נתיבות עולם/נתיב הצניעות/ג
בפ"ק דפסחים ג א אמר ריב"ל לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עקם הכתוב ח' אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה, רב פפא אמר ט' כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, רבינא אמר עשרה וי"ו דוטהור רב אחא בר יעקב אמר שש עשרה שנאמר כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור הוא. תנא דבי רבי ישמעאל לעולם יספר אדם בלשון נקיה שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב ואומר ותבחר לשון ערומים ואומר ודעת שפתי ברור מללו, מאי ואומר וכ"ת ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן לא ת"ש ותבחר לשון ערומים וכי תימא ה"מ בדרבנן אבל במילי דעלמא לא תא שמע ודעת שפתי ברור מללו ע"כ. ביאור ענין זה כי הטוב הוא הפך הרע והשלימות הפך החסרון והמעלה הוא הפך הפחיתות, וההפכים מתרחקים זה מזה מה שאפשר להם להתרחק בתכלית הרחוק, ולפיכך כאשר לא יוציא אדם דבר מגונה מפיו, הוא בודאי התרחקות הגנאי והתעוב מן האדם, וכאשר ציותה התורה הרחקת ע"ז אמרה (שמות כג) לא ישמע על פיך אף אם אינו רוצה וחפץ ח"ו לעבוד ע"ז אמרה שיש להרחיק אוהת מן השפה ומן הלשון, לכך אמר שאל יוציא דבר מגונה מפיו. ואמר שעיקם ח' אותיות כדי להרחיק דבר מגונה, אבל ט' לא צריך מפני שמספר ט' הוא מספר חשוב במה שכל מספר פרטים לא יעלו רק עד ט' והוא השלמת מספר פרטי, ולא שייך בזה עיקם כי לשון עיקם משמע תוספת ועקימה, אבל מספר ט' הוא מספר חשוב בפני עצמו ולא נקרא עקימה ולכך עד ח' עיקם ולא ט. והוסיף רב פפא אף ט' עיקם אבל לא מספר עשרה, מפני שעשרה בודאי אינו נקרא עקימה מלפי שמספר עשרה הוא מספר כללי ולכך עשרה לא עיקם. ורבינא סבר אפילו עשרה יש לעקם אבל יותר ממספר עשרה לא כי כבר נשלם המספר וחוזר למנות אחד עשר שנים עשר. ורב אחא אמר אף יותר מ ן מספר עשרה. והנה לפניך כי כל אחד מאלו זכה מספר מיוחד לפני עצמו, כי מספר ט' אינו סוף המספר, ומוסיף לומר ט' כי מספר ט' חשוב יותר כאשר הוא סוף ותכלית מספר פרטי, ומספר עשרה כללי ואפ"ה עיקם אוין להאריך.
ואמר ר' ישמעאל לעולם יספר אדם בלשון נקיה, בא לומר כי כאשר מחזיר על לשון נקיה ורה זה שהוא מסוולק מן הפחיתות לגמרי, וכמו כאשר יוציא דבר מונה מפעיו הוא הוראה על פחיתותו, כך הפך זה כאשר יחזיר על לשון נקיה מורה זה על שהוא שכלי. ולא בתורה (שהיא שכלי ולא בתורה) שהוא שכל אלהי לבד, אלא אף בדברי חכמים שהוא שכל אנושי בדברים אלוקיים ולא זה בלבד אלא אף בדברים דעלמא. וכבר בארנו בנתיב לשון הרע ובשאר מקום כי הנולד והיוצא מן האדם הוא נקרא פרי וניב, וכמו שהפרי היוצא מן האילן מורה הפרי על עצם האילן כך מורה הדבור היוצא מן האדם על עצם האדם מה שהוא, וזהו בחינה גמורה כמו שבארנו. ועוד כי הדבור באדם ג"כ הוא שכל ונקרא שכל הדברי, ובמה שהוא שכל דברי צריך שיהיה נקי כמו שראוי לשכל במה שהוא שכל, ולפיכך אמר אפי' דברים בעלמא צריך שיהיו דבריו בנקיות כמו שראוי אל השכל. והנה יש כאן ג' מדריגות, האחד הוא שכל התורה שהוא שכל הפשוט לגמרי, והשני שכל עיוני הוא שכל חכמים, השלישי שכ הדברי שהוא שכל אדם בעולם וכולם ראוי להם שהיו מסולקים מן הפחיתות.
ואמרינן שם הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דהלל חד מנייהו רבי יוחנן בן זכאי ואמרי ליה קמיה דרבי וחד מיינו ר' יוחנן חד אמר מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה חד אמר מפני מה בוצרים בטהרה ואין מוסקין בטהרה, אמר מובטח אני בזה שמורה הוראה בישראל, הנהו תלתא כהני חד אמר הגיעני כפול וחד אמר הגיעני כזית וחד אמר כזנב הלטאה בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול איכא דאמרי שחץ פסול. ולא היה תולה דבר זה שבמקרה אמר כי מה לי הך לישנא מוסקין בטומאה או אין מוסקין בטהרה, כי בודאי לתלמיד שהוא למד על המעשה שהאדם רואה לנפיו יש ללמוד על מה שהוא רואה במעשה, אבל שלילת המעשה כמו אין מוסקין בטהרה אין זה מעשה כי אף אם לא ראה שמוסק רק שלא היה מוסק כלל נקרא ג"כ שלא היה מוסק בטהרה, ולכך הלשון הוא ומוסין בטומאה שזהו המעשה עצמו רק שדבר כך בשביל נקיות, והדברים האלו אשר אמרנו כי לשון נקי יורה על שהשכל נקי מן הפחיתות, והיינו שאמר שיהיה מורה הוראה בישראל שהמורה הוראה יש לו שכל אמיתי ולכך יהיה מורה הלכה למעשה. ואותו כהן שהיה ראוי לפי קדושת כהונתו שיהיו דבריו גם כן בקדושה, והוציא דבריו בענין מאוס לומר זנב הלטאה על הקדשים, היה זה שלא נולד בקדושה רק ע"י דבר ערוה שהיא מאוסה ומגונה ולכך היה מוציא לשון כזה כומו שהתבאר למעלה בנתיב השתיקה, כי כאשר מוציא דבר פסול ומגונה ולכך היה מוציא לשון כזה וכמו שהתבאר למעלה בנתיב השתיקה, כי כאשר מוציא דבר פסול ומגונה הוא בעצמו פסול כמו שאמר שמואל כל הפסול פוסל ועיין למעלה. וללשון אחר דמצאו בו שחץ פסול פי' גאות פסול מצאו בו, ור"ל כי מפני גאותו אין ראוי לכהונה כי העבד צריך שיהיה עבד נכנע וכאלו אינו מודה בעבודה והגאוה היא תועבה גשמית כמו שבארנו בנתיב הענווה ע"ש, וזה שמוציא דבר מגונה מפיו אשר אין ראוי אל השכל הוא תעוב ופחיתות גשמי ובשביל גאותו אין ראוי לעבודה וזה פסול גמור והבן זה.
והרמב"ם ז"ל כתב בספרו מורה נבוכים שלכך נקרא לשוננו לשון הקודש מפני שלא הונח בלשון הקודש לשון מיוחד על דבר ערווה, כי ערות האשה נקרא אותו מקום, ונקרא ערוות הזכר אבר וכן נקרא התשמיש ביאה, כך פי' הרמב"ם. וגם מזה תראה כמה גדול השמירה של להוציא דבר מגונה כאשר הלשון נקרא לשון קודש בשביל שאין בו דבר זה. אבל אין נראה שיהיה נקרא לשון קודש בשביל שלא נמצא בו לשון גנאי שאם כן לא היה הלשון קודש בעצמו, אבל יקרא לשון קודש מפני שהלשון הוא פרי ותולדות האדם מה שמוציא משפתיו, ולפיכך יש לכל אומה ואומה לשון בפני עצמו כמו שכל אילן ואילן יש לו פרי בפני עצמו אין זה כזה. אמנם לשון הקודש הוא הדבור שיש לאדם מ צד קדושתו, ולפיכך
 |
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |