נתיבות עולם/נתיב הזריזות/א

נתיבות עולם · נתיב הזריזות · א · >>

בספר משלי (משלי, ו) לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם, אשר אין לה קצין שוטר ומושל תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה. שלמה המלך ע"ה בא להזהיר את האדם על מדת הזריזות, שלא יהיה האדם עצל במעשיו. ובפרט כאשר יש זמן מיוחד ומוגבל שאם לא יעשה עתה יהיה מפסיד שלא יוכל לעשות עוד, כמו התשובה שאם לא יעשה בעודו בחיים לא יוכל לעשות אח"כ. ולכך אמר שילמד מן הנמלה שהיא בריה קטנה שבקטנים וכחה קטן ביותר, ולפי הדעת אין ראוי שיהיה נמצא בה הזריזות כי הזריזות הוא מפני הכח שיש בבריה, אבל זאת היא בריה קטנה ושפלה ונמצא בה הזריזות היותר. ופירוש קצין שיהיה גוזר עליה המעשים שתעשה, ושוטר הוא שמכריח אותה בכח על המעשים שהשכל נותן וזה נקרא שוטר. ועם כי לא שייך דבר זה בנמלה, ור"ל במה שאמר כי אין לנמלה קצין, ר"ל שאין לה סדר המין כמו שיש לשאר ב"ח, כי שאר ב"ח אע"ג שודאי אין להם קצין ושוטר מ"מ יש להם סדר במין שלהם בטבע, וכמו שיש למין האדם מלך מסדר עניניהם, כך יש לכל המינים שנמשכים אחר הסדר בעצמם והטבע הוא מלך שלהם עד שעניניהם מסודר. אבל לנמלה אין דבר זה שיהיה במין סדר בטבע, וכמו שאמרו בפרק אלו טרפות (חולין דף נז:) שאין לנמלה בפרט קצין ושוטר ע"ש, ושאר מיני ב"ח יש להם קצין ושוטר כמו שאמרנו כי לשאר ב"ח יש להם סדר בטבע והסדר הזה הוא מלך שלהם כי אין המלך רק סדר המין ואין ד"ז לנמלה. ועם כל זה אף שאין לה קצין ושוטר שהוא מסדר את המין ביחד והם חסרים שלימות זה, מ"מ אינם חסרים דבר שהוא שלימות עצמם, דהיינו שהנמלה זריזה ביותר שלא תחסר מאכלה דבר שהוא צורך עצמה. והאדם יש לו קצין ושוטר המסדר את מין האדם שלא יזיק זה את זה, ועם כל זה נמצא בו שהאדם מחסר שלימות עצמו ואינו עושה המעשים שראוים לו לעשות ולבסוף אי אפשר לו לעשות ונמצא חסר. ומפני שהתעצל ומפני עצלותו אינו נותן דעתו ללמוד מדבר אחר אמר לך אל נמלה עצל, כלומר אתה עצל שמפני עצלותך אין אתה למד ומתבונן בנמצאים, התעורר נפשך ולך ללמוד מן הנמלה אשר אין לה קצין ושוטר ואוגרת בקיץ לחמה, כי בחורף לא תמצא מאכלה ולכך היא זריזה לאסוף מאכלה בקיץ אשר הוא זמן שתמצא מזונות שלה. ואיך האדם לא ישים על לבו וילמד שיהיה זריז במעשים ובתשובה כאשר עדיין הוא בעוה"ז, ואינו זריז לתקן מעשיו בתשובה ואין רואה את הנולד כמו שהתבאר:

ובמדרש (דב"ר פ"ה) זה שאמר הכתוב לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם, אשר אין לה קצין שוטר ומושל תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה, מה ראה שלמה ללמד לעצל מן הנמלה רבנן אמרי הנמלה הזו ג' בתים יש לה ואינה כונסת בעליון מפני הדלף ולא בתחתון מפני הטינא אלא באמצעי ואינה חיה אלא ששה חדשים למה שאין לה גידים ועצמות לכך אינה חיה אלא ששה חדשים וכל מאכלה אינה אלא חטה ומחצה והיא הולכת ומכנסת בקיץ כל מה שמוצאת חיטין ושעורין ועדשים. אמר ר' תנחומא וכל מאכלה אינה רק חטה ומחצה היא כונסת את אלו ולמה היא עושה כן שאמרה שמא יגזור עלי הקב"ה חיים ויהא לי מוכן לאכול, אמר ר' שמעון בן יוחאי מעשה היה ומצאו בבור שלה שלש מאות כור מה שמכנסת מן הקיץ לחורף ולפיכך אמר שלמה לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם אף אתם התקינו לכם מצות מן העוה"ז לעוה"ב, מאי ראה דרכיה וחכם רבנן אמרי ראה דרך ארץ שיש בה שבורחת מן הגזל אמר רבי שמעון בן חלפתא מעשה בנמלה אחת שהפילה חטה אחת והיו כולן באות ומריחות בה ולא היתה אחת מהן נוטלת אותה באה אותה שהיתה שלה ונטלה אותה ראה חכמה שיש בה. ור"ל כי בודאי ראוי לאדם ללמוד מן הנמלה ויראה דרכיה ויחכם. ואמרו שיש לנמלה הזאת ג' בתים ואינה כונסת בעליון מפני הדלף ובתחתון מפני הטינא, כי הנמלה היא זריזה ביותר לאסוף מאכלה, ומה שהיא מאספת הוא דבר מקוים שלא יהיה מעשיה לבטלה, וזה זריזות שלה. ומזה ילמד האדם שיהיו מעשיו שהוא עושה דבר שהוא מקוים, אבל שיעשה מעשים שאין להם קיום רק הם דברים בטלים שאין להם קיום אל יעשה. והמעשים שיש להם קיום הם המצות והתורה, שדבר זה בודאי יש לו קיום כמו שאמרו (אבות פ"ו) שאין מלוין את האדם לא כסף ולא זהב אלא תורה ומעשים טובים כי הם נשארים. גם ר"ל שיחכם ללמוד מן הנמלה שאוסף מאכל שלה ונותן את מאכלה בבית האמצעי, וכך ראוים שיהיו כל מעשה האדם באמצעי בפרט במדות שיבחר תמיד במדות האמצעי כמו שהסכימו הכל, שאל יהיה כילי יותר מדאי גם אל יפזר יותר מדאי וכן הם כל המדות שהדרך האמצעי הוא הנבחר. ולכך אמר שאין אוגרת לחמה בבית העליון מפני הדלף ואין קיום לו מפני שהבית הזה קרוב אל ההפסד מפני הדלף, וכן אין אוגרת לחמה בתחתון מפני הטינא רק בבית האמצעי והוא דבר מקוים, וכך המעשים כלם היוצאים מן האמצעים והיושר הם מעשים נפסדים, וכבר התבאר זה בנתיב הצדק:

ואמר שכל חייה אינה רק חצי שנה ומאכלה חטה ומחצה, ודבר זה מורה על קטנות המין הזה שאין חייו דבר שהוא רק חצי ולא שנה שלימה לפי שאין בה דבר שלם. ומאכלה חטה ומחצה, מורה ג"כ שהוא המין הקטן יותר שאי אפשר יותר קטן ממנה, ואין ראוי שיהיה מאכלה חטה שכל אשר נתן הש"י מאכל לאחר אותו דבר יותר חשוב ממנו, כמו שנתן הבהמה לאכילת האדם מפני כי האדם יותר חשוב ממנה, ואם לא היה מאכל שלה רק חטה אחת לא היה בריה זאת יותר חשובה מן החטה כאשר אין מאכלה יותר מן חטה, ולכך מאכל שלה חטה ומחצה, ואי אפשר שיהיה פחות מזה, גם אין ראוי שיהיה מאכלה חצי חטה אחת, כי אם היה חצי חטה בלבד היה החטה יותר חשוב מן הנמלה, וחטה אחת שלימה ג"כ אינו ראוי כי הש"י מחלק מזון לכל בריה כדאיתא בפ"ק דע"ז (דף ג:), להורות על חלוק זה היה מזונותיה עוד חצי חטה להורות על חלוק המזונות והבן זה. ואמר שעם שהיא בריה קטנה היא הולכת וכונסת כל מה שאפשר לה, שאומרת שמא יגזור עלי הש"י חיים וכל זה למדת הזריזות שבה, כי החיים אינם נמנעים לשום בריה שיהיה חיים שלו עולמית, וכמו שהיה קודם שחטא האדם שלא היה נמנע מצד עצמו שיהיו כל הנבראים אינם מתים, וחוה גרמה מיתה לכל, ומאחר שמצד עצמו של כל נברא אינו נמנע שיחיה לעולם רק שיש גורם מצד אחר, ולכך היא זריזה מצד עצמה לאסוף כל אשר אפשר לה לאסוף שמא יהיה סבה שיהיה חוזר העולם כמו שהיה קודם החטא, כי המין הזה נמצא בו הזריזות מה שאפשר. ואיך לא ילמד מזה האדם כי אם ראוי שיהיה הזריזות בכמו זה, כ"ש שהאדם מוכן לו החיים הנצחיים שהוא עולם הבא ולא יהיה זריז לאסוף ולכנוס, כשיש לו עת להכין שיהיה מוכן לו לעת אשר לא יוכל להכין. ואמר כי פעם אחת מצא בבור שלה שלש מאות כורים, ורצה בזה כמו שמאכלה הוא בתכלית המועט כמו שאמרנו, כך אסיפתה הוא היותר הרבה. והשיעור הזה שלש מאות כורים הם מורים על השיעור היותר, ודבר זה בארנו בכמה מקומות, ונזכר דבר זה בפרק ג"ה (חולין דף צ:) וכן בבכורות ואין שיעור שנזכר אל שיעור גדול כמו מספר זה, והדבר הזה ידוע לנבונים, כי בעוה"ז אין ראוי שיהיה מספר יותר עליו ואין כאן מקום זה כי הוא ידוע בחכמה, וכל זה תכלית הזריזות אשר אפשר וע"ז אמר ראה דרכיה וחכם:

ורבנן מפרשים ראה דרכיה וחכם שבורחת מן הגזל, ור"ל כי האדם יראה ויחכם למה נתן הש"י לבריה זאת יותר הכנה שהיא מכניסה מאכלה כ"כ, אבל דבר זה מפני שהיא בורחת מן הגזל ואינה רוצה בשל אחר, לכך נותן הש"י כח לה לאסוף מזונות הרבה הפך מה שיחשוב האדם, כי האדם חושב אם הוא גוזל וטורף את של אחר בזה מגיע אל פרנסתו, ודבר זה אינו כי אם היה האדם בורח מן הגזל היה הש"י נותן לו הכנה אל הפרנסה, כמו שנמצא בנמלה שאין בה הגזל, והנמלה בפרט מוכן ביותר לדבר זה שלא נמצא בה הגזל, כי הגזל נמצא במי שיש לו כח ויש לו חזקת היד ליקח בכח ובזה ימצא הגזילה ביותר, ונמלה לתשות ומעוט כחה אין ראוי לה הגזל, ומפני שאין הגזל מדתה ולכך נתן לה הש"י בטבע שהיא בורחת מן הגזל, לא כמו שאר ב"ח אף שהגזל מגונה ורע ביותר מ"מ מפני שהם בעלי כח מצד זה חושקים אל הגזל, ומפני שהנמלה בורחת מן הגזל נתן הש"י לה הכנה לאסוף מזונות על צד היותר אפשר. ואמר תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה כנגד שני דברים, האחד כאשר תמצא מזונות לרוב וזהו בעת הקציר אוגרת מאכלה כי היא זריזה ביותר מה שאפשר לה לכנוס, ועוד היא זריזה לאסוף בקיץ אף שאין לה כ"כ הרבה כמו בקציר שבעת החורף לא תמצא כלום. ומזה ילמד האדם כי בעת בחרותו שאז האדם הוא בכחו לעשות מצות הרבה ודבר זה דומה לעת הקציר שאז ימצא תבואה לרוב, ואז יהיה זריז ביותר לעשות המצות ועם שאסף בעת בחרותו שהוא בכחו מ"מ יעשה בזקנתו בעודו הוא בעוה"ז שימצא לעשות, כי בעוה"ב נחשב חורף כי לא ימצא דבר זה לעשות המצות. וכל הכנה זאת נתן הש"י לנמלה הבריה הקטנה שילמד ממנה האדם ויחכם מן הנמלה, כי כך ראוי לפי השכל והחכמה כי אין בריה חלושה וקטנה כמו זאת והזריזות הוא תולה דוקא במי שהוא איש וכדכתיב (מלכים א', ב) וחזקת והיית לאיש, ודבר זה ידוע כי נקרא איש כאשר הוא זריז. ונמצא הזריזות היותר בנמלה מן הש"י אשר סידר בחכמה העולם, שכל אשר אין לו דבר מצד עצמו הוא מוכן לקבל מן הש"י, ולכך מקבל הנמלה סדר האלקי אשר סידר הש"י את העולם בחכמה שיהיה זריז בכל מעשיו, לכך האדם שהוא בעל שכל ילמד ממנה שהזריזות שבה הוא מצד הסדר האלקי שסידר העולם בחכמה ונתן זה למה שאין לו הכנה אל הגזל כמו שהיא הנמלה:

אמנם לפי דברי חכמים במדרש, נראה לי כי מה שאמר לך אל נמלה עצל וגו' פסוק זה נאמר על מי שהוא עצל בתורה ועליו אומר לך אל נמלה עצל וגו' תכין בקיץ לחמה. ובמדרש (דב"ר פ"ח) רבנן אמרי שבעה דברים אמר שלמה על העצל ומה שאמר משה הוא גדול מכולם כיצד אמרו לעצל רבך בעיר לך למוד תורה ממנו והוא משיב אותן ואומר להן מתירא אני מן הארי שבדרך מנין שנאמר אמר עצל שחל בדרך אמרו לו הרי רבך בתוך המדינה עמוד ולך אצלו אומר להן מתירא אני שלא יהיה ארי בתוך הרחובות שנאמר ארי ברחובות אמרו לו הרי דרך אצל ביתך אומר להן והארי בחוץ שנאמר אמר עצל ארי בחוץ אמרו לו הוא בתוך הבית השיב להן ואם הולך אני ומוצא את הדלת נעול אני מחזיר ובא אמרו לו פתוח הוא מנין שנאמר הדלת תסוב על צירה ועצל על מטתו, לסוף שלא היה יודע מה להשיב אומר להן או הדלת פתוח או נעול מבקש אני לישן מעט מנין שנאמר עד מתי עצל תשכב עמד משנתו בבוקר נתנו לפניו לאכול הוא מתעצל לתת לתוך פיו מנין שנאמר טמן עצל ידו בצלחת נלאה להשיבה אל פיו ואיזהו שביעי מחורף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין מהו מחורף עצל לא יחרוש אמר ר' שמעון בן יוחאי זהו שאינו למד תורה בנערותו ומבקש ללמוד תורה בזקנותו ואינו יכול וזהו ושאל בקציר ואין ע"כ. הרי לך כי העצל שאמר שלמה בכל דבריו נאמר על העצל ללמוד ואותו קרא שלמה עצל. ומה שאמר כי העצלנין הם שבעה, ביאור זה כי העצל הוא מי שיש לו כובד הטבע כמו שיש לעצל, לכך קרא את האדם שהוא רחוק מן השכלי עצל, כי העצל הכל גוף כי הנפש בטל אצלו לגמרי, ולפיכך אינו רוצה בתורה שהיא שכלי כי הוא הכל גוף. והדבר שהוא רחוק מן דבר אחר נחלק לז' חלקים, כי זה תמצא תמיד ובכל מקום כאשר הדבר הוא נבדל מדבר אז נחלק לז' מחיצות. ומפני כי הגוף והשכל נבדלים זה מזה לכך יש להם שבעה הבדלים כלומר ז' מדריגות, כי יש בני אדם והם בעלי חומר לגמרי ומונע אותם החומר לגמרי מן החכמה ויש בני אדם שאין להם כ"כ חומר שיהיה מונע אותם מן השכל, ויש שאין להם כ"כ ועם כל זה יש להם מונע דבר זה עד ז' מדריגות, כאשר החומר והשכל נבדלים זה מזה ויש להם ז' הבדלים:

ואמר שם במדרש כי עצל של משה גדול מכולם מנין שנאמר כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו, ופי' זה כי אם מונע החומר מן החכמה עד ז' הבדלים כמו שאמרנו, הרי התורה היא מדריגה שמינית על החכמה כמו שבארנו זה בכמה מקומות כי שכל האלקי היא התורה היא שמיני, מפני שהיא על העולם שנברא בז' ימי בראשית, ואל זה יש מונע עוד שמיני, וזה שהוא בפיו ואין מוציא אותה אל הפעל. וכבר זה עוד יותר עצל שאמר כי קרוב הדבר בפיך ובלבבך ואין התורה כ"כ קרובה אל האדם והרי התורה היא רחוקה לגמרי מן האדם עד ח' מדריגות. אבל משה רבינו עליו השלום מדבר כי אם למד על מנת לעשות ואז מספיקין בידו ללמוד ולעשות ובשביל כך התורה היא קרובה אל האדם בתכלית הקרובה רק שיוציא התורה מן הפה, רק שצריך שיהיה כונתו לעשות ומספיקין בידו לעשות וזהו כי קרוב וגו'. הרי יש לתורה שתי בחינות כי עצל של משה גדול מכולן שאין צריך רק להוציא התורה מפיו והוא עצל ואין מוציאה בפיו, אבל התורה בעצמה היא יותר רחוקה מן האדם והיא מדריגה השמינית כי התורה היא שכל עליון לגמרי, וכמו שיש ז' הבדלין בין החומר ובין השכל כך יש עוד הבדל בין החומר ובין התורה, כי התורה היא שכל אלקי והיא על החכמה, ועם כל זה התורה קרובה מאוד אל האדם, שאף שהיא רחוקה מן האדם מכל מקום הש"י מסייע לו ומספיקין בידו הכל כמו שאמר הכתוב בפיך ובלבבך לעשותו וזה נתבאר בנתיב התורה. והעצל הז' שנאמר עליו מחורף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין, ופי' ר"ש בן יוחאי שזה נאמר על מי שלא למד תורה בנערותו ומבקש ללמוד תורה בזקנתו ואינו יכול ושאל בקציר ואין, כי בנערותו שהאדם הוא גשמי חמרי צריך האדם טורח גדול שיקבל התורה ונקרא זה חרישה כי החרישה הוא מכין האדמה לקבל זרע, וכן צריך האדם לטרוח עד שיקבל התורה שהאדם שנקרא ע"ש אדמה חמרית והשכל שהוא נמשל כמו זרע שנזרע בתוך האדמה. ולכך אמר הכתוב מחורף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין, הקציר הוא זקנה שאז השכל אשר הוא נזרע בגוף האדם נעשה שכל נבדל מן האדמה החמרית הוא הגוף, כמו שנבדל התבואה מן האדמה על ידי קציר כך לעת זקנתו של אדם נעשה השכל נבדל. לכך עצל הזה הוא שביעי והוא אחרון מפני כי דבר זה הוא השלמה האחרונה כאשר יקנה האדם השכל הנבדל בזקנותו, וכמו שאמרו חכמים (אבות פ"ה) בן חמשים לבינה בן ששים לזקנה שאז הוא זקן שקנה חכמה. לכך פסוק הזה שאמר לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם תכין בקיץ לחמה ג"כ נאמר על העצל בתורה שהאדם ילמד מן הנמלה שתכין בקיץ לחמה. וכן כאשר האדם יכול ללמוד תורה ובכחו ללמוד תורה ואינו משכחה אז יש לו ללמוד תורה, וזה שאמר ראה דרכיה וחכם כלומר שאז יחכים בתורה אבל אם לא למד תורה בנערותו וירצה ללמוד בזקנתו אז נאמר עליו ושאל בקציר ואין:

ואמרו במדרש הנזכר כי הנמלה יש לה ג' בתים כמו שמבואר במדרש הנזכר, בזה גם כן בא ללמד על למוד החכמה והוא מבאר דבר גדול מאוד, כי אין הלמוד והחכמה ראוי לאדם רק התורה שיש בה מעשים. וזה כי יש שחפצים ורוצים בחכמה בלבד שהיא עליונה כמו שידוע ואין בחכמה שום מעשה, וכן יש שרוצים לקנות המעשים אף שאין בהם חכמה כלל רק שכך וכך יעשה כמו שידוע. ואלו שני דברים אין להם קיום כלל, כי החכמה שאין בה מעשה אין שייך לאדם, לפי שהאדם אינו שכל לגמרי רק כי מעשיו יהיו נמשכים אחר השכל, וכן אין ראוי לאדם המעשה בלבד שאין זה שייך לאדם השכלי, כי האדם יש בו השכל ויש בו הגוף והמעשה הוא אל הגוף שהוא עושה המעשה ועל ידי השכל הוא עושה המעשה. לכך אמר שילמד מן הנמלה והנמלה מכניס פרנסה שלה בבית האמצעי, ואמר שאינו כונס בעליון מפני הדלף, כלומר שהעליון אין לו קיום מפני הדלף, ואינו כונס בתחתון מפני הטינא כלומר גם שם אין לו קיום מפני הטינא. ור"ל כי יש ללמוד מן הנמלה שכונס באמצעי לא בתחתון ולא בעליון, כי האדם גם כן לא יהיה עסק שלו בחכמה אף שהחכמה היא עליונה מאוד כאשר היא חכמה ועיון בלבד, מבלי שיצטרף אל זה שום מעשה כלל, וכן לא יהיה למודו לדעת המעשה בלבד בלי שום חכמה לא יהיה למודו כך, אבל יהיה למודו בחכמה שמצורף אליה המעשה וזהו תלמוד תורה שהיא חכמה מביא האדם לידי מעשה, ולא שיהיה למודו בחכמות בלבד שבזה לא מצטרף אליהם שום מעשה, וכן לא יהיה למודו בספרים אשר הם אינם מורים רק המעשה בלבד, כי שנים אלו אין קיום להם מטעם אשר אמרנו, כי אין האדם בלא שכל וגם אין האדם כולו שכלי רק הוא האדם בעל גוף שהשכל בו. ומצד הזה ראוי לאדם לקנות החכמה לעשות מעשה שכלי, כי המעשים השכליים בזה משתתף הגוף והשכל המעשה לגוף והשכלי הוא לשכל והדבר הזה יש לו קיום כאשר חכמתו כפי מה שהוא האדם:

ועל דורנו הזה נאמר מחורף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין, כי כאשר בנערותו ובבחרותו אין לומד תורה שתהיה התורה אצלו כי גרסא דינקותא לא משתכח, ובעת זקנתו כאשר האדם רואה עצמו שהוא ערום בתורה ואין דבר עמו, אז בודאי מבקש שתהיה התורה נמצאת אתו ולא נמצא אצלו דבר, וכל זה הגיע לו כי בעת ילדותו הלך אחר הבחורים ללמוד מה שהוא נכסוף אליו, ולערב שהוא לעת זקנתו כאשר ימצא עצמו חסר מכל ומה שהיה ראוי אליו שיהיה לעת זקנתו מלא חכמה ותורה, כי היה מוסיף ומאסף חכמה על חכמה תמיד כי יכול לקנות ומוסיף על זה עד שהיה מלא מתורה וחכמה. ולא עשה זה רק אסף רוח בפניו, וככלות כחו אז רוחו אז אסף בקרבו הכל יצא ממנו כי זקנתו הוא הפך ילדותו ואז נמצא העולם הפוך, כי אז עליונים למטה ותחתונים למעלה, שיאמר אותו שאין בו רוח חכמה כי ידי רב לי לעקור הרים ולשבר סלעים ולהפוך שדה ניר זרוע שדה אשר ברכו ה' מכל טוב וכגן אלקים היא ויכולתי להפוך אותה עד שלא ישאר לה שורש אמת ונטע נאמן כל זה בכחי ובכח גבורתי. אם האדם שואל אליו ומי יעיד ע"ז אז יאמר הלא כל עמי הארץ אשר נמצאים ברחובות ובשוקים יעידו ע"ז וישבחו גבורתי, ואל דבר זה הם מתאוים ונכספים כל עמי הארץ עד שאין מבקשים על בניהם ועל זרעם אחריהם רק שיהיה רוח אשר בם נחה עליהם כי אז יושב בישיבה על גפי מרומי קרת ויאמרו בני אדם הנה זה חדש עשה הש"י בארץ כי זה האיש משה אשר הוא אור העולם הודו והדרו ארבעים יום וגם לילה היה צריך למלאות הש"י אותו מתורתו, וזה קנה הכל בימים קצרים כי זה ימים מועטים שהיה הולך אחר הבחורים ועתה הוא ראש המורים ממנו ישתו מים ארורים, כל זה ראיתי גם נסיתי בימי הבלי, ואמרתי לעורר את האדם להקיץ משנתו כי חולם חלום הוא ודי בהערה זו, גם דברנו מזה במקום אחר והכל אין די לזה, דבר שהוא תקלה וקלקלה לדור הזה: