נתיבות המשפט/חידושים/קפה
הסירסור שליח הוא כתב הש"ך אמרינן בפ' המקבל מי שאמר הולך גט זה לאשתי ואשתו אומרת תהא שלוחי לקבלה הוי ספיקא אי יכול להיות שליח כיון שאינו יכול לחזור ולהודיע להמשלח הראשון ולזה מסופק בממון כה"ג במי שנותן לפ' דבר למוכרו וא"ל אדם אחד תהא שלוחי לקנותו ממנו אי מהני קנין השליח ☜ ועיין ביאורים דלפענ"ד נראה דבממון כיון דתיכף כשאמר השליח להקונה לך משוך וקני נגמר שליחותו ושוב יכול הלוקח לעשות השליח בעצמו לשליח שיקנה בשבילו ולא דמי לגט דבגט טלי גיטיך מעג"ק פסול ולא כלתה שליחותו עד שנותן לידה ולכך א"י לעשות שליח הבעל לש"ק שלה שיהיה הוא הנותן והמקבל:
משלם החמשים מביתו ☜ ועיין ביאורים דאפילו אינו שוה רק חמשים מחויב השליח להשלים עד מאה כמו שאמר לו המשלח והטעם דלא מחזקינן להשליח בגזלן ואמרי' דודאי היה דעתו לתקן העיוות והוי כאילו קנאו לעצמו במאה ומכרה בחמשים:
מכר במאתים הכל לראובן ואף שגילה דעתו למכור במנה לא אמרינן שמחל המותר להסירסור אלא אמרינן שהיה סבר שאינו שוה יותר ומיירי בדבר שאין לו קצבה לא כמבואר בסי' קפ"ג סעיף ו' (סמ"ע):
שלח לו דורון כתב הט"ז דוקא שיש הוכחה ששלח לו הדורון בשביל השליחות כגון שאינו רגיל בזה או רגיל ועכשיו מוכח קצת שנותן לו בשביל השליחות וגם הש"ך כתב שיש ליישב בדבר ע"ש:
אין השליח יכול לקנות לעצמו דאין מכר אלא הוצאת הדבר מרשות לרשות (סמ"ע) ועש"ך שכתב דיש חולקים בזה:
ונתפייס המוכר וה"ה אם שתק המוכר (ב"י):
זכה במותר דמסתמא הסכים לדבריו אדעתא דהכי לקחוה (סמ"ע) והוי כמו ש"ש (ש"ך) ☜ ועיין ביאורים דלא דמי להא דסי' קפ"ו סעיף ב' דחייב אפילו באונסים דשם לקחו בתורת מקח שיהיה הוא הלוקח כשיזדמן לו מוכרים שיהיה שלו מעכשיו משא"כ הכא דאינו אלא שליח בעלמא:
נשבע הסירסור והראב"ד חולק וס"ל דאינו נשבע אלא היסת ☜ ועיין ביאורים דהראב"ד אינו חולק רק כשאינו מזכיר בתביעתו שיווי החפץ רק מכח מה שאמר לו למכרה במאה וא"י שנמכר אלא מפי הסירסור ולא הוי תביעתו בדבר שבמדה ולכך פטור ובזה גם הרמב"ם מודה ואינו חייב שבועה רק כשאמר במאה אמרת למכרה וכן מכרתי ☜ ועיין ביאורים דאפילו טוען אתה מכרת בחמשים ואינו תובעו מאה רק מחמת שאמר לו למכרה במאה אפילו הכי חייב לישבע ש"ד:
ואם ידע הלוקח כתב הש"ך דבעינן דוקא שהודיע להלוקח בשעת מקח שם המשלח וכן לעיל בסי' קפ"ב בעינן שהודיע בשעת המקח שהוא שלוחו של פלוני דוקא אבל כשלא הודיעו בשעת מקח רק סתם שהוא שליח הוי כלא הודיע כלל והטעם כיון שהודיע שם המשלח צריך להחזיר דהיה לו להלוקח לחוש שמא יקפיד המשלח אבל אם אינו מכיר המשלח אע"פ שאמר לו שהוא שליח יכול לומר סבור הייתי כיון שאינך מפרש מי הוא המשלח בודאי אין קפידא בכך ויקיים המשלח מעשיך (ש"ך):
יחזיר החפץ לבעלים כיון שהלוקח טוען ספק והמשלח ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי והשליח א"נ להעיד ללוקח מפני שהוא נוגע (סמ"ע) ☜ ועיין ביאורים דמיירי דוקא שנתאנה השליח ובהא פליגי הרמב"ם והראב"ד רמב"ם ס"ל דבסירסור הואיל שמקבל שכר לא אמרינן דמן הסתם עשאו המשלח בין לתקן ובין לעוות והמקח הוא בטל לפנינו ולכך אין השליח נאמן לקיים המקח והי"א שהוא הראב"ד ס"ל דאפילו בסירסור אמרינן במסתמא התנה בין לתקן בין לעוות והמקח קיים לפנינו ולכך אין השליח נאמן אפי' כשמעיד למשלח שאין ע"א נאמן להוציא ממון אבל כשלא נתאנה השליח והמשלח מכחישו ואסר שצווה למכרה ביותר משיויו השליח נאמן כמו בשליש סעיף נ"ו כיון דהימניה ואפילו שכבר יצא השלישית מת"י מ"מ מהימן הוו במאי דעביד מעיקרא:
אפילו מודה הסירסור הטעם דמסתמא אמרינן דעשאו בין לתקן בין לעוות כמו בסי' קפ"ב סעיף ד' ואין השליח נאמן שיכול הלוקח לומר קנוניא אתם עושים עלו והרמב"ם ס"ל דבסירסור הואיל ונוטל שכר לא אמרינן שעשאו בין לתקן בין לעוות (סמ"ע) והש"ך מחלק דלעיל סימן קפ"ב מיירי שהמשלח הוא לוקח ורוצה להוציא מעות לכך אמרינן המע"ה וכאן מיירי שהמשלח הוא המוכר ורצה להוציא החפץ וכיון שמבורר שהחפץ היא של המשלח מוקמינן בחזקת מרא קמא והט"ז מחלק דבסי' קב"ב ליכא הכחשה בין משלח לשליח משא"כ כאן דאוכא הכחשה ס"ל להרמב"ם דהמשלח נאמן:
אינו רוצה למכור בדמים אלו ☜ ועיין ביאורים דמיירי שנתאנ' השלי' והמשל' אמר לו מכור במה שתמצא ובהא פליגי הרמב"ם והראב"ד הרמב"ם ס"ל דמכור במה שתמצא לא הוי כא"ל בין לתקן בין לעוות אבל הראב"ד ס"ל דהוי כאילו אמר בין לתקן בין לעוות אבל בלא נתאנה לכ"ע אין המשל' יכול לבטל המקח כשנתן לו רשות למכור אפילו אמר לו מכור סתם:
מחזיר הלוקח ואף שהמוכר יכול לחזור בו אין הלוקח יכול לחזור בו (סמ"ע) ☜ ועיין ביאורים דאפילו נתאנה השליח והמשל' רוצה לקיים המקח אין הלוקח יכול לחזור בו:
אמר לו מכור במה שתמצא דוקא כשמכר מעט פחות או מעט יותר הא אם מכר בפחות הרבה אמרינן מה שעשה עשוי (סמ"ע):
אפילו כשעת הליכה אף דאכתי לא מכר החפץ ושמא לא ימכרנו אפ"ה הוי ש"ש ומכ"ש בחזרה דהיינו אחר שכבר מכר החפץ דאז פשיטא דהוי ש"ש (סמ"ע):
וישבע כמה השוה האבן וא"צ ראובן לישבע שהיה האבן תקוע יפה דאין נשבעין על טענת שמא (סמ"ע):
ויפרע שוויה דוקא שוויה ולא יותר אפילו הוא משכון של עכו"ם והעכו"ם שמוהו ביותר ועיין לעיל סי' ע"ב (סמ"ע):
פשיעותא הוא ובסי' קכ"א הוסיף דאם אמר שהשכינו אצל פלוני והוא כופר חייב דה"ל למשכנו בעדים ויש כאן השמטות סופר סמ"ע והש"ך כתב דבכיון השמיטו המחבר דליתא להאי דינא וע"ל סי' קכ"א:
פטור הסירסור כיון דהוא בעצמו ציוה לו להשכינו ביד פ' וה"ה אם ציוה לו להשכינו ביד עכו"ם ומכר העכו"ם המשכון דפטור (סמ"ע):
פטורים הבעלים ואף שהריוח הקנס הנכתב בתנאים דזה לא הוי ריוח כלל הואיל והיה לו ביוש ויצא שכרו בהפסדו סמ"ע והש"ך כתב דכל שדכנות סתמא כאילו התנה עד שיתפייס לקנין שעושין הקנס ומגיע לו שדכנות מ"מ אם עבר אחד והשני אינו יכול להוציא הקנס חייב השדכן להחזיר השדכנות ואם נתרצו שניהם בחזרת השידוך לא הפסיד שכר השדכנות במקום שגובין אותו אחר כתיבת התנאים (ט"ז) כתב הסמ"ע שכירות פועל אין צריך קנין לכן האומר לחבירו דבר בשבילי לשלטון ואתן לך ב' זהובים חייב ליתן לו ואינו יכול לומר שמחמת יראה הבטיחו שלא יקלקל עניינו אצל השר דדברים שבלב אינם דברים: