נתיבות עולם/נתיב הצדק/ב

<< · נתיבות עולם · נתיב הצדק · ב · >>

בפרק אמר להם הממונה (שם) אמר רבי אלעזר צדיק מעצמו רשע מחבירו צדיק מעצמו שנא' זכר צדיק לברכה ורשע מחבירו שנא' ושם רשעים ירקב. פי' רש"י כי הצדיק נזכר לטובה מעצמו ורשע נזכר לרע אף מחבירו שנאמר ושם רשעים ירקב ולא כתיב ושם רשע. וצריך לתת טעם למה הצדיק נזכר מעצמו לטובה ולא מחבירו ואלו הרשע נזכר לרע מחבירו ג"כ. ויש לפרש מפני כי הצדיקים הם שוים, כי מה שנקרא צדיק היינו שאינו יוצא מן הצדק ומן היושר שהיושר הוא אחד והנטיה מן היושר הוא הרבה מאוד, כי הקו שהוא ביושר הוא אחד והנטיה מן היושר הן הרבה מאוד, ולפיכך כתיב זכר צדיק לברכה, שצריך שיהיה צדיק מעצמו כי אין צדיק אחר שייך לזה הצדיק, כיון שכל צדיק הוא שיש בו הצדק והיושר ונמצא הצדק והיושר בזה כמו שימצא הצדק והיושר באחר, וא"כ אין הצדיק הזה גורם להזכיר הצדיק אחר כי הוא בפני עצמו, וכמו שאמרנו לפני זה כי בשביל צדיק אחד נברא העולם, אבל הרשעים מפני שזה הוא רע בענין זה וזהו רע בענין אחר עד שהם רעים ביחד בכל, לפיכך יאמר ושם רשעים ירקב כי נזכר לרע על ידי חבירו, כי רשע אחד גורר השני אחריו ועמו, כי זהו רע בדבר אחד והשני הוא רע בדבר אחר עד שהרבה רשעים הם רעים בכל, וזה לא שייך בצדיק כי צדיק אחד כמו השני, וא"כ אין על ידי אחד נזכר השני, וברשעים יזכר האחד על ידי שני כי זה רשע בדבר זה והאחד הוא רשע בדבר אחר, ולפיכך האחד זכר לשני ולפיכך כתיב זכר צדיק לברכה וגו':

ודע כי דבר זה אמרו בלשון זה הטובים הם על דרך אחד והרעים על דרכים הרבה. וביאור זה כי כל הטוב שהוא אל אחד הוא נמצא גם כן לאחר ואם לא כן לא היה טוב, ומצד עצם הצדק והיושר אין כאן רק צדק ויושר אחד, אף כי הצדק והיושר הוא מתחלק אל צדיקים הרבה מכל מקום עצם הצדק הוא אחד, וכמו שנתבאר למעלה שהוא דומה לאור שהוא אחד, שהרבה הם שמקבלים האור ומכל מקום עצם האור הוא אחד, וכן הוא אצל הצדיקים שכלם מקבלים הצדק והיושר שהוא אחד. אבל הרעים הם רבים כי אין זה כמו זה כמו שאמרנו, כי הנטיה מן היושר הוא על כמה פנים מאוד לא על דרך אחד ואין משותפים יחד כלל, כך יש לפרש. ולי יראה כי הצדיק מעצמו אין לומר כי היה צדיק מאחר רק צריך שיהיה צדיק מעצמו, ואלו הרשעות הוא מאחר כי חבירו גורם שיהיה רשע כמותו, ולכך כתיב זכר צדיק לברכה כלומר כי הוא צדיק מעצמו ואלו אצל הרשע כתיב ושם רשעים ירקב. כלומר הוא וחביריו שנעשה רשע זה מזה. והטעם מה שהוא נעשה צדיק מעצמו דוקא כי הצדק הוא דבר עצמי אל האדם, כי האדם מצד עצמו ראוי שיהיה צדיק ואי אפשר שיהיה מקבל מאחר דבר שהוא עצמי לו, וכאשר נברא האדם נברא טהור בלא חטא לגמרי, ובודאי הצדק באדם ענין עצמי לאדם ואי אפשר שיקבל מאחר דבר עצמי לו. ואף כי בודאי כאשר האדם רואה צדיק נמשך במעשיו אחריו מכל מקום צריך שיהיה בעצמו טוב ואז נמשך אחר הטוב, ואלו הרשעות היא תואר מקרה כאשר נוטה ונמשך אחר החטא ולפיכך הרשעות הוא מקרה לו ואפשר לקבל מקרה מן זולתו, ואף שהוא בעצמו טוב הוא למד מן מעשה הרשע, ולפיכך כתיב ושם רשעים ירקב. וכבר בארנו שמפני כך נקרא הזכות לובן כמו שאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, כי הלובן הוא מעצמו ואינו צבע רק הוא לבן מעצמו אבל החטא נקרא אודם ובלשון כתם, וכשם שא"א לקבל הלובן שהוא דבר עצמי ואינו דבר מקרה רק הוא בעצמו, כך אי אפשר לקבל צדקות מאחר אבל אפשר שיהיה רשע מחבירו. ופי' זה נראה אבל הוא עוד יותר עמוק, ודבר זה כי נקרא קשר רשעים, וזה מורה כי יש לרשעים הקשר ביחד אבל הצדיק הוא מעצמו בלא קשר כלל. ועוד יש לך להבין מאוד כי הרשע הוא שנוי בעולם כאשר יוצא מן הצדק וכל שנוי נמשך אחר זה שנוי ג"כ, ולפיכך רשע הוא מחבירו שהם גורמים שנוי בעולם עד שגם אחרים עושים כמעשיהם, אבל הצדק שאינו שנוי נחשב, ולכך אצל הצדיק אין זה מחבירו רק הוא מעצמו והבן זה. וכתיב זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב ולא כתיב זכר רשעים לקללה, מפני שבא לומר כי הרשע שמו אשר הוא בא על עצמו כי השם בא על עצם הדבר ירקב עד שיהיה עצמו נפסד לגמרי ולא לקללה בלבד, אבל ירקב עד שהוא נפסד בשמו, והצדיק לא די כי שמו לברכה אלא זכר של הצדיק בלבד יהיה לברכה, ולא שיהיה לו הקיום בלבד שהוא הפך הרקבון אלא שיש לו תוספות ברכה תמיד כי זהו ענין הברכה שהיא תוספות ודבר זה מבואר:

בפרק אמר להם הממונה (שם) אמר ר"א צדיק דר בין שני רשעים ולא למד מן מעשיהם רשע דר בין שני צדיקים ולא למד מן מעשיהם צדיק דר כו' זה עובדיה רשע דר כו' זה עשו, ואמר ר"א מברכתן של צדיקים אתה למד קללה למעשיהם של רשעים מקללתן של רשעים אתה למד ברכה אל צדיקים, מברכתן של צדיקים כו' דכתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה וגו' ומקללתן של רשעים אתה למד ברכה לצדיקים דכתיב ואנשי סדום רעים וחטאים וגו' ויאמר ה' אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו וגו'. בא לבאר על ענין הצדיק שהוא נבדל מן הרשע וכאלו הצדיק והרשע שני מינים, ולפיכך אמר כי הצדיק היה דר בין שני רשעים ולא למד ממעשיהם, וכן הפך זה רשע אחד היה דר בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהם, וזה מפני שהרשע נבדל מן הצדיק כאלו היו שני מינים נבדלים מחולקים שאין זה כמו זה. וכן יש במדרש (ב"ר פ"ב) אמר רבי ינאי מתחלת ברייתו של עולם צפה הקב"ה מעשיהן של צדיקים ומעשיהם של רשעים, והארץ היתה תהו אלו מעשיהם של רשעים ויאמר אלקים יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים, ויבדל אלקים בין האור ובין החושך בין מעשיהם של צדיקים למעשיהם של רשעים כו', ויקרא אלקים לאור יום אלו מעשיהם של צדיקים כו', יום אחד שנתן להם הקב"ה יום אחד ואיזהו זהו יום הכפורים. ועוד שם במדרש רבי אבהו ורבי חייא בר אבא רבי אבהו אמר מתחלת ברייתו של עולם צפה הקב"ה במעשיהן של צדיקים ומעשיהן של רשעים הה"ד יודע ה' דרך צדיקים וגו' והארץ היתה תוהו ובוהו אלו מעשיהן של רשעים ויאמר אלקים יהי אור אלו מעשיהן של צדיקים אבל איני יודע באיזה מהם חפץ אם במעשה אלו ואם במעשה אלו כיון דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב הוי אומר במעשיהן של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהם של רשעים. הנה באר במדרש הזה איך הצדיקים נבדלים מן הרשעים לגמרי כהבדל אור מן החושך, וידוע כי האור והחושך אין להם חבור כלל וכתיב ויבדל אלקים וגו'. ומה שאמר יום אחד שנתן הקב"ה יום אחד הוא י"ה, ר"ל כי הלילה יש לו חבור עם היום ושניהם נקראים יום ביחד, ואין הצדיק והרשע יש להם שתוף ביחד אלא ביום הכפורים שהשם יתברך מוחל עונות הרשעים עד שהכל יום אחד, ומצד שהוא יתב' מכפר כאשר ישוב בתשובה מצד הזה יש לרשע חבור עם הצדיק ודבר זה מבואר. והוסיף עוד לומר כי הצדיק הפך הרשע לגמרי, ולכך מברכתן של צדיקים אתה למד קללה לרשעים, כי הצדיק והרשע הפכים ובהתחזק ההפך האחד יחלש השני, והצדיק תקפו וחזקו בברכה והדבר הזה ראוי אל הצדיק במה שהוא צדיק ובהתגבר הצדיק יפול השני, ולפיכך מברכתן של צדיקים אתה למד קללה לרשעים, וכן מקללתן של רשעים מתחזק ומתגבר ברכתן של צדיקים. והדבר הזה מבואר כי בהתחזק ובהתגבר האש יחלש כח המים ובהחלש כח המים יתחזק כח האש מפני שהם הפכים לגמרי, ודבר זה גם כן בא לחזק הדברים אשר התבארו למעלה ואין להאריך:

ואמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן (יומא שם) כיון שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא שנא' רגלי חסידיו ישמור, דבי רבי שילא אמרי כיון שבא לאדם דבר עבירה לידו פעם ראשונה ושניה ולא חטא שוב אינו חוטא שנא' רגלי חסידיו ישמור. ר"ל כי הצדיק מצד מדריגה זאת הנבדלת שהיא אחת כמו שהתבאר לפני זה אשר הצדיק דבק בה, ולכך אם יצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא, מפני כי ראוי להיות שנותיו אחד ולא יהיו מחולקים עד שהיו מקצת שנותיו בחטא ומקצת שנותיו בלא חטא רק יהיו הכל אחד. ודוקא רוב שנותיו, אבל מיעוט שנותיו אינו נחשב צדיק במעוט שנותיו, רק נחשב צדיק טוב ברוב שנותיו, ולפיכך כאשר עברו רוב שנותיו בלא חטא, במה שהצדיק יש לו מדריגה נבדלת אשר אין חלוק לזאת המדריגה כמו שהתבאר, כי אין חלוק בענין הצדיק שהוא מדריגה נבדלת ולכך אם יצאו רוב שנותיו שוב אינו חוטא. ומזה תבין המדרש של ויהיו חיי שרה שהביא רש"י ז"ל בפי' החומש (בראשית, כג) בת עשרים וכו' ודרשו זה על פסוק יודע ה' ימי תמימים וגו' כשם שהם תמימים כי הצדיק מעלתו נבדלת אין חלוק בהם כך שנותיהם וכו'. ודבי רבי שילא מוסיף על זה, לומר כיון שבא לידו עבירה פעם ראשונה ושניה שנראה בזה שיש בו מדת הצדק, שאין לומר שהוא במקרה שזה היה שייך לומר אם היה פעם אחד, אבל מפני שהוא שני פעמים אין דבר זה במקרה כלל, ומכיון שאינו במקרה יש בו מעלת הצדק, וכבר התבאר כי אין מדריגות הצדיק מחולקות כלל, ולפיכך שוב אינו חוטא שהש"י שומר אותו מן החטא, ומכל מקום היינו שלא חטא כלל אבל אם רובו צדיק הרי אמרינן הן בקדושיו לא יאמין. גם יש לך לדעת, כי מצד אחר ג"כ במה שיש לצדיק התדבקות בו יתב' ולפיכך הש"י רגלי חסידיו ישמור שלא יבא לידי חטא, כי הצדיק יש לו דביקות בו ית' וראוי שיהיה הש"י שומר אותו מן החטא:

עוד שם אמר ר"ש בן לקיש מאי דכתיב אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן בא ליטמא פותחין לו בא ליטהר מסייעין אותו, תנא דבי רבי ישמעאל משל לאדם שהוא מוכר נפט ואפרסמון בא למכור נפט אומר לו מדוד אתה לעצמך בא למכור אפרסמון אומר לו המתן עד שאמדוד לך אנא כדי שאתבשם גם אני ואתה ע"כ. ובא לומר כי כל הדברים אשר הם ראוים להיות בעוה"ז הש"י מוציא אותם לפעל, וגם צדקת הצדיק כאשר הצדיק עושה מצוה קונה מדריגה העליונה שלא היה לו קודם ומדריגה זאת מוציא הש"י אל הפעל, ומפני כך אמר הבא לטהר מסייעין לו ובזה שהוא מסייע לו הוא מוציא צדקה שלו אל הפעל, אבל הבא ליטמא פותחין לו, ומה שאמר פותחין לו פירשו בתוספות דגרסינן בא ליטמא פתחים לו כלומר שיש לו פתחים הרבה ליטמא דאיך פותחין לו אם כן מסייעין לו. ואני אומר שאין לגרוס פתחים דמשמע שיש לו פתחים, וזה אינו דודאי אדרבא יש דבר המחזיק אותו אל הטהרה ואין לו פתחים, אבל מכל מקום כיון שבא לטמא נפתח לו השמירה שהיא מן העליונים ואין כאן מחזיק אותו עוד אל הטהרה. ובודאי קודם שבא ליטמא נחשב כאלו יש מחיצה עד שאינו בא כל כך לידי טומאה, אבל כאשר בא ליטמא תכף ומיד פותחין לו ליטמא, שהרי אמרו בדרך שהאדם רוצה ללכת מוליכין אותו וכיון שחפץ לצאת מה שהוא חפץ נעשה לו ולכך פותחין לו השמירה, ואין זה נקרא סיוע רק שעושים מה שהוא חפץ. אבל הבא לטהר מסייעין לו לגמרי, ואף דבר שלא היה יכול לעשות מעצמו נעשה לו, וזה אינו אצל מי שבא לטמא רק שאם רוצה לטמא וחפץ לצאת מן השמירה אז בדרך שרוצה ללכת מוליכין אותו ומסלקין ממנו שמירתו, וזה נקרא שפותחין לו:

עוד שם תנו רבנן ולא תטמאו בהם ונטמאתם בם אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה מלמטה מטמאין אותו מלמעלה בעוה"ז מטמאין אותו לעולם הבא. כבר התבאר כי כל עושה עבירה הוא נוטה אחר החמרי, ולכך אמר כי העבירה מטמטמת לבו של אדם כלו' שמטמטמת הלב עד שנעשה חמרי לגמרי. ומה שאמר מטמא עצמו למטה מעט מטמאין אותו הרבה מלמעלה, דבר זה, מפני כי האדם הוא בעל גוף וכאשר מטמא עצמו נחשב זה מעט כי האדם בעצמו מצד שהוא בעל גוף אינו נחשב הרבה ולפיכך טומאתו נחשב מעט, אבל מטמאין אותו הרבה מצד הנשמה, וזה שאמר גם כן מטמאין אותו מלמעלה כי מטמאין הנשמה מלמעלה, וכן אם האדם מטמא עצמו בעוה"ז שהאדם הוא בעוה"ז מטמאין אותו בעוה"ב, ואף כי אין האדם מטמא עצמו בעוה"ב שאין האדם בעוה"ב, ומ"מ מצד שהאדם הוא ראוי לעוה"ב מטמאין אותו ומגיע זה עד עוה"ב. וכן בעצמו לענין הטהרה והקדושה אם מקדש האדם עצמו מעט מה שמעשה האדם הם מעשה הגוף ואין זה רק מעט, מקדשין אותו הרבה מלמעלה, ואם מקדש האדם עצמו בעוה"ז מקדשין אותו בעולם הבא שהיא הקדושה העליונה על הכל. והבן ג"כ הדברים האלו איך האדם כאשר מקדש עצמו בקדושה מקדשין אותו בקדושה עליונה, ואין הפי' שהעליונים מטמאין אותו שאין העליונים מטמאין אותו כלל, רק ר"ל שנחשב טמא אצל העליונים הרבה, כי לפי קדושת העליונים אם מטמא עצמו מלמטה מעט הוא טומאה הרבה מלמעלה: