נתיבות עולם/נתיב הענוה/ח
מדת הענוה היא שגורם לו שזוכה אל התורה וכדאמרי' בפרק קמא דתענית (דף ז.) אמר ר' חנינא בר אידי למה נמשלו דברי תורה למים דכתיב הוי כל צמא לכו למים מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה וכו' כמו שמבואר למעלה בנתיב התורה. וכבר אמרנו למעלה, כי הענוה יש בה הפשיטות ביותר ולפיכך ראויה מדה זאת אל התורה שהוא השכל הפשוט, והגסות הפך זה שהיא מדה גשמית וכל זה מפני כי בעל גס רוח הפך הפשיטות כי כל פשוט לא יוגדר ולא יוגבל, ומי שיש בו גאוה בדעתו ובמחשבתו שהוא נבדל מן שאר בני אדם הוא רחוק מן הפשיטות ביותר, ודבר זה מבואר. ורמזו חכמים עליו בכמה מקומות במסכת שבת בפרק ר"ע (פ"ט, א') באגדה שאמרו שם הואיל ומעטת עצמך תקרא תורה על שמך, והרי בארו כי הענוה הוא דבר עצמי לתורה שאמרו שבשביל זה תקרא התורה על שמך בשביל הענוה היתירה שהי' במשה כמו שהעיד הכתוב עליו והאיש משה ענו מאד, מפני שהיה מיוחד בענוה היה מיוחד לתורה וזה שהמדה הזאת היא הענוה היא פשיטות והשכל הוא פשוט. ובעל גאוה שהוא יוצא מן הפשיטות הוא נוטה אל הגשמי, ולכך אמרו בפרק קמא דעירובין (דף יג:) לא בשמים היא לא בגסי רוח היא כמו שבארנו דבר זה במקומות הרבה מאוד:
וזה שהביא משל מהמים שמניחין מקום גבוה והולכים למקום נמוך, כלומר כי המים אינם מוגבלים כמו שהוא העפר אבל הם מתפשטים ואין המים מוגבלים, ולפיכך אין עמידה להם על המקום הגבוה שהוא נבדל ומיוחד בעצמו, כמו שתראה שהמים מניחים מקום שהוא מוגבל והולכים למקום שאינו מוגבל, וכך השכל שאינו מוגבל אבל הוא שכל פשוט מניח הגס רוח שהוא מוגבל, כי גס רוח מגביל עצמו בחשיבות מיוחד ומוגבל לכך אינו נמצא אצלו התורה כמו שלא ימצאו המים על הר גבוה שהוא מיוחד לעצמו, (אבל התורה נמצא אצלו ואינו פשוט), והיא נמצא אצל מי שיש לו מדת הענוה שהיא מדה של פשיטות. ומוכח מן הגמרא כי כמו שגס רוח רחוק מן השכל הנבדל הפשוט כך הוא ראוי לעניות ממש דאמר מר סימן לגסות רוח עניות. אף על גב דמוקי לה בעניות של תורה, מכל מקום כיון דקאמר סימן לגסות רוח עניות. וגם המקשה שם הי' מבין אותו שהוא עניות ממש עד דמתרץ לי' התם עניות של תורה, משמע דבלשון זה הוי כל עניות, רק שיותר שייך לזה עניות של תורה מפני שזה בודאי עניות גמור ביותר. והכל הוא טעם אחד לפי הדברים אשר התבארו למעלה, כי העושר הוא ברכה ושפע מן השם ית', וכמו שהתורה נמשלת במים כך הברכה והשפע מן השם יתב' נמשל במים, וכבר אמרנו כי המים מניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך, ולכך התורה ושפע העושר שהוא אינו מוגבל אינו ראוי לגס רוח שהוא מגביל עצמו, וכמו שאמרו במסכת סוכה בפרק הישן (סוכה דף כט:) בשביל ד' דברים נחתי בעלי בתים מנכסייהו ואמרו וגסות רוח כנגד כולם. שתמצא מבואר כי גסות רוח היא מרחיק העושר כי המים היורדים מלמעלה אין עומדים על ההר רק הולכים למקום נמוך, וכן השפע הבא מן השם ית' אינו עומד בגס רוח, ובחון את דבר זה בבני אדם ותמצא שכך הוא כי לא תמצא העושר בגסי רוח. ואמר כי נמשלה התורה בג' משקין מה אלו ג' משקין אין עומדים אלא בפחות שבכלים. וביאור דבר זה כמו שאמרנו כי אלו ג' משקין לכך עומדים בפחות שבכלים כי צריך שלא יהיה אל הכלי איכות מה, שאם יש אל הכלי איכות מה, כגון שהוא כסף אשר יש לו איכות מה וכן הזהב יש לו איכות אינו פשוט, לכך האיכות שבכלי משנה את היין ומתקלקל, אבל צריך שלא יהי' להכלי איכות כלל כמו החרס ואז אין משנה היין. וכך צריך שיהי' הנושא את התורה פשוט, ואם אינו פשוט רק הוא בעל גאוה שאינו פשוט ומוגבל בחשיבות שלו אין ראוי אל התורה שהיא שכל נבדל פשוט, כי בעל האיכות אינו נושא רק לדבר המתיחס אליו במה שהוא בעל איכות זה, לא אל הדבר הנבדל הפשוט. ומה שהתורה נמשלה בג' משקין דוקא דהיינו יין חלב מים, הוא הדבר אשר התורה נקרא אורייתא תלתאי ולכך נמשלה בג' משקין ודבר זה מבואר למשכילים ואין כאן מקומו. גם בארנו דבר זה עצמו למעלה בנתיב התורה, רק בארנו כי מדת גסות רוח מסולק מכל הצלחה עליונה:
ובפרק החובל (בבא קמא דף צב:) א"ל רבא לרבה בר מרי מנא הא מלתא דאמרי אינשי חברך קרייך חמרא אוכפא לגביך מוש א"ל דכתיב ויאמר הגר שפחת שרי וכתיב ותאמר מפני שרי גברתי אנכי בורחת, כלומר שאם יראה האדם שהוא שפל בעיני חבירו ג"כ הוא יאמר כך ולא יתן אליו חשיבות לומר כי חשוב הוא שאם כן יהיה מה שקרא אותו חבירו בשם שפלות יהיה פחיתות אליו ויותר טוב שלא יהיה כאן שום פחיתות, לכך הוא עצמו ג"כ יקרא לו כך ובזה אין כאן חסרון. ולכך סמך אחר זה אמר ליה רבא לרבה בר מרי מנא הא מלתא דאמרי אינשי מלתא גנאי דאית בך קדם אמרה א"ל דכתיב ויאמר אליעזר עבד אברהם אנכי ע"כ. וגם זה פירושו שאם יחשבו אותו שיש לו מעלה ואחר כך יאמרו עליו שהוא עבד, דבר זה פחיתות שהיה בחשיבות אצלם ויורידוהו וזהו חסרון, לכך יקדים לומר הפחיתות שבו ולא יהיה במעלה אצלם. כלל הדבר כי כאשר הוא אינו חשוב אצל אחרים יחזיק גם כן עצמו כך בבלתי חשיבות, שאם לא כן רק יחזיק עצמו חשוב היה מה שאינו כך בחשיבות אצל אחרים פחיתות וחסרון. וכן אם יש בו פחיתות יקדים לומר דבר זה שלא יהיה נחשב מתחלה בחשיבות ואחר כך יורידו אותו, ודבר זה בודאי הוא חסרון כאשר יורידוהו, וזה מבואר: