נתיבות עולם/נתיב הפרישות/ג
בפרק כל היד (נידה דף יג.) תניא רבי אליעזר אומר כל האוחז באמה ומשתין כאלו מביא מבול לעולם אמרו לר' אליעזר והלא ניצוצות נתזין על רגליו ונראה ככרות שפכה ונמצא מוציא לעז על בניו שהם ממזרים אמר להם מוטב שיוציא לעז על בניו שהם ממזרים ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום, תניא אידך אמר להן רבי אליעזר לחכמים אפשר שיעמוד אדם במקום גבוה וישתין או ישתין בעפר תיחוח ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום הי אמר להו ברישא אילימא קמייתא אמר להו ברישא בתר דאמר להו איסורא הדר אמר להו תקנתא אלא הא אמר להו ברישא ואמרו ליה אין לו מקום גבוה ועפר תיחוח מאי אמר להן מוטב שיוציא לעז על בניו ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום, וכל כך למה מפני שמוציא ש"ז לבטלה, דאמר ר' יוחנן כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה שנאמר וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אותו, ר' יצחק ורבי אמי אמרי כאלו שופך דמים שנאמר הנחמים באלים ותחת כל עץ רענן שוחטי הילדים בנחלים תחת סעיפי הסלעים אל תיקרי שוחטי אלא סוחטי, רב אסי אמר כאלו עובד ע"ז כתיב הכא תחת כל עץ רענן וכתיב התם על ההרים הרמים ותחת כל עץ רענן. ביאור זה, כי הזרע הוא התחלת הויה של אדם, וכאשר משחית התחלת הויה דבר זה כאלו מביא מבול לעולם, כי המבול היה השחתת התחלת הויה עד שלא נמצא הויה כלל, וגם כן השחתת זרע הוא השחתה להתחלת הויה ולפיכך נחשב זה מבול לעולם. ואל תאמר כי אינו דומה כי המבול היה התחלת ההפסד לכל העולם ואלו המשחית התחלת הויה אינו מפסיד לכל העולם, דבר זה אינו כי בודאי הזרע הזה אינו אדם זה שיאמר עליו כי הוא אדם זה בלבד, רק כי הזרע הוא התחלת הויה בכלל ואינו דבר פרטי והמשחית אותו משחית התחלת ההויה ולכך נחשב כאלו מביא מבול לעולם. ועוד יש לך לדעת, כי כמו שיש בעולם עצמו הים שהוא מאסף לכל המים אשר בעולם וכדכתיב (בראשית, א) יקוו המים אל מקום אחד וגו', וכאשר הביא הקב"ה מבול לעולם היה בטל אותו דבר שהוא מקבל המים רק היו מתפשטים בכל העולם, כי זה הדבר שנאמר יקוו המים היה בטל כאשר הביא הקדוש ב"ה מבול, והאמה הוא מקבץ כל הזרע דרך חוט השדרה וכאשר משחית הזרע הרי מאבד המקום אשר הוא מאסף הכל, והאדם שהוא העולם, שהרי ההורג אחד מישראל כאלו בטל כל העולם לכך נחשב מי ששופך את הזרע ומבטלו, השחתה זה כמו המבול שהיה בטול המקום שהוא מקבל המים בכלל:
ובספר הזוהר (ח"א, י"ח, א') ויאמר אלקים יקוו המים באורח קו לאתויי באורח מישר דהא מרזא דההוא נקודה קדמאה נפיק כולה בסתימא עד דמטי ואתכניש להיכלא עילאי ומתמן נפקו בקו מישור לשאר דרגא עד דמטי לאתר חד דכניש כלה בכלל ומאי איהו חי עלמין עד קשורא דיחודא דעלמא עילאי ביחודא דיליה ובגין כך איקרי מקום אחד דכל דרגין ושייפין מתכנשין תמן והוה כולא חד בלי פרודא כלל, ועוד אמר ר' יוסי אל מקום אחד דא הוא אתר דכתיב ביה וברית שלומי מאתו לא תמוש דהא איהו נטיל ושדא בימא ע"כ. הרי לך כי האמה שהוא מקבץ הזרע הוא כמו יקוו המים אל מקום אחד, ואדם לפי חשיבותו ומעלתו נחשב כמו העולם כמו שבארנו, ולכך נחשב המשחית זרעו כאלו מביא מבול לכל העולם, וכבר הארכנו בזה במקום אחר בחטא הגדול הזה. וזה שאמר שחייב מיתה, כל זה מפני כי הוא משחית התחלת הויה, ולכך נקרא השחתה שכל השחתה משחית ההתחלה, וכאשר דבק בהשחתה שהוא העדר גמור כמו שהוא המשחית זרעו דבק בו ההעדר והמיתה וחייב מיתה. וגם בשביל כי דבק בזרע כח קדוש כאשר ידוע כי בזרע כח מצייר, ולפיכך כאשר משחית זרעו נחשב זה שופך דמים שהוא כח המצייר שהוא בזרע. ועוד הרי בכח הזרע להיות אדם, וכמו מי ששופך דם אין השופך דם נוטל הנפש רק שנוטל הדם הוא בטול הנפש, וכך כאשר משחית הזרע בזה הוא מבטל הנפש והוא כאלו שופך דם:
ובפרק חלק (סנהדרין דף קי:) קטן אימתי בא לעולם הבא וסבר רבינא משעה שנזרע, ואף כי אין הנשמה בזרע, רק כי יש כח בהזרע לקבל הנשמה כאשר מבטל דבר זה הוא נקרא שופך דם שהוא מבטל הנשמה אשר הוכנה שתנתן בזרע. ואפילו להנך דפליגי התם שאין בא לעוה"ב משעה שנזרע, מכל מקום לפי דברי הכל שנחשב משחית הזרע כאלו שופך דם היא הנשמה שראויה אל הזרע בזה. ועוד יש בזה דברי חכמה רמזו ז"ל במה שאמרו במסכת יבמות (דף סג:) כל שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים, וכל שכן דבר זה שהוא מקלקל ומשחית הזרע שיהיה נחשב כמו שופך דם. והטעם בזה מפני שהוא משחית ומבטל הנשמה שראויה לצאת אל הפעל, ומפני כך מי שמבטל מפריה ורביה נחשב כאלו שופך דם ומכ"ש המשחית זרעו שהוא מבטל נפש ולפיכך נחשב שפיכת דמים, ובמקום אחר הארכנו בזה ודי בזה להבין עונש הגדול הזה. ולמ"ד כי הוא כאלו עובד ע"ז ומאי ענין ע"ז אל דבר זה, אבל ענין זה מופלג בחכמה מאוד כי יש אל הזרע מקור נמשך מן המקור העליון, כי אין ספק כי הזרע נמשך ממקור עליון והבן זה, לכך הוא נמשך באורח מישור ואינו נוטה מן האמצעי, כי דבר שהוא באורח מישור מתיחס אל הש"י, והפך זה כל דבר שהוא נוטה מן המישור הוא כח חיצון, וכאשר הוא מוציא זרע לבטלה עד שאינו נמשך בקו מישור אלא משחית מקור ויוצא הזרע לחוץ הוא התדבקות בכחות החיצונים מקור נשבר. ומזה תבין שלא ראה יעקב קרי מימיו ואמר ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני, ודבר זה מפני שיעקב כולו קדוש לה' והוא חלקו של השם ית' יעקב וזרעו, והוא ובניו מקבלים יחודו ית' ולא היה נוטה לכחות החיצונים כלל שהרי לא יצא ממנו דבר זר כמו שיצא מאברהם ומיצחק, ולכך מייחדין שמו ית' על ישראל לומר, שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד וכדאיתא בפסחים (דף נו.), ולפיכך לא ראה יעקב קרי כי לא היה השפעת זרעו לחוץ לצדדין רק באורח קו מישור והיה דבק במקור חיים, ומזה תבין איך המוציא ש"ז לבטלה כאלו עובד ע"ז בודאי והבן זה. הרי לך שלשה דברים אלו בחטא הגדול הזה, שהמשחית זרעו כאלו מביא מבול לעולם, ועוד הוא נחשב כאלו שופך דמים, ועוד כאלו עובד ע"ז שהוא פוגם וחוטא בכל צדדין. כי דבר זה הוא לזרע אשר הוא כלול מכל הצדדין, האחד שיש בו מים, והשני בו כח אש שהוא רותח, והשלישי כח נפש קדוש שיש בזרע, וכנגד אלו שלשה חטאים אמר שמביא מבול ושופך דמים ועא"ז, שחטא בערוה ובע"ז וכאלו הביא מבול לעולם והם ג"כ נדונים ברותחין. ואין להאריך כאשר עוד תבין דברי חכמה, כי המשחית זרעו אשר בזרעו כח נפשיי, אשר הנפש אינו גשמיי שהוא מוגבל אבל הוא כח בלתי מוגבל ולכך נחשב כאלו הביא מבול לעולם, כי המבול לא היה גבול אליו, ולכך המשחית זרעו כאלו הביא מבול לעולם והבן זה מאוד:
עוד שם אמר המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי ולימא אסור דקמגרי יצר הרע בנפשיה, ורבי אמי אמר נקרא מומר שכך אומנתו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו לך ועבוד ע"ז והולך ועובד, איכא דאמרי אמר רבי אמי כל המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה כתיב הכא וירע בעיני ה' וכתיב התם לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע. פי' כיון שהוא מביא היצה"ר על עצמו הרי הוא כולו יצר הרע, שאילו היה שולט בו יצר הרע והוא לא הביא עליו יצר הרע בעצמו לא נחשב כולו יצה"ר וזה שמביא עליו יצר הרע הוא כולו רע, וידוע דבר זה מן יצר הרע שהוא מרוחק ומסולק מן בני אדם, ולכך אמר והדחתיו אל ארץ ציה כי יצר הרע בודאי מרוחק מבני אדם, ואיך לא יהיה מרוחק מן בני אדם שהוא משחית ומקלקל בני אדם, ומפני כך הוא מרוחק מן בני אדם, ולכך אמר כי זה שמגרה יצה"ר בעצמו הוא כולו יצה"ר ולפיכך יהא בנדוי שהוא ההרחקה כמו שהוא יצר הרע. ולמ"ד שנקרא מומר כי המומר הוא שדבק בע"ז, ונחשב היצר הרע בעצמו ע"ז וכמו שיתבאר בנתיב ה התגברות על יצרו ע"ש, ולפיכך אמר שנקרא מומר זה שמגרה יצה"ר בעצמו כי לבסוף הוא שמביא אותו להיות דבק לגמרי בע"ז וכבר הארכנו בזה במקומו ע"ש, ותדע להבין מה שאמר שנקרא מומר ולאיכא דאמרי שאין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה, ודבר זה מבואר כי אין הדבר שהוא רע במחיצתו וזה שהוא מגרה יצה"ר בעצמו הוא כולו רע כאשר מביא היצר שהוא רע על עצמו, ומי שהוא כולו רע הוא מסולק ונבדל מן הש"י שהוא הטוב האמיתי ואין להאריך בזה:
עוד שם תניא ר' טרפון אומר כל המכניס ידו למטה מטבורו תקצץ אמרו לו לרבי טרפון ישב לו קוץ בכרסו לא יטלנו והלא כריסו נבקעת מפני הקוץ אמר להם מוטב תבקע כריסו ואל ירד לבאר שחת, תניא רוכבי גמלים כלם רשעים הספנים כלם צדיקים החמרים מהם רשעים מהם צדיקים, ר' יהושע בן לוי לייט אמאן דגני אפרקידא, עוד שם אמר ר' שמעון ד' דברים הקב"ה שונאן ואני איני אוהבן הנכנס לביתו פתאום ואין צריך לומר לבית חבירו והאוחז באמה ומשתין מים והמשתין מים ערום לפני מטתו והמשמש מטתו בפני כל חי אמר ליה רב יהודה לשמואל ואפילו לפני עכברים אמר ליה שיננא לא אלא כגון של בית פלוני שמשמשין מטותיהן בפני עבדיהם ושפחותיהם ואינהו מאי דרוש שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור, רבה בר רב הונא מקרקש זגי דכילתא אביי באלא דידבי רב פפא באלא פרחי. פי' אלו ד' דברים כולם יש בהם צניעות וקדושה, ואמר כי הש"י אשר הוא קדוש בתכלית הקדושה שונא אלו דברים, ואני אף כי אין האדם קדוש מ"מ ראוי שיהיה שונא אלו ד' דברים שהם יוצאים מן הצניעות. כאשר נכנס לביתו פתאום, כי באולי עושים שם מלתא דצניעות, וזה שנכנס לביתו פתאום ואינו מקפיד על זה, הקב"ה שהוא קדוש ומופרש מן הדבר שהוא יוצא מן הצניעות הוא שונא אותו, ואדם אשר יש בו נשמה עליונה קדושה צנועה יושבת בחדרי חדרים ראוי שישנא אותו ג"כ. והאוחז באמה ומשתין מים, כי דבר זה ערוה וזנות והוא משחית זרעו והקב"ה שונא אותו כאשר אינו נוהג בקדושה ובפרישה. והמשתין מים לפני מטתו והוא דבר מאוס ומשקץ נפשו וגם דבר יוצא מן הקדושה כמו שיתבאר, כי כל שקוץ ותעוב הוא יוצא מן הקדושה לגמרי, ודבר זה תבין ג"כ ממה שהתבאר למעלה אצל איש קדוש עובר עלינו (ברכות דף י:) רב ושמואל חד אמר שלא ראתה קרי על מטתו וחד אמר שלא נראה זבוב על מטתו, כי הן קרי שהוא טומאה, הן הזבוב שהוא דבר מאוס הוא יוצא מן הקדושה ואשר יש בו קדושה הוא רחוק מן אלו שני דברים, וכנגד אלו שנים זכר כאן האוחז באמתו ומשתין שגורם שיראה קרי, ומשתין מים לפני מטתו הוא משקץ נפשו בטינופת. ואמר עוד והמשמש מטתו בפני כל חי, כבר אמרנו כי ראוי אל האדם שיש בו פרישות וקדושה לעשות מעשה זה בצניעות ובקדושה שאל"כ הרי נחשב ונמשל כמו בהמה חמרית. ועתה תבין כי יש כאן ד' דברים שצריך שיהיה נזהר בהם וכולם יוצאים מן הקדושה, והתחיל שאינו נכנס לביתו פתאום ודבר זה צניעות שהוא כולל כל דבר אשר הם עושים בבית בענין הנהגותיהם שיהיה בצניעות, והנכנס לביתו או לבית חבירו פתאום מבטל הנהגת הצניעות, ואח"כ זכר האוחז באמה ומשתין, הגנות הזה הוא גנות הגוף, ועוד אח"כ שלא ישתין מים בפני מטתו שהוא תעוב ושקוץ הנפש, אח"כ שיתחבר עם אשתו בצניעות, כי האדם ואשתו שניהם הם אדם כדכתיב זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם, וכל אלו ד' הם הקדושה בכל אשר הוא שייך לאדם והבן זה. ואין להאריך רק כי ישראל קדושים ומוחזקים בקדושתם מבטן אמם והם מופרשים ומובדלים מן מדות אלו המגונות וכיוצא בזה: