נתיבות עולם/נתיב התורה/ט
מעלת ומדרגת לומדי תורה אי אפשר לפרש מעלתם ומדריגתם העליונה כאשר אתם התורה, עד שאמרו בפרק שור שנגח ד' וה' (בבא קמא מא א) תניא שמעון העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה כיון שהגיע לאת ה׳ אלהיך תירא פירש ואמרו לו תלמידיו כל אתין שדרשת מה תהא עליהן אמר להם כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הפרישה עד שבא רבי עקיבא ולימד את ה׳ אלהיך תירא לרבות ת״ח עד כאן.
יש שואלין בזה למה לא הקשה לו מן ואהבת את ה׳ אלהיך גם כן כמו את ה׳ אלהיך תירא.
ותירוץ שאלה זאת כי המורא שייך דוקא אל אלהות, שבזה מורה שהוא אלוה ומושל והוא הענין האלהות שהוא נבדל מן האדם ואינו משותף עמו וירא מפניו, ולפיכך לא היה קשה לו מה שכתיב ואהבת את ה׳ אלהיך אם בא לרבות שיהיה אוהב חכמים או הבריות או מה שיהיה, בשביל זה לא יהיה כאן שתוף לאלהות, אבל יראת השם יתברך אין לשתף שום דבר כלל עד שבא רבי עקיבא ולימד את ה׳ אלהיך תירא לרבות ת״ח. ורצה בזה כי יש לשתף יראת חכמים עם יראת שמים כי יראת חכמים השלמה ליראת שמים ואין כאן חס ושלום שום שיתוף. וזה כי יראת השם יתברך הוא מצד שהוא יתברך נבדל מן הכל לכך שייך בו היראה, ואין שייך היראה מצד החבור רק מצד שהוא נבדל מהכל ואין לו שתוף עם זולתו, ותלמידי חכמים שהם נבדלים מן שאר אדם גם כן מצד השכל שיש בתלמיד חכם חכם כמו שהוא יתברך נבדל מהכל, מפני כך התלמיד חכם שיש לו דביקות עם השם יתברך בערך שאר אדם והשם יתברך נבדל מהכל והתלמיד חכם נבדל משאר אדם, ולפיכך אם אין לאדם יראה מן תלמיד חכם ומשותף עם תלמיד חכם לגמרי מבלי יראה מן התלמיד חכם בזה עצמו כאלו יש לו שתוף עם השם יתברך. כי לפי ערך שאר בני אדם התלמיד חכם יש לו דביקות עם השם יתברך והוא נבדל משאר אדם.
והרי זה מבטל היראה של השם יתברך שצריך שיהיה האדם נבדל מן השם יתברך לגמרי, וזה אשר אינו ירא מתלמיד חכם אשר התלמיד חכם נבדל ממנו ויש לו דביקות בו יתברך בערך שאר אדם הרי הוא מבטל יראת שמים, שהתלמיד חכם דבק בו יתברך וטפל אליו יתברך בערך שאר בני אדם.
ובאולי תאמר אם כן תלמידי חכמים עצמם איך יהיה להם חבור עם השם יתברך, אין זה קשיא, דודאי השם יתברך נבדל מן הכל, רק אצל שאר הנבראים שאין להם דביקות הזה שיש לתלמיד חכם יאמר כי יש לתלמידי חכמים דביקות אל השם יתברך.
והם לפי האמת נבדלים מאתו כי הוא נבדל מהכל, אבל מכל מקום אצל שאר האדם נחשב התלמיד חכם כאלו הוא טפל עם השם יתברך.
ומעתה אם לא היה אל האדם המורא מן התלמידי חכמים אשר התלמיד חכם בערך מדריגת שאר האדם כאלו התלמיד חכם יש לו חבור עם השם יתברך והרי מבטל מורא מלכות שמים. ואין כאן חס ושלום שתוף כלל כאשר ירא מן החכמים, כי היראה הזאת מצד כי החכמים הם דבוקים עם השם יתברך ומצורפים אליו טפלים בערך שאר אדם.
ועל זה אמר הכתוב את ה׳ אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים, כי בכל מקום לשון את בא לרבות דבר הטפל והדבק, כמו שדרשו (סוכה ו א) ורחץ את בשרו במים את הטפל לבשרו היינו שערות שלו, (בראשית א א) את השמים ואת הארץ לרבות תולדותיהן, והתלמיד חכם גם כן טפל אצלו יתברך.
והרמב״ן (בנמוקיו שם) מפרש כי לכך פירשו רבותינו זכרונם לברכה בכל מקום על מלת את שבא לרבות שהוא מלשון אתא דהוא לשון רבוי.
ואין הדבר כך כלל, אבל מה שפירשו זכרונם לברכה את לרבות כי לשון את לפי פשוטו כמו שפירשו המדקדקים כי בא זאת המלה על עצם הפעול, וכך פירש הרב דוד קמחי [=הרד"ק] זכרונו לברכה וכן הרב אברהם אבן עזרא זכרונו לברכה כי מלת את מורה על עצם הפעול, וכל עצם נמשך אחריו דבר טפל כי העצם נושא אל הדבר הטפל. ולפיכך מורה לשון את על הדבר הטפל אל העצם כמו השער ועור וכמו תולדות השמים. ומפני כי חכמים גם כן דבוקים עם השם יתברך טפלים אצלו נמשכים אחר השם יתברך, ולפיכך יאמר בזה את ה׳ אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים כי הם טפולים עם השכינה.
ולפיכך לא נמנע רבי עקיבא לדרוש את ה׳ אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים ואין כאן אלהות כלל, וזהו בערך שאר האדם, אבל הוא יתברך בעצמו נבדל מהכל אין לו שתוף וחבור לשום נמצא, רק בערך שאר אדם יש לתלמיד חכם חבור וצירוף עם השם יתברך.
והתבאר לך כי על ידי התורה יש לאדם חבור ודביקות אל השם יתברך, עד שיאמר את ה׳ אלהיד תירא לרבות תלמידי חכמים שהם טפלים אליו והם מתרבים בלשון את כמו ולא יאכל את בשרו הדבק לבשרו היינו העור וכמו האחרים דמרבינן מן את, ודבר זה מבואר:
ועל החבור הזה שיש לאדם על ידי התורה בארו עוד שהוא הדביקות הגמור שיש לאדם בו יתברך, לכך אמרו בפרק בתרא דמנחות (מנחות קי א) שיר המעלות העומדים בבית ה׳ בלילות אמר רבי יוחנן אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילות מעלה עליהם הכתוב כאלו עוסקים בעבודה לעולם זאת על ישראל וגו' אמר רב גידל אמר רב מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב קרבן ור׳ יוחנן אמר אלו תלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה מעלה עליהם הכתוב כאלו נבנה מקדש בימיהם.
אמר ריש לקיש מאי דכתיב זאת התורה לעולה למנחה וגו׳ כל העוסק בתורה כאלו הקריב עולה ומנחה.
אמר רבא האי לעולה עולה ומנחה מיבעי ליה אלא אמר רבא כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ומנחה ולא חטאת ואשם.
אמר רבי יצחק מאי דכתיב זאת תורת החטאת זאת תורת האשם כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאלו הקריב אשם עד כאן.
ויש לשאול למה בלילות דוקא, אף כי הלילה מיוחד לתורה מכל מקום היום מיוחד לקרבן שהרי אין הקרבן אלא ביום.
ופירוש זה כמו שפירשנו למעלה כי עיקר זמן התורה הוא בלילה, כי עיקר העולם הזה והווייתו הוא ביום ובלילה אין הוויית העולם הזה ונחשב בלתי נמצא, כי הלילה הוא חושך לכך לא נקרא מציאות כלל.
ומטעם זה אמרו (עירובין סה א) לא איברא לילה אלא לשינתא כלומר שאין נחשב הוויית העולם רק ביום ולא אברא לילה אלא לשינתא כי בשינה נחשב לגמרי האדם כאילו אינו.
וכאשר אין הוויית העולם הזה הגשמי בלילה, ראוי שיהיה נמצאת התורה בלילה שהתורה השכלית הוא גם כן סלוק הגשמי, ולכך תלמידי חכמים העוסקים בתורה כאלו עוסקים בעבודה, שאין העבודה רק הקירוב אל השם יתברך כאשר מביא אליו דורון, והאדם שעוסק בתורה השכלית בלילה שאז הגוף כאלו אינו ועל ידי התורה שהיא תורת השם יתברך העולם מתדבק בו יתברך, לכך נחשב העולם כאלו הוא עוסק בעבודה.
ומה שאמר כי תלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה מעלה עליהם וכו', כי כאשר עוסקים בעצם העבודה ואין עבודה בלא מקדש ובלא קרבן לכך נחשב זה כאלו בית המקדש בנוי ומקריב עליו קרבן אשר הוא עוסק בעבודה:
ובמסכת ברכות פרק אין עומדין (ברכות לג א) אמר ר׳ אלעזר כל מי שיש בו דעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו דעה נתנה בין שתי אותיות שנאמר אל דעות ה׳ ומקדש נתן בין שתי אותיות שנאמר פעלת ה׳ מקדש ה׳ כוננו ידיך.
וכל זה מפני שיש באדם השכל שהוא נבדל מן הגוף לכך יש לו דביקות עם השם יתברך, כמו שיש למקדש שבו השכינה שורה דביקות עם השם יתברך, ולכך דעה נתנה בין שתי אותיות השם שזה מורה על הדביקות הגמור שיש לו בו יתברך.
ואף שאמר כאן כל מי שיש בו דעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו, ואף על גב שלא עסק בתורה רק שיש בו דעה היינו שצריך לו דעה יתירה עליונה, אבל כל העוסק בעבודה אף שאינו תלמיד חכם גדול כאלו נבנה בית המקדש בימיו.
וריש לקיש סבר כי העוסק בתורה כאלו הקריב עולה, ולא תאמר כאלו עוסק בעבודה אבל אינו הקרבת גוף הקרבן, אבל מי שעוסק בתורה דבר זה נחשב הקרבת קרבן, כי אין לך התקרבות יותר אל השם יתברך כמו שהיא התורה ולכך נחשב כאשר עוסק בתורה כאלו הקריב קרבן.
ורבא סבר כי העוסק בתורה אין צריך לא עולה ולא קרבן, מפני כי הקרבן אינו רק לקרב את האדם אל השם יתברך אחר שהוא רחוק, ואילו העוסק בתורה הוא עם השם יתברך מבלי הסרה ואינו צריך קירוב כלל רק שהוא עם השם יתברך תמיד. ואם אמר כאלו הקריב עולה, היה משמע כמו עולה שהיא לשעה בלבד ואם כן התורה אינה גם כן רק לשעה בלבד, וזה שאמר שאינו צריך לעולה כי העוסק בתורה הוא תמיד עם השם יתברך מבלי הסרה ודבר זה מבואר.
ורבי יוחנן סבר העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה וכל העוסק בתורת חטאת וכן כולם. ופירוש זה כי העולה הוא קרבן מיוחד ובודאי הקרבן שהוא מיוחד מורה על קירוב מיוחד, ועל זה אמר כאשר עוסק בהלכות קרבן מיוחד יש לו אותו קירוב שהוא מיוחד גם כן. ואין בין החכמים האלו מחלוקת רק כל אחד מוסיף, ומכל מקום לדברי הכל התורה שנתן השם יתברך לאדם על ידה הקירוב והדביקות הגמור אל השם יתברך, כי התורה היא שכלית ועל ידי התורה סלוק הגופני ויש לו דביקות עם השם יתברך:
ולהורות לנו כי התלמיד חכם שיש לו התורה אין אל מעלתו גבול והשלמה, אמרו בפרק הרואה (ברכות ס״ד ע״א) אמר רבי חייא בר אשי אמר רב תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון עד כאן. ואין הפירוש חס ושלום שאין להם מנוחה, כי בודאי יש להם מנוחה, אבל ר״ל כי מעלת ת״ח אין השלמה לו, כי אין השכל בא לידי השלמה כי אין תכלית וסוף אל ההשגה שאם השיג דבר אחד אפשר להשיג יותר ולכך אין השכל בא אל השלמה.
ודבר זה מורה מה שהיו אמות הארון שבורות כלם ולא היו אמות שלימות ומפני זה שאין אל החכמה השלמה כלל ודבר שאין לו השלמה אין לו ממהר. כי המנוחה היא בהשלמת הדבר, וגם בעולם הבא אין מנוחה לתלמידי חכמים, כאשר כל השגה אין בה השלמה לכך כתיב ילכו מחיל אל חיל היינו שמשיג כל השגות, וזה נקרא ילכו מחיל אל חיל עד שמשיג מאתו יתברך מה שאפשר לו להשיג וזה יראה אל אלהים בציון. ולפיכך נתנה התורה בשבת להורות כי השכל אין מנוח לו ואין השלמה אליו, כי השבת מיוחד אל השלמה והשביתה, והרי התורה נתנה לעולם בשבת ודבר זה נחשב בריאת התורה כאשר יוצאת אל הפועל ואם כן אין לתורה השלמה ושביתה ומנוח, לא כמו העולם הזה הגשמי שיש לו השלמה ולכך יש לו שבת על שהעולם נשלם. אבל אין השלמה ושבת אל השכל. וחלופי ההשגות יקרא מחיל אל חיל, כי מן השגה אחת מגיע והולך אל השנית ומתחייב האחרת ומן השלישית הרביעית עד שחוזר חלילה. כי ההשגות כולם מתחייבים זה מזה, וזה נקרא ילכו מחיל אל חיל עד שמגיע ההשגה אל השם יתברך להשיג מאתו מה שאפשר להשיג, אבל שיהיה השלמה ותכלית אל ההשגה זה אינו וזה יראה אל אלהים בציון. ודבר זה מדריגת הת״ח שיש לו התורה. ובאולי תאמר וכי דבר שאין מנוח לתלמידי חכמים נחשב מעלה. אין זה שאלה כי אין הפירוש שאין מנוחה להם שהם בעלי יגיעה כי השמים שהם מתנועעים תמיד אף שאין הנחה להם מן התנועה לא שייד לומר גם כן שהם בעלי יגיעה, וזה מפני שעצם בריאתן כך שיהיו מתנועעים, ומכל שכן אצל השכל שאין התנועה ויגיעה בו כלל רק מה שאין השלמה ותכלית אל השכל שכל מנוחה היא תכלית וזה לא שייך בשכל. וזה פירוש תלמידי חכמים אין להם מנוחה כלומר שלא יקנו ההשלמה, כי בודאי ההשלמה היא מעלה יתירה בעצמה, אבל מה שאין השלמה לתלמידי חכמים דבר זה לפי גודל מעלתם וזה מעלה יותר עליונה, ולא תאמר כיון שאין להם מנוחה אם כן יש להם צער. כי כבר אמרנו כי כך ראוי אל השכל מצד עצמו שאין השלמה אליו:
ובפרק אין עומדין (שם ל״ד ע״ב) א״ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל הנביאים לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם ולעושה פרקמטיא לתלמיד חכם ולמהנה תלמיד הכם מנכסיו אבל תלמידי חכמים עצמן עין לא ראתה אלהים זולתך.
המאמר הזה בא לבאר לך המדה הגדולה שיש למי שגורם לתלמיד חכם עד שאפשר לתלמיד חכם שיעסוק בתורה. עד שכל מה שהתנבאו הנביאים עליו התנבאו. כי אי אפשר שיהיה הנבואה שהיא לאדם שהוא בעולם הגשמי להשיג מדריגת תלמיד חכם עצמו, ולא יוכל להשיג רק המדריגה אשר יש למי שהוא מתדבק אל השכל הנבדל ואינו נבדל בעצמו. ומפני שאינו נבדל בעצמו רק מתדבק אל הנבדל על ידי האהבה שהוא אוהב אותו, והאהבה הוא על ידי שלשה דברים כמו שכתוב (דברים ו) ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובבל נפשך ובכל מאדך, הלב הוא גופו של אדם ולכך פירשו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות נ״ד ע״א) בכל לבבך בשני יצריך יצר הרע ויצר הטוב, שאף אם יצר הרע אשר הוא בגוף מסית אותו לסור מן השם יתברך אל ישמע ליצר הרע. ונפשך הוא כמשמעו אפילו אם נוטל נפשו, ובכל מאדך אפילו אם נוטל ממון שלו, סוף סוף האהבה הוא על ידי שלשה דברים כאשר דבק בו יתברך בשלשה דברים אלו זהו האהבה והדבוק בו יתברך, כי אין האהבה רק החבור והצירוף אל דבר ואי אפשר שיהיה קשור וצירוף כי אם על ידי שלשה דברים אלו או בגופו או בנפשו או בממונו.
וזה שאמר המשיא בתו לתלמיד חכם, כי כאשר משיא בתו לתלמיד חכם הרי גופו דבק בתלמיד חכם שבתו מן יוצאי חלציו כגופו נחשב והרי גופו מתדבק בתלמיד חכם, ועושה פרקמטיא לתלמיד חכם דבק בו בנפשו, כי כל משא ומתן אשר הוא על ידי מעשה האדם הוא מן הנפש אשר הוא בעל המעשה כאשר ידוע. וביאור זה, כי העושה פרקמטיא אינו נותן לו דבר כלל רק שפועל בעדו והפעולה מתיחס אל הנפש. ומהנה תלמיד חכם מנכסיו דבר זה הוא מבואר שהוא דבק בו מצד הממון.
וכן אמרו בפרק בתרא דכתובות (קי״א ע״ב) לאהבה את ה׳ אלהיכם ולדבקה בו וכי אפשר להדבק בשכינה אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא ומהנה תלמיד חכם מנכסיו כאלו דבק בשכינה. הרי זה גם כן אלו שלשה דברים מפני שצריך להזדוג בתלמיד חכם כמו שהתבאר.
וכאשר עוד תבין דברי חכמים באלו שלשה, תמצא כי השכל באדם אשר הוא התלמיד חכם והוא האדם בעצמו כי אין האדם רק שהוא משכיל, ואלו שלשה דברים מתחברים אליו שהרי הגוף מצטרף ומתחבר אל השכל שהוא תלמיד חכם, ועוד מתחבר הנפש אל השכל והוא עושה פרקמטיא לשכל, אשר כל משא ומתן הוא נעשה על ידי הנפש שהוא פועל ועוסק עסקיו שלו ודבר זה מבואר, וכן הנכסים שהם קנין האדם הם מצטרפים אל השכל במה שהם קנינו, כי כל דבר שהוא קנין שלו אין ספק שהוא קנין השכל.
וכלל בני אדם הם על צורת אדם פרטי, כי התלמיד חכם שבהם הוא כמו השכל שבאדם, ושאר בני אדם הם כמו האדם עצמו.
והמשיא בתו לתלמיד חכם יש לו דביקות בתלמיד חכם כמו שיש לגוף חבור אל השכל הוא בגופו, והרי יש לו דביקות בתלמיד חכם מצד גוף האדם שיש לו חבור אל השכל כמו שבארנו, והעושה פרקמטיא לתלמיד חכם הוא כמו נפש האדם נחשב אשר הוא עושה ופועל עסקי השכל, ומהנה תלמיד חכם מנכסיו הרי הוא מתחבר אל התלמיד חכם בממון שלו כמו חבור וצירוף הממון אל שכל האדם, ולפיכך על ידי אלו שלשה דברים יש דביקות אל התלמיד חכם כמו שבאדם עצמו אלו שלשה דברים מצטרפים אל השכל ואינם שכלים בעצם, ודבר זה אפשר לנביא לראות בעולם הזה הוא עולם גשמי אבל התלמיד חכם שהוא שכלי עין לא ראתה בעולם הזה הגשמי, וזה מבואר: