פשוטה האדם מן הגשמי ובזה הוא סלוק החטא כמו שהתבאר. ואמר שאלו להקב"ה חוטא מה עונשו והוא יתב' אומר יעשה תשובה ויתכפר, וביאור זה שמצד כי הנמצאים כלם תלוי בו שבים אליו, כי כן הנמצאים שבים אל הש"י כי אין להם קיום בעצמם כמו שהתבאר, וזה החוטא כאשר הוא פורש מחטאו ושב אליו ית' הש"י מקבל אותו כי זהו מצד מדת הש"י שהוא מקבל כל הנמצאים שהם שבים אליו ולכך הקב"ה אומר יעשה תשובה ויתכפר כי מצד הש"י החטא מסתלק, ויש לך להבין עוד בענין זה כי אי אפשר לפרש יותר: