נתיבות עולם/נתיב הלשון/ב
תנן במסכת ערכין (דף טו.) האונס והמפתה נותן חמשי' סלעי' בין אנס גדולה שבכהונה ובין אנס קטנה שבישראל והמוציא שם רע לעולם נותן מאה נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה, וכן מצינו שלא נחתם גזר דינם של ישראל אלא על לה"ר שנא' וינסו אותי זה עשר פעמים ע"כ. המשנה הזאת בארה כח הלשון, ודע כי האדם הוא בעל גשם לכך השכל אינו צורת האדם כי אין האדם נברא שכל גמור, אבל השכל הדברי שהוא על ידי אבר גשמי הוא הלשון והוא צורת האדם. כי האדם יש בו שני חלקים שהוא בעל גוף והוא בעל שכל ג"כ, והדבור הוא שכלי כי הב"ח אין להם הדבור רק האדם שהוא שכלי וזהו צורת האדם. ולכך המוציא שם רע נותן מאה מפני שחטא בדבור אשר הוא צורת האדם ועל ידי זה הוא האדם שלם, ואילו המאנס שהוא המעשה המתייחס אל כחות הגוף כמו שהתבאר והגוף הוא חצי לכך נותן חמשים. ודווקא מאה מפני שמספר מאה הוא מספר שלם כמו שבארנו ענין מספר זה במקום אחר, והדבור הוא צורת אדם ועל ידו האדם שלם כמשפט הצורה. אמנם מן הכתוב שאמר ויהי האדם לנפש חיה ולא אמר ויהי האדם נפש חיה, בזה משמע כי אין האדם ג"כ צורתו השכל הדברי כי לא נברא עם האדם השכל, שהרי כאשר נברא האדם אין השכל הדברי נברא עמו, אבל קונה השכל הדברי אחר כך ויוצא אל הפעל. ומכל מקום השכל הדברי היא צורה נבדלת לאדם, והאדם עצמו צורתו מוטבע בגוף לגמרי וזה נקרא אדם. לכך כאשר שמה התורה ערך אדם הזכר נתנה התורה ערכו חמשים סלע ולא שמה התורה ערך של אדם הזכר מאה על שם השכל הדברי אשר באדם, כי האדם הוא בעל גוף, וכל שיש לו כח גופני צורתו מוטבעת בחומר לגמרי לכך ערכו חמשים, שאילו היה האדם עצמו שכלי בלא גוף היה ראוי שיהיה ערך האדם מאה סלע, אבל צורתו מוטבעת בחומר לכך ערכו חמשים. רק הדבור היא צורה נבדלת של האדם דכתיב ויהי האדם לנפש חיה והיא צורה לאדם, ואין השכל הדברי מוטבע בחומר לגמרי אבל נבדל מן החומר, וכבר אמרנו שלא כתיב ויהי אדם נפש חיה שאז היה פירושו כי האדם בעצמו רוח ממללא אבל לנפש חיה כתיב. וכמו שהשכל אין ראוי לומר עליו שהוא האדם עצמו, וכך הדבור אין ראוי לשום אותו שהוא האדם לגודל מעלת הדבור ולפיכך ערך הזכר חמשים כמו שהתבאר בפ' רבי אומר באריכות ע"ש. אמנם האשה ערכה שלשים שקלים, וזה כי הזכר ראוי שיהיה ערכו חמשים שקלים, אף שהאדם הוא בעל אדמה וצורתו מוטבע בחומר, מכל מקום אינו נוטה אל החומר לגמרי כמו שידוע מענין האיש אשר האיש אינו נוטה אל החומר כמו האשה, אבל האשה שהיא נוטה אל החמרי לגמרי כמו שבארנו פעמים הרבה מענין מדריגת האשה שהיא חמרית ביותר, ולכך ערכה שלשים שהוא חצי חמשים. ולא שייך לומר שיהיה ערכה כ"ה מפני שאינה כולה חמרי רק היא נוטה אל החמרי, ולכך נשאר שלשים שהוא רוב חמשים. ותבין מזה כי מדריגת האדם שלשה בחינות, הראשונה היא החומר, ואח"כ אשר הוא כח מוטבע בחומר, ואח"כ הדבור השכלי והוא צורת האדם הנבדלת. ולפיכך התורה אמרה ויהי האדם לנפש חיה ותרגם והוה באנשא לרוח ממללא, כי במה שאמר הכתוב ויהי האדם לנפש חיה יורה בזה כי הדבור משלים את האדם, ובמה שלא כתיב ויהי האדם נפש חיה, הנה יורה בזה כי אין הדבור שנקרא נפש חיה הוא האדם, כי האדם הוא בעל אדמה ואלו השכל הדברי אינו מוטבע בחומר, לכך לא אמר ויהי האדם נפש חיה רק לנפש חיה, כי השכל הדברי צורתו בלתי מוטבע בו, ומפני כי התורה שמה ערך האדם אשר הוא צורה מוטבע בחומר לכך לא שמה ערכו רק חמשים ולא מאה, והדבר הזה דבר מופלג ועמוק בחכמה. וכן תמצא כי העבד והאשה שקולים, כי גם העבד בארנו לך בכמה מקומות שעליו נאמר שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור (יבמות דף סב.) וכמו שהתבאר במקומו, וכאשר חייב לשלם העבד אם נגחו שור כתיב (שמות, כא) כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו, גם בארנו דבר זה בפרק רבי אומר ע"ש, והתבאר לך מה שאמרה התורה שיתן המוציא שם רע מאה סלע. אבל האונס והמפתה נותן חמשים סלעים, מפני כי אין חטא שלו מצד דבור השכלי ולפיכך נותן חמשים כמו שהוא ערך הזכר:
ומה שאמר שלא נחתם גזר דינם רק בשביל לשון הרע, כי מדריגת הדבור ראוי שיהיה בו החתימה, וזה כי כאשר הגזירה נחתמה אז הגזירה יוצאת לפעל להיות נמצא בפעל הגזירה, והדבור הוא שיוצא לפעל מן המדבר והוא דומה לגוזר הגזירה שמוציא הגזירה לפעל, ולפיכך ע"י לשון הרע דוקא יוצאת הגזירה לפעל כמו שהוא ענין הלשון שמוציא הכל אל הפעל לכך מוציא ג"כ הגזירה אל הפעל. ועוד כי ראויה העבירה זאת שבה יהיה נגמר העונש שלם, כמו שהדבור הוא השלמה וגמר האדם וכדכתיב ויהי האדם לנפש חיה כי הדבור הזה משלים את האדם, ולפיכך מיוחד הדבור לכל השלמה, ולכך גמר חטא שלהם בעבירה זאת. ומזה הטעם היה החטא הזה בעשירי ג"כ כי העשירי הוא משלים מספר עשרה אשר הוא כלל מספר, והדבור משלים האדם, והלשון גם הוא עשירי באיברי האדם כדאיתא בפ' ד' נדרים (נדרים דף לב:), אמר ר' אמי בר אבא מאי דכתיב עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וסבב אותה זה יצר הרע ובנה עליה מצודים גדולים אלו עונות ומצא בה איש מסכן חכם זה יצר הטוב ומלט הוא את העיר בחכמתו זו תשובה ומעשים טובים ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא דבשעת יצר הרע לית דמדכר ליה ליצר טוב והחכמה תעוז לחכם זו תשובה ומעשים טובים מעשרה שליטים אשר היו בעיר אלו ב' ידים וב' רגלים ב' עינים וב' אזנים וראש הגויה ופה, הרי הם עשרה איברים והעשירי שהוא האחרון הוא הלשון, וזה שהיה חטא הלשון בעשירי. וכאשר תבין תדע כי אלו עשרה נסיונות הם כנגד איברי האדם שהם עשרה, ולפיכך היו אלו נסיונות ג"כ כמו איברי האדם, ד' מהם זוגות זוגות כמו שהם האיברים ב' אזנים ב' עינים ב' ידים ב' רגלים אחד ראש הגויה ואחד פה. וכך הם כמו שמנו שם שנים בים שנים במים שנים במן שנים בשליו א' בעגל וא' במדבר פארן, וכבר פירשנו בפ' בעשרה דבר זה. וכבר התבאר כי עשרה איברים באדם הם חמשה נגד חמשה, וכך אלו עשרה נסיונות הם חמשה נגד חמשה כמו שאמר, והדברים האלו עמוקים ואין להאריך. והתבאר לך מדריגת ומעלת הלשון וכמו שהוא מעלתו ומדריגתו כך הוא פחיתותו וחסרונו, ולפיכך המוציא שם רע עונשו יותר מן העושה מעשה, ולא נחתם גזר דין של אבותינו במדבר רק בשביל לשון הרע וזה מבואר שם:
אמר ר"א בן פרטא בא וראה כמה גדול כחו של לשון הרע ממרגלים מה מרגלים שהוציאו שם רע על עצים ואבנים כך מוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה ממאי דלמא משום רבי חנינא בר פפא דאמר רבי חנינא בר פפא דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה דכתיב כי חזק הוא ממנו כביכול אפילו בעל הבית אין יכול להוציא כליו משם אלא אמר רבא אמר ריש לקיש אמר קרא וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה' על דבת הארץ שהוציאו ע"כ. ויש לשאול הרי מה שאמרו כי חזק הוא ממנו ג"כ חטא בלשון. ואין זה קשיא אף אם היה החטא ג"כ בשביל שאמרו כי חזק הוא ממנו, אין נקרא זה חטא בלשון רק שדברו נגד הש"י, וזה נקרא אדם אשר אין בו יראת שמים כאשר מדבר דברים נגד השם ית', וכן אם מדבר נגד חבירו דברים רעים ומקללו ומחרפו ומגדפו בדברים, אין זה נקרא לשון הרע כי שם הוא העיקר מה שמריב עם חבירו ואין החטא נקרא על שם הלשון, דהא אמרינן (ערכין דף טו:) כל מלתא דמתאמרה באפי מרא לית בה משום לישנא בישא, וכן דבר זה שהיו אומרים נגד הקב"ה כי הוא ית' הכל בפניו אין זה לישנא בישא רק בלתי יראת שמים. אבל מה שהוציאו דבת הארץ שלא היה להם ריב עם הארץ, בודאי חטא זה נקרא על שם הלשון אשר חטא הלשון מאוד מאוד מצד מדריגת הלשון ולכך הוא קלקולו, וחטא הזה תולה בעצם הלשון, וזה מבואר: