נתיבות המשפט/חידושים/סב
שמה: אפילו השטרות והמטלטלין תחת ידה ואית לה מיגו דלהד"ם או החזרתי א"נ. אבל כשטענה בעלי נתן לי במתנ' נאמנת במיגו. ש"ך. והב"ש באה"ע סימן פ"ה פסק דנאמנת במטלטלין כשיש לה מיגו. וכ"כ התומים וכן עיקר. אבל בשטרות לא מהני מיגו כמבואר בסימן ס"ז וכן כשטוענת בעלי נתן לי במתנה אינה נאמנת רק כשיש לה מיגו ועיין ביאורים סק"א:
ראיה: ואם אינה מביא' ראיה צריכה להחזיר אף גוף השטרות:
בעדים: לאפוקי ממ"ד דסגי בקיום השטר:
אלו: ואפי' אין הסך שמעידים עולה כשיעור השטרות כדאמרינן לקמן אימר מעיסתו קימץ ש"ך וצריכה להביא ראיה דוקא שהיה לה ממון מיוחד אחר הנשואין.) (אבל ראיה שהיה לה ממון הרבה קודם הנשואין לא מהני דתלינן שהכניס' הכל לבעל בתורת צאן ברזל) (ואפי' קרקעות ומטלטלין ידועין מקודם הנשואין הבעל מהימן שהכניס' לו בתורת צאן ברזל ולא מוקמינן בחזקת מ"ק) (וכשמביאה ראיה שהיה לה ממון מיוחד אחר נשואין אפי' הבעל טוען ברי היא נאמנת) (ואפי' תקף ממנה הבעל או אפי' לוה ממנה ואפי' היו מעות טמונים צריך להחזיר ועיין ביאורים סק"ג וח':
ואפי' אלמנה: ול"א כיון דשבח הוא לה שהעמידו' ב"ד שתהיה אפוטרופסת ודאי לא גובה קמ"ל דאפ"ה צריכה להביא ראיה סמ"ע ועש"ך דבאש' שאינה נו"נ ונמצאו מעות או מטלטלין בידה להרמב"ם כשהיא טוענת שהם נכסי מלוג והבעל טוען ממעשי ידיך הן שהוא שלי היא נאמנת. ואם טוענת שניתן לה במתנ' ע"מ שאין לבעלה רשות בהם בפירות או בירושה א"נ אפי' יש לה מיגו וכן אלמנה שטוענת כן א"נ אפי' יש לה מיגו דהכל בחזקת בעל לפירות ול"א מיגו במקום חזקה ואם אמרה בעלי נתן לי במתנ' נאמנת במיגו ולהתוס' אפי' כשאומרת שניתן לה במתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בהן נאמנת כשאינה נו"נ אפי' אין לה מיגו ואם אמרה של אחרים הוא נאמנת לכ"ע אם היתה יכולה ליתן להם ואם היו מטלטלין אלו ידועין לבעל א"נ לומר של אחרים הוא או אחרים נתנו לה במתנה) (ולדעת הב"ש בסי' פ"ה אפי' להרמב"ם נאמנת לומר שניתן לה במתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בהן כשיש לה מיגו ול"פ התוס' ורמב"ם רק כשאין לה מיגו כמבואר באה"ע סימן פ"ה כשאומרת בעלי נתן לי במתנה אפי' כשאין לה מיגו נאמנת וכן עיקר ועיין ביאורים סק"ו:
ונותנת: ואם הבעל עצמו כתב השטרות על שמה הוא שלה אפי' הוא נו"נ וכשכתב ע"ש שניהם הוא של שניהם סמ"ע והש"ך חולק מטעם דיכול לומר לגלויי זוזי הוא דבעי והעיקר) (דאם השטרות תח"י האשה הדין עם הסמ"ע דל"ש בזה לגלויי זוזי הוא דבעי אבל כשהשטרות ביד הבעל הדין עם הש"ך ועיין ביאורים סק"ז:
וסתם: דאפי' כשהבעל מפקיד בידה מעות ומטלטלין הוי נו"נ וכן עיקר דלא כש"ך דס"ל דבעי שתהא נו"נ לבדה דוקא. או"ת:
ידוע: והיינו בנו"נ דבאינה נו"נ לעולם נאמנת לומר של אחר הוא ובס"ס נ"ו כתב דנאמנת במיגו ומשמע אפי' באינו ידוע הכא מיירי כשמתה ואין לה מיגו. והש"ך כתב דאפי' במיגו א"נ כשא"י רק דבסי' נ"ו מיירי באשה שהשליט' הבעל על כל נכסיו דנאמנת מדין שליש ואפי' מסרה כבר לב"ד ואח"כ הגידה נאמנת והוא תמוה דכל אשה הנו"נ שולטת בנכסי בעלה והעיקר מהא דא"נ לומר של אחרים הוא במיגו נגד חזקה שכל מה שתח"י אדם הוא שלו דוקא כששייך לומר שעושה קנוניא עם אחרים ומש"ה הכא כשהבעל חי ושייך לומר שעושה קנוניא עם אחרים ואומרת של אחרים כדי להפקיע מירושה מש"ה א"נ במיגו ובעינן שיהיה ידוע אבל כשהבעל מת דאין שייך לומר שעשת' קנוניא עם אחרים דהא יכול' לומר שהן נ"מ מש"ה מהני מיגו ועיין ביאורים סק"ט באורך:
שמה: ואפי' אם יורש הבעל טוען ברי לא מהני ואם מתה בחיי בעל ויורשים טוענים אלו ניתן לה ע"מ שאין הבעל יורש' הבעל מהימן דלא טענינן טענה זו ליורשים ש"ך:
מציאה: מכאן מוכח דשותף שמצא הוא לעצמו וכן עיקר וקשה דבסי' קע"ו פסק שותף שגנב או גזל צריך לחלוק ובירושלמי מדמה לה להדדי ש"ך. והנה באחין מיירי דוקא כשהוא לבד נו"נ אבל כשכולן נו"נ ואחד יש לו שטרות כתובים על שמו הוא שלו לבד ש"ך ובתומים חולק שאפי' כולן נו"נ הדין כך וכן עיקר:
ראיה: ואפי' האחין טוענין ברי ואפי' בשטרות תח"י ש"ך:
והטעם כיון דהשטר נכתב על שמו סברא הוא דהוי ממונו אלא דבחייו אמרי' אי איתא דהוי שלו הי' מברר בעדים על ממון מיוחד משא"כ לאחר מיתה דבן לא ידע במילי דאבוה. אבל במטלטלין אפי' מת ל"א דעל האחים להביא ראיה. סמ"ע ומ"ש הרב אבל בדבר ידוע) (היינו שידוע שהשטר נעשה מדבר ידוע על האחין והט"ז מסיק דאף במטלטלין יכול המוחזק לומר קים לי והש"ך כתב ה"ה אם נתן מתנ' בחייו ומת) (ודוקא מת אבל כשהוא חי אין טוענין להמקבל. ובמטלטלין וטוען שנתנו לו האחים במתנה נאמן במקום דאית ליה מיגו ש"ך) (אבל בשטרות לא מהני מיגו ולפמש"ל) (כשיש מגו לעולם. נאמן אפי' טוען שניתן לו במתנה מאחרים וע"ב:
קומץ: ואפי' אין עולה כסך השטרות ודוקא כשזמן הלואה הי' אחר שנחלק בעיסתן אבל קודם לכן לא ול"א שמא אחר הלוה לו שידע שיפרע לו אחר שיחלק עם אחיו סמ"ע) (ואפי' במטלטלין אמרינן ג"כ סברא דמעיסתו קימץ וע"ב:
שלו: ונאמן אפי' להוציא מיד בעה"ב ויורשיו וה"ה אם יש ממר"ם ביד בן הבית בחיי בעה"ב ונכתב לכל מי שמוציאו יכול להוציא ממנו וא"י לומר שלחתיך לפדות הממר"ם המ"ע. והש"ך חולק וס"ל דאם הבעה"ב מוחזק דא"י הבן הבית להוציא מידו ואפי' הי' ברשות בן הבית ותפס הבעה"ב ג"כ אין מוציאין מידו וזהו במטלטלין אבל שטר שנכתב על שם בן הבית לא מהני תפיסה. ודינים אלו אפי' אין בן הבית סמוך על שולחן בעה"ב ובן בנכסי אביו דינו כדין אשה ואחין ש"ך. ועיין ביאורים ס"ק ט"ו דאפשר) (דוקא בבן שהתחיל לישא וליתן בנכסי אביו בעודו סמוך על שולחן אביו וידוע שלא הי' לו כלום בשעה שהתחיל לישא וליתן בנכסי אביו) (ובן בית שהודה בפני ב"ד או אפי' בפני עדים כשהתחיל לישא וליתן שאין לו שום ממון רק מהמעות של מי שהוא נו"נ בנכסיו דינו כמו באשה ואחין וע"ב: