נצח ישראל/נח

<< · נצח ישראל · נח · >>

מתוך: נצח ישראל (מהר"ל)/כול הספר (עריכה)

כבר בארנו לך, שהברכה הראשונה מן בלעם היה לישראל בצד התחלה, כי התחלה במה שהוא התחלה בלבד, הוא בחינה בפני עצמו. וכך יש לדבר בחינה מצד שלימתו, והוא בחינה בפני עצמו, ובכל אחד קללה וברכה. וכל הברכות אשר ברך את ישראל בתחלה, היו מצד התחלת ישראל העליונה. ורמז הכתוב דבר זה, במה שאמר (במדבר כב, מא) "ויעלהו במות בעל וירא משם קצה העם". כי ההתחלה הוא קצה, ושייך בזה "ויעלהו". ובשניה לא נאמר רק (במדבר כג, יד) "ויקחהו שדה צופים". שאף שהיה בגובה בפסגה, מכל מקום היה נקרא "שדה צופים". וכל אלו דברים ידועים למי שיש בו חכמה, כי ברכה זאת נאמר לישראל מצד שלימות הווייתם. ודבר זה גם כן קצה, ולכך אמר גם כן "וירא משם קצה העם":

ויש לך לדעת, כי אלו שני הקצוות הם זה כנגד זה. דמיון זה, מתחילה ראה דגל ראובן, שהוא הבכור (בראשית לה, כג), והוא התחלת ישראל, ושייך בזה קצה. ועתה ראה דגל דן, שהוא קצה, שהוא בסוף ושלימות ישראל. ויש לישראל בחינה מיוחדת מצד התחלתם, ובחינה מיוחדת מצד השלימות, וכל אחד שייך בו קללה, ושייך בו גם כן ברכה. והברכה אשר נאמרה כאן כולה הוא על ענין זה. ולכך התחיל לומר (במדבר כג, יט) "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה". כי בלק היה חושב כי אפשר שיגיע שנוי לברכה מצד אחר כמו שאמרנו, ולכך אמר "לא איש אל ויכזב וגו'". כלומר, כי אין שנוי אצל השם יתברך מצד עצמו, כי "לא איש אל ויכזב וגו'". "וברך ולא אשיבנה" (במדבר כג, כ), כלומר באולי תאמר כי השנוי הוא מצד המקבלים, ואפשר שיהיה בהם שנוי, אף כי אין כאן השנוי מצד השם יתברך. דבר זה אינו, כי אין שנוי בהם, ולכך אמר "וברך ולא אשיבנה". ולמה זה, ועל זה אמר (שם שם כא) "כי לא ראה און ביעקב ולא ראה עמל בישראל". ולכך אף מצד המקבל אין כאן שנוי:

ולכך אמר (שם) "ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו". פירוש, כי השם יתברך עמו מבלי פירוד, כי תיכף שהוא מריע, הוא נושע. וכדכתיב (במדבר י, ט) "וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאויביכם". וענין זה שנושעים תיכף ומיד, ומורה כי השם יתברך עמהם בלי פירוד, שהרי תיכף שקוראים - נענים, וכדכתיב (ר' דברים ד, ז) "ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו בכל קראינו אליו". וכך פירוש "ותרועת מלך בו", כי דרך להריע לפני המלך כאשר אחד רוצה שיהיה נזכר לפני המלך, שיושיע אותו המלך. ודבר זה נמצא בישראל כאשר מריעין לפניו, שומע השם יתברך ועונה אותם:

ובמדרש, פרדס שאין לו שומר, הגנב יכול להזיקו. או אם ישן לו השומר, הגנב נכנס. ואלו "הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל" (תהלים קכא, ד), והאיך אני יכול להזיקן. "ה' אלקיו עמו", אמר לו בלק, [אם] אי אתה יכול להזיקן מפני משה רבן, ראה זה מה אחריו יהיה. אמר לו, אף הוא קשה כמותו, "ותרועת מלך בו", תוקע ומריע ומפיל החומה (יהושע ו, כ), עד כאן. הרי לך כי מצד שהוא תוקע ומריע ומפיל החומה, מורה כי השם יתברך עמו בלי פרוד. והבן הדברים האלו, כי הם דברים ברורים:

והבן עוד דברי חכמה, כי מצד אשר השם יתברך נלחם להם בכח דין ומשפט, שהוא על ידי תרועה זאת, שיוצא נגד אויביהם כאיש גבור מלחמות, יריע אף יצריח, ועושה הדין באויביהם. מורה כי השם יתברך עמהם בלי פירוד. והדברים האלו ברורים מאוד באין ספק, ואין פירוש זולת זה. וכך פירוש זה אצל חכמי התנאים, שהרי "ותרועת מלך בו" נאמר עם פסוקי שופרות בראש השנה (ר"ה לב ע"ב). וכן הוא דעת אונקלוס, שתרגם (במדבר כג, כא) 'ושכינת מלכהון בניהון', שהשם יתברך עמהם בחבור גמור. הנה כל הדברים הם על סגנון אחד:

ואמר אחר כך (במדבר כג, כב) "אל מוציאם ממצרים". רוצה לומר כי זה מורה גם כן כי השם יתברך הוא עם ישראל בלי פירוד, שהרי הוציאם ממצרים, ועל ידי זה הוא להם לאלקים, וכדכתיב (במדבר טו, מא) "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים":

ואמר "כתועפות ראם לו" (במדבר כג, כב). כי השם יתברך יש בו שני דברים; כי הוא יתברך שומר ומנהיג העולם, עד שהוא עומד על תיקונו. והוא מחריב ומאבד את העולם מפני עונש הבריות, כשיגזור זה מצד חכמתו, כמו שעשה בימי דור הפלגה ודור המבול. וזה שאמר "כתועפות ראם לו", "כתועפות" אלו המלאכים (גיטין סח ע"ב), אשר הם ממונים על הנהגת העולם שיהיה מקוים. "וראם" אלו המזיקים, שהם אינם ממונים להנהגת שמירת העולם, רק הם מפסידים את העולם. והשם יתברך יש בו שניהם. וכך פעל עמהם כאשר הוציא אותם מארץ מצרים; היה שומר ישראל שיהיו מקוימים, והיה מזיק ומאבד את המצרים. וזה שאמר הכתוב (שמות טו, ו) "ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב". ופירשו במכילתא ביד אחד הוא עוזר ישראל, ובאותו יד עצמו הוא מאבד ומשבר האויבים. וזהו "כתועפות ראם לו". וההוצאה הזאת הכל מורה שישראל הם עם השם יתברך, וכמו שאמר (במדבר כג, כא-כב) "ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו אל מוציאם מצרים כתועפות ראם לו":

ואמר אחריו (במדבר כג, כג) "כי לא נחש ביעקב וגו'". והכתוב הזה בא לבאר כי אין ישראל כמו שהם האומות, אשר הם קוסמים ומעוננים. וכל אלו הם כחות הטומאה נבדלים מן השם יתברך, כי הם כחות חיצונות. אבל ישראל אין בהם קסם, אבל מקבלים נבואתם מן השם יתברך בעצמו. ובמדרש, ראתה עינו של בלעם שישראל יושבים לפני הקב"ה, ומבררים כל פרשה ופרשה למה נכתבה. וכן הוא אומר (ר' ישעיה כג, יח) "כי ליושבים לפני ה' תהיה סחרה", "לא יכנף עוד מוריך ויהיו עיניך רואת מוריך" (ר' ישעיה ל, כ). ומלאכי השרת שואלים, מה הורה לכם [הקב"ה], לפי שאינם יכולים לכנוס למחיצתן, שנאמר (במדבר כג, כג) "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל", עד כאן. וכל זה מפני כי ישראל הם עם השם יתברך בלא חציצה ופירוד כלל, שבשביל זה הם יושבים לפני ה', כמו שהתבאר. ומצד הזה עצמו גם כן אינן ראוים שיהיה בהם נחוש, כי בענין הנחוש הם נבדלים ונפרדים מן השם יתברך, כי הנחוש מכחות חצונית כחות הטומאה, ולכך אין ראוי אל ישראל הנחוש:

ובפרק ארבעה (ד)נדרים (לב. ), תניא רבי אהבה בריה דרבי חייא, כל אדם שאינו מנחש, מכניסין אותו למחיצתו של הקב"ה, שאף מלאכי השרת אין יכולים לכנוס לשם, שנאמר "כי לא נחש ביעקב וגו'". ופירוש זה כמו שאמרנו, כי הניחוש הוא נבדל מן השם יתברך, והוא חבור לכוח חיצוני. ומי שאין לו ניחוש, ופורש מן כוחת חצונית, מכניסין אותו למחיצתו של הקב"ה, שאף מלאכי השרת אין יכולים לכנוס לשם. כי גם המלאכים יש בהם צד מה מענין זה, כמו שידוע. ולכך אמר במדרש שלפני זה, כי ישראל יושבים לפני הקב"ה, ומלאכי השרת - שהם יושבים חוצה - שואלים את ישראל מה הורה לכם הקב"ה. ולכך אמר שמכניסין אותו במחיצתו שאף מלאכי שרת אין נכנסין שם, והבן זה. והנה התבארו לך הדברים על אמתתם:

ואמר אחריו (במדבר כג, כד) "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה". ובמדרש "הן עם כלביא יקום", אין אומה כיוצא באומה זאת; הרי הן ישנים מן התורה ומן המצות. עומדים משנתן כאריות, חוטפין קריאת שמע, [ו]ממליכים להקב"ה, ונעשים כאריות. מפליגין לדרך ארץ למשא ומתן, אם נתקל אחד מהם, או מחבלים באים ליגע באחד מהם, ממליך להקב"ה. "לא ישכב עד יאכל טרף", כשהוא אומר "ה' אחד" (דברים ו, ד), נאכלים כל המחבלים מפניו, עד כאן. ורצו לפרש במדרש הזה כמו שהתבאר, כי ישראל הם עם השם יתברך מבלי חציצה. ולכך אין ראוי לשבח את ישראל בכח ובגבורה אנושית. אבל השבח הזה על גבורת אלקית, לא גבורה אנושית. ומה שהכתוב אומר "הן עם כלביא יקום", רוצה לומר שכל ענין שלהם אינו דברים פחותים, רק עושים מעשים גדולים ונוראים, ודבר זה הם מצות אלקיים, וזה נקרא שהם "עם כלביא יקום", כלומר שמעשיהם גדולים. ואין לך מעשה גדול יותר ממי שעושה מצות אלקית, כי לפי חשיבות המעשה - שהוא מעשה אלקי - נחשב המעשה גדול מאוד. ולפיכך מה שישראל עושים מצוה אלקית, דבר זה נחשב שהם "עם כלביא יקום וכארי יתנשא". ומה שהוא גובר על הדברים הרוחנים, הוא נקרא שיאכל טרף. כלל הדבר, הכתוב רצה לומר כי ישראל מעשיהם אלקיים כמו שראוי לאומה אלקית, וזהו "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא". ודי בזה: