נתיבות עולם/נתיב העושר/א
בספר משלי (משלי, כג) אל תיגע להעשיר מבינתך חדל. שלמה המלך ע"ה ר"ל, שהאדם לא יהיה רודף להגיע אחר העושר רק שיהיה מסתפק במה שנתן הש"י אליו ולא ירדוף בכח ובחזקה להתעשר. ואמר מבינתך חדל כמו שהזהיר שלא ירדוף אחר העושר, כך הזהיר שלא ירדוף לקנות חכמה ותבונה אשר אין ראוי אל האדם, וירצה להשיג מעצמו ומדעתו רק יקבל מרבו, כי השגת הבינה אינה לפי מדריגת האדם רק יעמוד האדם במדריגה אשר ראוי לאדם, ולכך אמר מבינתך חדל ולא ילך אחר תשוקתו. ואלו שני דברים דהיינו העושר והחכמה הם דומים לגמרי בענין זה, כי כשם שהעושר הוא זולת האדם והוא קנינו, וכך החכמה הוא זולת האדם והוא קנה החכמה וזה שאמר אל תיגע להעשיר מבינתך חדל. וכן בדברי חכמים יקרא עניות בין שהוא עני ממש ובין שהוא עני בתורה כמו שאמרו (קידושין דף מט:) מאי עניות עניות של תורה, וכן יקרא עשיר כאשר הוא עשיר בחכמה, כי כמו שהעשירות של נכסים קנינו של אדם כך יקרא חכמה קנין לאדם, וכן אמרו אין זקן אלא שקנה חכמה. והכתוב שאמר אחר זה התעיף עיניך בו ואיננו כי עשה יעשה לו כנפים כנשר ועוף השמים, והכתוב הזה על שניהם מוסב שר"ל כי אם יעשה זה כאשר יגיע להעשיר ולקנות ע"י בינתו עשה יעשה לו כנפים כנשר ועוף השמים, מפני כי העושר הזה והחכמה הזאת אינה מצד האדם שאינם ראוים אל האדם, ומאחר שאינם ראוים אל האדם אינם נשארים אצל האדם והם פורחים ממנו ולא נשארים עם האדם. ולכך זכר שני דברים כנשר וכעוף השמים, ונשר אמר כנגד החכמה היתירה שלא יבקש לדעת ולהבין סתרי תורה וסתרי חכמה ואין לו עסק בנסתרות שהם אינם ראוים לו כי החכמה הוא לעליונים, ולכך אמר שיעשה לו כנשר שהוא עוף פורח למעלה, כלומר שיסור ממנו החכמה שאינה שייך לתחתונים רק לעליונים. וזכר עוף השמים כנגד עושר בממון, כי גם העושר ראוי שיהיה מן השמים לא מן האדם עצמו, ואם יגע להעשיר עושר הזה יעשה לו כנפים לסור ממנו כמו עוף השמים שהוא אצל האדם ומסתלק ממנו כך תוסר ממנו העושר, ולקמן נפרש כי שניהם אמר שלמה על העושר כמו שיתבאר. אבל ראוי לאדם שיהיה מסתפק במה שיש לו מבלי שירדוף אחר העושר. והמדה הזאת היא עליונה מאוד ורז"ל הגדילו המדה הזאת להעלות אותה מאוד:
בפרק קמא דברכות (דף ח.) אמר רבי חייא משמיה דעולא גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים דאילו בנהנה מיגיע כפו כתיב (אצלו) אשריך וטוב לך אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב ואילו בירא שמים כתיב אשרי איש ירא ה' ע"כ. ולמה נאמר במי שנהנה מיגיע כפו אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב. ופי' דבר זה כי הנהנה מיגיע כפו אשר הם מעשה ידיו ודי לו במה שיש לו וזהו מדת הסתפקות, כי אם לא היה מסתפק בעצמו לא היה נהנה מיגיע כפו כי היה חסר תמיד, כמו שאמרו על אותם שעיניהם לא תשבע עושר. אבל כאשר הוא נהנה מיגיע כפו מסתפק בודאי בעצמו ואינו חסר, ומפני זה נאמר עליו אשריך בעה"ז וטוב לך לעה"ב, כי לאדם כמו זה ראוי אליו המציאות ביותר מפני שהוא בריאה בלי חסרון, שכל אשר אינו מסתפק בעצמו הוא מורה על בריאה חסירה ועל מעוט המציאות שהרי אינו מסתפק בעצמו והוא חסר, ושייך לומר על המסתפק בעצמו כאשר הוא שלם אשריך בעה"ז ובעה"ב כי ראוי לו עה"ז ועה"ב בשלימות כאשר הוא שלם ואינו חסר בעצמו לכך מציאותו בעה"ז ובעה"ב אינו חסר ג"כ. וכלל הדבר כאשר הוא בריה שאינה חסירה בעצמה לא יהיה חסר לא מן עה"ז ולא מן עה"ב, אבל ירא שמים מפני יראתו אין זה מסתפק בעצמו רק תמיד ירא באולי יחטא, אף כי דבר זה יראת שמים מכל מקום לא תוכל לומר שהוא שלם עד שראוי לו עה"ז והעה"ב אבל נאמר עליו אשרי בלבד. וזה אף כי יש לירא שמים ג"כ שכר בעה"ז ובעה"ב מ"מ שכרו של עה"ז והעה"ב נכללו שניהם בלשון אשרי, ואינו דומה למי שנהנה מיגיע כפו כי מעלתו מיוחד בעה"ז בפני עצמו ובעה"ב בפני עצמו כפי מה שהוא עה"ז וכפי מה שהוא עה"ב, ובזה יש לו עיקר ועצם עוה"ז בשלימות ועיקר עצם עוה"ב בשלימות כי העה"ז והעה"ב מחולקים בעצמם, וכאשר אמר אשריך בעה"ז וטוב לך לעה"ב א"כ נתן לו עה"ז בפני עצמו ועה"ב בפני עצמו ובזה יש לו עה"ב בשלימות כפי מה שהוא, אבל ירא שמים נכללים באחד לומר אשרי בלבד, ולכך אי אפשר לומר כי יש לו עיקר עה"ז ועיקר עה"ב כי עיקר עה"ז ועה"ב הם נבדלים זה מזה. ואמר אשריך בעה"ז, כי בעה"ז ששם מגיע לאדם חסרון ונפילה אמר אשריך שתהיה מאושר וקיים ולא יבא עליו נפילה, ובעה"ב ששם הטוב בודאי טוב יהיה לו וכל זה מפני שבעל מדה זאת שלם בלי חסרון, והבן דברים אלו מאוד:
וגם תדע כי זהו עצם עה"ב, כי אין עה"ב רק שאין מקבל מזולתו, כי התבאר פעמים הרבה כי אין מקבל רק החומר ואלו בעה"ב שאינו עולם גשמי אין מקבל שם, והמסתפק בעצמו אין מקבל מזולתו רק עומד בעצמו, ולפיכך עליו נאמר אשריך בעה"ז וטוב לך לעה"ב כי יש לו מדה שראויה לעה"ב, וגם בעה"ז הוא מדה עליונה כאשר הוא מסתפק בעצמו ואין לו המדה החמרית אשר הוא מקבל תמיד ועוד יתבאר. ודבר זה עוד יותר עמוק, ויש לך לדעת כי הנהנה מיגיע כפו אי אפשר שלא יגיע ג"כ לאהבת ה', כי מי שנתן מתנה לא' ואותה מתנה אהובה על המקבל ביותר איך אפשר שלא יאהב מאוד למי שנותן לו המתנה הזאת, וכבר אמרו שהאהבה יותר מן היראה, שהרי אצל האהבה כתיב (שמות, כ) ועושה חסד לאלפים לאוהבי ואצל היראה כתיב (דברים, ז) ועושה חסד לשומרי מצותי לאלף דור הרי כי האהבה גדולה מן היראה, ומי שהוא אוהב ונהנה מיגיע כפו אי אפשר שלא יאהב הש"י ג"כ שנתן לו זה. ולפיכך הכתוב זכר אלו שניהם יותר שהם כנגד היראה והאהבה ואהבה גמורה נמצא במי שנהנה מיגיע כפו, ועל זה אמר גדול הנהנה מן יגיע כפו לפי שיש לו מדת האהבה מן ירא שמים שאין לו רק מדת היראה ועיין בפרק בן זומא:
מדה זאת היא מדת ההסתפקות היה מיוחד בה אברהם שהיה לו מדת ההסתפקות, שלא היה רוצה לקבל שום דבר אף כי היה ראוי לו לקבל כאשר הציל המלכים שאמר אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך (בראשית, יד), והנה לא רצה בממון אחר כלל והיה די לו בשלו:
ובפרק כיסוי הדם (חולין דף פט.) בשכר שאמר אברהם אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בנים שלו לב' מצות לחוט של ציצית ורצועה של תפילין. וביאור דבר זה כי המדה הזאת שהיה לאברהם מדת הסתפקות וההסתפקות הזה שהוא שלם ואינו חסר כלל שאם הוא חסר לא היה מסתפק בשלו, ולכך זכו בניו לשתי מצות שהם השלמת האדם עד שגופו ונפשו של אדם הוא שלם בלי חסרון. כי אלו שתי מצות נתנו לישראל להשלים את עצמם שהתפילין הם על הראש והציצית מלבוש לגוף, וכל זה זכה לו אברהם כאשר היה לו מדת ההסתפקות שהוא השלמת האדם, ואין לך בכל המצות שהם על האדם עצמו כמו התפילין והציצית ומורה זה שהם השלמתו וזה מבואר:
מדת ההסתפקות שהוא שונא מתנות לגמרי שלא יקבל מתנה מן אדם, וזה אמרם במסכת חולין (דף מד:) ר' זירא כי הוו משדרי ליה מבי נשיאה לא הוי שקיל כי הוו מזמני ליה לא הוי אזל אמר לא ניחא להו דאחיה דכתיב ושונא מתנות יחיה ע"כ. וביאור דבר זה, כי מי שהוא שונא מתנות לא זה שאינו מקבל אלא שונא הוא הקבלה ולפיכך הוא ראוי אל החיים, כי המעין שנקרא מים חיים מפני שהוא נובע מעצמו נקרא מים חיים ואין מקבל מזולתו, והבור אשר הוא מקבל לא נקרא מים חיים כלל. ולפיכך העני נחשב כמו מת לפי שהוא מקבל מאחר ואינו חי כלל מעצמו ודבר זה לא נקרא חי, רק מי שהוא חי מעצמו זה נקרא שהוא חי. ודבר זה מבואר כי כל מקבל חסר וכל חסר דבק בו ההעדר והפך זה שאינו מקבל מסולק מן ההעדר, ולכך שונא מתנות יחיה ולפיכך לא היה רוצה לקבל כלל, והא דאמרינן בפ"ק דברכות (דף י:) אמר רבא אמר רבי יצחק כל הרוצה ליהנות יהנה כאלישע ושלא ליהנות אל יהנה כשמואל הרמתי שנאמר ותשובתו הרמתה כי שם ביתו ואמר רבי יוחנן כל מקום שהיה הולך ביתו עמו ע"כ, התם לא היה מתנה רק שהיה בביתו והיה נהנה ממנו אבל לא היה מקבל ממנו מתנה דבר שהוא בעין. אמנם יש לחלק דדוקא גבי נשיאה אסור שלא היה מכוין רק לתת לו מתנה, ולא היה זה נחשב כבוד לנשיא שיהיה ר' זירא מקבל ממנו מתנה לכך אסור, אבל האשה שהיה אלישע אצלה היא היתה ג"כ נהנה שאלישע מקבל ממנה, מפני שהיה אדם גדול והיתה חפיצה שיהיה נהנה אדם גדול ממנה ודבר זה חשיבות אליה וכהאי גוונא מותר, רק גבי נשיאה לא שייך לומר כך. שהרי גבי קדושין קיימ"ל הכי (קידושין דף ז.) שאם היא נתנה אליו מתנה ובמתנה זו תתקדש אליו אם הוא אדם חשוב מקודשת דכיון שהוא אדם חשוב היא נהנה במה שמקבל ממנה, ובכמה מקומות אמרינן כך וכבר בארנו זה למעלה בנתיב התורה ע"ש, ושומר נפשו ירחק ממנו, והכל בודאי הולך אחר הכוונה אם הוא שונא מתנות רק מכוין להחשיב הנותן שרי, אבל כאשר מכוין להנאת עצמו בודאי האדם הזה יוצא מגדר זה מה שראוי אל הת"ח כמו שהתבאר למעלה בנתיב התורה, ובפרט בדור הזה כי מדה זאת גורמת שמתבזה בשבילה אשר בו ריח תורה ודי בזה הדבור:
ובפרק אלו טרפות (חולין דף מד:) אמר רב חסדא איזה שונא מתנות יחיה זה הרואה טריפה לעצמו ולמעלה בנתיב התורה פרשנו זה ע"ש, אבל עיקר פי' זה כי שונא מתנות היינו שאינו מקבל מזולתו דבר ויש לו מדת הסתפקות וזה שנקרא שאינו מקבל מזולתו דבר כי אף ההוראה להכשיר לו הטריפה אינו מקבל מזולתו שום הנאה, ורואה טריפה לעצמו זהו שהוא שונא לגמרי שאינו מקבל מזולתו, ולכך אמרו שם איזהו ת"ח הרואה טריפה לעצמו, וגם זה פירושו כך כי הת"ח הוא כאשר אין צריך לקבל שום דבר וכאשר הוא יודע לראות טריפה והרי א"צ לאחר והוא יקרא ת"ח: