נתיבות המשפט/חידושים/קכא

אם אמר לו: אפילו בינו לבינו רק שמודה המלוה:

לו בכתב: ואם כתב שלח סתם ומסר ליד מוציא הכתב מדינא חייב ומשום מנהג התגרים פטור:

ביד מי שתרצה: ) (וע"ב דדוקח במעות הדין כן אבל בחפץ מסויים חייב כשמסר שלא בעדים והוא כופר:

ובדרך שב"א: ) (ע"ב דאם אמר לו שלח ביד פ' וידוע שדרכו של פ' תמיד לאותו דרך פטור אף שיש שם סכנות דרכים אבל בשלח ביד מי שתרצה חייב:

שהוחזק כפרן: וע"י חש"ו ועכו"ם אפי' הוחזק לנאמנים הוי כמו בהוחזק כפרן:

ה"ז פושע אפילו השליח: שהוחזק כפרן לא כפר רק שנאנס מידו מ"מ חייב דהוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס דחייב:

אא"כ פי': היינו שאמר לו בפי' שלח ע"י עכו"ם אבל בסתם אמרינן בדעתי היה לשלחו ע"י נאמן:

ואם יתנם לך: והש"ך מסיק דזה לא הוי רק כממציא לו שליח ובשליח שאמר לו אמור לפ' ששלחתיך לומר לו שישלח ע"י סובר הסמ"ע דאפי' בלא עדים רק שמודה המלו' הוי שליח ופטור הלוה כשהשליח כופר או נאנס מידו והש"ך פסק דגם בזה ל"ה שליח עד שיעשנו בעדים) (וע"ב דהעיקר לדינא דבשליחות דשלח ע"י מהני בלא עדים ובזה אפי' השליח עכו"ם או חש"ו פטור הלוה משא"כ בשליח שעשאו שליח לקבל' בעינן בר שליחות דוקא ושעשאו בעדים שליח לקבלה ואם אמר לשנית אם יתנם לי הביאם לו העיקר כהרש"ל דל"ה רק כממציא לו שליח דאפי' בעדים לא מהני:

לא הוי שליח: והטעם דה"ק אינש מהימנא הוא אי בעית לשדורי בידיה שדור. פי' לא דקאמר שהוא מחזיק אותו לנאמן דא"כ בפקדון פטור כיון שמסר לגברא שהוא מהימן להמפקיד רק הכוונ' שאינש מהימנא הוא להעולם ולא אצלי מש"ה אפי' בפקדון חייב:

חותמו לסימן: ) (וע"ב דדעת הש"ך דבכת"י שלח ע"י פ' או אפי' בכת"י אחר והוא חתם שמו או בגדולי הדור שחתם סימן שלו כגון כוורא או מכותא מהני אפי' בלא עדים אבל בכתב יד אחר ולא חתם שמו רק חתם סימן והוא אינו מגדולי הדיר דזה ל"ה חתימ' גמורה או אפי' לא מסר רק הדיוקני לבד ומודה המלו' שעשאו שליח להביאם ומסר לו הדיוקני אפי' לא עשאו בעדים מהני אבל אם אינו מודה שמסר לו הדיוקני אפי' נכתב על גבי הדיוקני שישלח ע"י והשליח אומר שזהו כת"י המלוה והמלו' מכחישו ואומר שאינו כת"י והדיוקני מצאו או גנבו נאמן המלו' בטענות אלו רק שצריך לישבע או קב"ח אבל בכת"י גמור או בחתימ' גמורה אפי' בכת"י סופר א"נ בטענות אלו לומר שגנב או שמצא הכת"י וכן עיקר:

וי"א שצריך: מיירי במלו ע"פ ואם יש נאמנות בשטר אין צריך שבועה ש"ך:

שכת"י בא אליו: ואפי' אין הכת"י לפנינו נאמן במגו שהי' בידו כת"י:

שאין הלוה יודע: דה"ל כא"י אם פרעתיך:

אין זה כת"י: אבל אם מודה שזה כת"י רק שטוען שנמלך והשליכו ומצאו זה א"נ משא"כ בדיוקני דלעיל נאמן אף בטענה זו:

אחר שישבע: כשטוען ישבע לי ולאו דוקא מלוה בשטר וה"ה מלוה בע"פ שא"י לומר פרעתי ולית ליה מג' נאמן המלוה:

נאנסו: ואם הוא ש"ח ואינו חנוני נאמן ג"כ במגו דנאנסו ונגנבו ונאבדו דפטור ש"ר) (וע"ב דבשליח שעש' הלוה להוליך מעותיו למלוה וכן המלוה שעש' שליח להוליך מעותיו להלוה אפי' הוא שולחני וחנוני פטור מגניבה ואבידה אבל בשליח שעשה המלוה לקבל המעות מיד הלוה והוא חנוני ושולחני חייב בגניב' ואבידה:

ונשבע השליח: ואם הלו' עשה שליח להוליך להמלוה' וטוען השליח נאנסו אין המלו' יכול להשביע להשליח עד שיבא הלוה אם לא שמת הלו' או הלך למדה"י אז יכול גם המלו' להשביע להשליח ש"ך:

נוגעים: ואף דמשתבע ותו ליכא נגיע' מ"מ ה"ל עד הצריך שבועה ואינו עד:

נשבע השליח: כששניהם כאן ואם אין כאן רק א' א"צ לישבע ש"ך:

ללוה או לנפקד: אם ראובן שלח המעות ללוי עם שמעון וטען שמעון שנתנם לאשתו למסור ללוי ולוי אמר שלא קבלן אין בזה משום שומר שמסר לשומר דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד ולכן אם אשת שמעון לא ידע' שהמעות שלח ראובן לפרוע ללוי ישבע שמסר לאשתו ואשתו תשבע שמסרה ללוי ולוי ישבע שלא קיבל וישלם ראובן ולא סגי בשבועת אשתו לבד כי שמא מעות אחר מסר שמעון לידה ליתן ללוי לכך צריך שמעון גם כן לישבע שמסר אותן המעות לאשתו אבל אם ידעה אשתו שמעות ראובן לפורען נמסר ללוי שאמר לה שמעון בשעת מסירה כך נשבעת אשתו לבד וא"צ שמעון לישבע:

במעמד המלו' והמפקיד: ואף דאין כאן מי שטוען ברי מצרפין טענת השליח לעענת ברי ובסמוך יתבאר אימת מצרפין טענת נוגע לברי

ש"ה ונפטר: אף במלוה בשטר הדין כן כיון שמודה שציוה לשלוח ע"י הרי איתרע שטרא ש"ך) (וע"ב בסימן נ"ח דדוקא כשלא מסר השטר ליד השליח רק שציוה להשליח בלא שטר אבל מסר השטר ליד השליח לגבות אין הלוה נאמן לומר פרעתי להשליח כ"ז שלא נכתב קבל' על השטר:

או מסרתי למלוה: אף שלא מסרו בעדים הואיל ולא אמר לו למסור בעדים ש"ך.

ישבע השליח: אע"פ שהוא טענת שמא מ"מ מצטרפין טענת המלו' וע"פ שניהם נחשב טענת ברי והא דמצרפין דוקא בכה"ג שהגיעו בודאי מעותיו ליד השליח וספק אם יצאו ממנו הוי ספק בפירעון מש"ה מצרפין לטענת ברי אף לשבועת היסת אף שהוא נוגע והא דמצרפין להשביע להמלוה אף שלא היו המעות בודאי בידו הוא משום שבא ליטול ונשבעין אף בשמא כיון שהשליח מכחיש אבל לענין ש"ה אין משביעין רק כשהיו המעות בודאי בודו אבל אם שלח ראובן ע"י שמעון מעות ללוי לקנות איזה דבר וטען שמעון שנתן ולוי אמר שלא קיבל א"י להשביע ללוי ע"י צירוף טענת שמעון כיון שהוא ספק אם באו לידו מעות כלל והוי ספק בחיוב אין מצרפין טענת נוגע לטענת ברי נגד ש"ה ודוקא כשמת שמעון אף שכבר טען בפני ב"ד לא הוי טענת ברי אבל כשחי יכול ראובן לכפות לשמעון שישביע הוא את לוי ויכול שמעון להשביע ללוי שהוא בע"ד שלו וטוען ברי ש"ך ועיין ביאורים הטעם הא דנשבע שליח שעשאו המלוה ע"י טענת הלוה אף שהוא נוגע ולא היו המעות בודאי בידו הטעם היא שכיון שקיבל ע"ע להיות שליח ויכול לפטור הלו' באמירתו והיה זכות שלו בידו הוי כאילו היו המעות בודאי בידו:

(כד) ואפי' יפטור: דבהאי הנאה דפטרו משבועה העידו כן ועיין ביאורים יישוב דל"ת מכאן להא דסימן ק"מ:

אם מתחל': ויש עדים שהאמינו מתחל' דאל"כ א"נ שהאמינו בלא שבועה ש"ך. ודוקא בהלואה אבל בפקדון נאמן לומר שהאמינו מתחלה במגו דנאנסו רק שצריך הלוה לישבע שהאמינו ואם הלוה אמר בשעת מסירה תנו או זכו אפי' פטרו מתחלה לא מהני כיון דלית ליה מגו דאי בעי אמר אהדרינהו ללוה כיון שהלוה כבר אמר זכו ש"ך:

כגון שהלך: היינו במלוה בשטר אבל במלוה בע"פ כשטוען כן א"צ לעדותן דהוי כטוען פרעתי דנאמן וכן בפקדון כשיש לו מגו דנאנסו ש"ך:

למלוה ש"ד: היינו שתבעו בהעד אחר הפרעון ולקודם פרעון אינו אלא שבועת המשנה ליטול:

דא"נ כשנים: אבל כע"א נאמן ע"ב הטעם:

אלא כ': פי' שפי' לו רק כ' דאם אמר סתם הוי כאילו עשהו שליח על כל המעות:

אחר שישבע: ואם המלוה חשוד נועל בלא שבועה ואם כבר קיבל וא"ר לישבע לא מפקינן מיניה רק משמתין אותו שאינו אלא שד"ר ואם שמעון טוען ברי ששלחו לגבות כל הנ' והוא מלוה ע"פ נשבע היסת ונפטר ואם שלח ראובן ללות מעות משמעון וראובן אמר לא שלחו ללות רק ד' ושמעון אמר שבא בשליחותו ללות נ' אין לו לראובן רק קב"ח הואיל והוא טענת שמא והשליח נשבע היסת ונפטר ואם ירצה שמעון יכול לכוף את השליח כשהוא כאן שיתבע הוא לראובן ויכול להשביע היסת ואם שמעון טוען ברי ששלחו ללות נ' מחויב ראובן לישבע היסת ואם ראובן המלוה אמר ללוה שיתנם ליד לוי ולוי ישלח אותם לידו ביד מי שירצה ושלחם לידו וטוען ראובן שלא הגיע לידו דמי ההלואה רק פחות ושמעון הלוה אומר שנתן הכל ולוי אומר שאינו זוכר עם מי שלת וכמה היה רק כל מה שמסר לו ראובן שלח הכל ע"י (נאמן) שמעון פטור משבועה כיון שאין עליו רק טענת שמא ואין צריך רק לקבל בחרם ולוי גם כן פטור כיון שהיה לו רשות לשלוח ביד מי שירצה ש"ך) (וע"ב דאם אמר ללוי שישלח ביר מי שירצה נשבע רק שמעון שכך וכך מסר לו וראובן נשבע שלא מסר השליח לידו כל כך ומשלם לוי שעשו תקנת נגזל בפקדון דאפילו שומר שלא נשבע והכי נמי שמעון דהוי שומר של ראובן ונוטל בשבועתו מלוי: