נצח ישראל/נה

<< · נצח ישראל · נה · >>

מתוך: נצח ישראל (מהר"ל)/כול הספר (עריכה)

מן הדברים אשר בארנו לך בחבור הזה, כי היה בעולם הזה התנגדות לישראל, מצד אשר העולם הוא חלק האומות, ובזמנים אשר מיוחדים אל האומות ומתיחסים אליהם היה נמצא ההתנגדות אל ישראל, כמו שהתבאר. כי דבר זה ברור, כי יש לכל דבר ודבר זמן מיוחד אליו, כמו שקיימו וקבלו החכמים דבר זה (אבות פ"ד, מ"ג) אין לך אדם שאין לו שעה. ואם הדבר הזה בבני אדם פרטיים, איך לא יהיה דבר זה באומות הכללים. ולכך היה נמצא בעולם הזה זמנים מיוחדים שהיו מיוחדים אל האומות. ולעתיד גם אויביהם ישלים עמהם, הוא העולם המשיח, ולא יהיה עוד התנגדות לישראל בשום בחינה, עד שהכל יושלם עמהם. ובשביל זה יהיה להם הנצחית, כאשר יש שלום להם מכל אויביהם, ואין כאן סבת ההפסד. כי סבת ההפסד הוא ההפך אשר יש לדבר, אשר הוא הפסד אליו. וכאשר אין הפך - אין כאן הפסד:

ומזה יצא דעת האומרים שאין העולם נפסד, שאין לו הפך נפסד אליו. ודבר זה אינו, כי אף שאם אין הפך אליו, מכל מקום העולם מצד עצמו יש לו העדר. כי דבר זה אי אפשר, כי כל עלול הוא חסר מן העלה, שאין העלול במדריגות העלה. ואם כן יש בו חסרון והעדר מצד עצמו. ואם יאמר שיש לו הקיום והנצחי מצד העלה שהיתה מחויבת, גם דבר זה אינו, כי ההעדר אשר אפשר לו מצד עצמו אי אפשר שלא יצא אל הפעל. שלא ישוו יחד העלה - שהיא מחויבת מצד עצמה, והעלול אשר יש לו העדר מצד עצמו, אף שהוא מחויב מצד עלתו. ולכך המציאות שלו כאשר הוא ימצא מצד העלה, [ו]יגיע אליו העדר אשר ראוי מצד עצמו. ואין כאן מקום זה, ויתבאר בעזרת השם יתברך בספר הגדולה:

ומה שלא יהיה לישראל הפך ומתנגד לעתיד, אמר הנביא (ר' זכריה ח, יט) "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה". וביאור זה, כי כבר התבאר בחבור הזה כי אלו הזמנים היו מיוחדים אל החורבן שהגיע לישראל למשול בם מתנגדים שלהם, כאשר התבאר באריכות. ואמר כי הזמנים האלו יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה. כי הזמנים אשר היו מתנגדים להם, עד שהגיע להם בם חורבן - ישלימו עמהם, ויהיו לששון ולשמחה:

ובמדרש, אמר רב, עלה אריה, במזל אריה, והחריב את אריאל. 'עלה אריה' זה נבוכדנצר, דכתיב (ירמיה ד, ז) "עלה אריה מסבכו". 'במזל אריה' "עד גלות ירושלים בחדש החמישי" (ירמיה א, ג). 'והחריב את אריאל' "הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד" (ישעיה כט, א). על מנת שיבוא אריה, במזל אריה, ויבנה אריאל. 'יבוא אריה' זה הקב"ה, דכתיב ביה (עמוס ג, ח) "אריה שאג מי לא ירא". 'במזל אריה' "והפכתי אבלם לששון" (ירמיה לא, יב). 'ויבנה אריאל' "בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס" (תהלים קמז, ב):

וביאור זה, כי היה לנבוכדנצר כח גדול, שלכך נקרא 'אריה', שהוא מלך. וישראל נקראו 'אדם'. וכאשר האדם בשלימותו כתיב (ר' בראשית ט, ב) "ומוראכם וחתכם על כל חית הארץ". וכאשר אין האדם צדיק, ואינו מקבל כח מן השם יתברך, אז הארי גובר. כי כח האדם ממוצע, ואינו יוצא מן המצוע. שכל היוצא מן הממוצע הוא טמא, הוא רע. ובשביל זה היה כח ישראל גובר בחודש ניסן, שהוא ממוצע וממוזג בשווי, שאינו לא קר ולא חם, רק כמו שראוי אל האדם שהוא ממוזג. אבל נבוכדנצר היה לו כח ארי, שאין אומות העולם נמשלים לאדם, והיה כחו יוצא מן הממוצע אל הטומאה. ולפיכך היה מצד הזה גובר על ישראל:

והחריב בית המקדש בחודש החמישי, שמזלו אריה. כי זה החודש כחו גדול בחמימותו, ואינו ממוזג. ולכך חודש הזה מזלו אריה, שכחו גדול, ותוקף גדול יש לו, והוא כוחו של נבוכדנצר:

ובית המקדש נקרא 'אריאל', בשביל הכח הגדול אשר היה לו. וכבר בארנו בחבור גור אריה כי בית המקדש ראשון כחו הימין, ולכך אמרו (יומא כא ע"ב) אש של מזבח רבוצה כארי. ונקרא 'אריאל', חתם שם 'אל' בסופו, משום כי נבוכדנצר נקרא אריה מפני שכחו כח טומאה, והיה יוצא מן הממוצע. לכך נקרא 'ארי', שהוא בהמה טמאה. אבל בית המקדש כחו מן השם יתברך כח קדוש, כי לשון 'אל' כח קדוש. וכאשר חטאו ישראל, וניטל כח הקדוש מן בית המקדש שנקרא 'אריאל', לא היה כאן רק 'ארי'. ונבוכדנצר נקרא 'אריה', שם 'אריה' מלא ושלם. אבל כאשר היו ישראל בקדושתן ובמעלתן, היה גובר השם שהוא 'אל' בסוף שם 'ארי', על האריה. כי השם הקדוש הזה הוא כח קדוש נבדל, כאשר שם 'אל' בלשון 'אריאל', והוא בפני עצמו. אבל בשם 'אריה', שם 'יה' הוא מן השם. כי מקבל כח מן הנרמז בשם 'יה' דרך טומאה, כמו נביאי אומות העולם אשר נגלה השם יתברך עליהם בטומאה. כדכתיב (ר' במדבר כג, ד) "ויקר אלקים לבלעם". ולפיכך גובר שם 'אריאל' על שם 'אריה'. אבל כאשר השם יתברך מסתלק מן 'אריאל', ונשאר 'ארי', [ו]חסר כח קדוש שהיה בבית המקדש, היה גובר כח אריה על ארי, והחריב אריאל:

אמנם לעתיד כמו שאמרנו, כי יהיה לישראל הכח העליון, כי יתוסף על ישראל כח על כח מן השם יתברך. וכמו שהיה חורבן הבית במזל אריה, לפי שהיו חסרים ישראל הכח הזה, ולא היה להם תוקף הזה, ולכך נחרב הבית במזל ארי. כי מזל זה כח האומות היה קודם החורבן, כי לא יקראו ישראל 'אריה', כי אין ראוי שיהיו מקבלים כח השם דרך קדושה וטהרה לגודל הכח הזה, עד לבסוף יהיה להם הכח הגדול הזה בקדושה. אבל השם יתברך שנקרא 'אריה' בשביל הכח הגדול, ולעתיד יהיה השם יתברך עמהם בכח שנקרא 'אריה', כי אז ישראל יזכו לכח אריה שיקבלו אותו בקדושה, ואז יהפך להם החודש הזה לששון ולשמחה. כי קודם זה לא היה החודש הזה אשר הוא מיוחס לאריה שייך לישראל, כי לא היה מדריגתם כל כך שיקבלו כח זה בקדושה, רק לעתיד יהיה להם דבר זה, שיקבלו כח עליון בקדושה. אבל כח זה היה לאומות, כי האומות מקבלים כח זה בטומאה:

וכמו שאמרו זכרונם לברכה (ספרי דברים לד, י), "ולא קם נביא כמשה עוד בישראל" (ר' דברים לד, י), [בישראל] לא קם, אבל באומות קם. ואיך אפשר לומר כך כי לא קם בישראל, וקם באומות. אבל נביאי האומות מקבלים היו כח נבואה עליונה במקרה ובטומאה, ולכך היו מקבלים הנבואה הזאת שלא בקדושה. אבל בישראל, שהם מקבלים הנבואה בקדושה, "לא קם כמשה". ולכך ישראל אשר מקבלים כח עליון בקדושה ובטהרה, לא היה להם כח זה, הוא כח אריה. רק האומות (ש)מקבלים הכח הזה, כי אריה הוא בהמה טמאה, ויש לו כחו הגדול בטומאה. ולכך נבוכדנצר נקרא 'אריה', והיה גובר על ישראל בחודש אריה, שהוא מיוחד לאומות, ולא אל ישראל:

אבל לעתיד יזכו ישראל אל המעלה העליונה לקבל כח זה בקדושה. כי לעתיד יוסר הטומאה מן העולם, ויהיו הכל בטהרה, ויהיה לישראל כח האריה בקדושה. וזה שאמר (זכריה ח, יט) "צום הרביעי וצום החמישי וגו'", כי אלו זמנים היו מתנגדים לישראל מצד זה שהם יוצאים חוץ מן הממוצע בתוקף, ולכך הם נותנים כח לטומאה. כי אין ראוי שיהיה לעולם הזה התוקף והכח הגדול כי אם בטומאה. רק לעתיד, שיהיה העולם בשלימתו, ראוי לעולם לכח והתוקף הגדול, ואז יהיה הכח הזה לישראל מצד הקדושה והטהרה. וזה שאמר (זכריה ח, יט) "האמת והשלום אהבו". כלומר האמת הוא היושר השכלי, כי האמת אינו יוצא מן היושר ומן המצוע, כאשר התבאר במקום אחר. והשלום הוא כאשר אינו יוצא מן השווי, כי כל ריב ומחלוקת הוא יוצא מן השווי. ואלו שניהם, דהיינו השכל כאשר יהיה רודף האמת שהוא המצוע, [וכן] כאשר יהיו מבקשים ואוהבים המצוע, הוא השלום. ואז יהיה צום הרביעי וצום החמישי, שהם יוצאים מן היושר והשווי, יהיו לששון ולשמחה, כאשר יהיו אוהבים האמת והשלום:

ובפרק קמא דר"ה (יח ע"ב), אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידה, מאי דכתיב (זכריה ח, יט) "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וגו'", קרי ליה "צום" וקרי ליה "ששון". בזמן שיש שלום - יהיו לששון, אין שלום - צום. רב פפא אמר, בזמן שיש שלום - יהיו לששון, יש שמד - צום, אין שמד ואין שלום - רצו מתענין, רצו אין מתענין, עד כאן. ומתמיהין על זה, דמה קשה ליה 'קרי ליה צום וקרי ליה ששון', הרי פשוט הוא שהכתוב אומר שיהיה הצום אשר הוא עתה, יהיה לששון ולשמחה לעתיד. ודבר זה אין קשיא, כי הנביא היה מתנבא זה כאשר נבנה בית שני, ואמר להם השם, כאשר שלחו בני גולה בחודש החמישי אם אעשה כמו שעשיתי זה כמה שנים מיום החורבן, והשיבו השם כי צמתם וספוד בחמישי זה שבעים שנה, ומכאן ואילך יהיו לששון ולשמחה אחר שנבנה הבית. וכך פירש רש"י ז"ל במסכת ראש השנה (שם). ואם כן כבר אינה צום, ולמה קרא אותם 'צום'. אלא לא בטל שם הצום, שאם יחזור ויהיה חרב יהיה צום:

ובלא זה לא קשיא, כי היה לו לכתוב 'יום צום הרביעי יהיה לששון ולשמחה', וכך יש לומר כי היום שיש בו צום יהיה יום של ששון ושמחה. אבל מה שכתוב 'צום הזה יהיה לששון ולשמחה', איך שייך לומר שהצום עצמו יהיה לששון ולשמחה. ולפיכך פרשו כי לא יהיה לגמרי הצום בטל, ואם אין שלום עדיין הצום במקומו:

ומכל מקום יש לשאול, מה טעם יהיו לששון ולשמחה, די היה שכאשר יש שלום לא יהיה בו צום, אבל למה יהיו לששון ולשמחה. ואין לומר דכך פירושו; יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה אם רוצים, ואין מצוה שיהיו לימים טובים. דבפרק קמא דר"ה (יח ע"ב) בפירוש אמרו; רב ורבי חנינא אמרו בטלה מגילת תענית, הכי קאמר, בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, אין שלום צום. 'והני' - דהיינו שאר מגילת תענית שהיו גם כן ימים טובים לישראל - 'כי הני'. שכאשר בית המקדש היה קיים היו ימים טובים, ועכשיו אינם ימים טובים. ואם כן מוכח כי אלו ארבעה הצומות כאשר בית המקדש היה קיים היו ימים טובים ומועדים:

ויש לפרש כמו אשר בארנו למעלה, כי ההפסד אשר הגיע לבית המקדש היה סבת הוייתו, כי לא היה חורבן בית המקדש ראשון - גם לא היה חורבן בית המקדש שני - לעצמו, רק שהיה נמשך אחריו בנינו, שביום שחרב הבית נולד המשיח, כמו שהתבאר למעלה. ולכך בזמן דאיכא שלום יהיו אלו הימים לששון ולשמחה, כי ההפסד שהגיע אל הבית הוא היה סבה אל הוייתו. וכאשר נבנה הבית, ראוי שיהיה מועד - הזמן אשר הוא סבה לחורבן שלו. ועדיין לא יספיק זה מה שהכתוב קרא אותם מועדים טובים, אשר שם זה נופל על זמן טוב, ודבר זה שאמרנו שהחורבן וההפסד הוא סבה להויה אחרת - אינו כדאי לשם הזה:

אבל יש לך לדעת, כי הזמנים האלו מתנגדים אל ישראל מפני שהם שני הקצות מן הזמן, אשר כל קצה הוא יוצא מן השווי. ומפני שהוא יוצא מן השווי הוא מתנגד אל ישראל, אשר להם השווי בלבד. ואל יקשה לך מן שלשה בתשרי, שאין זה קשיא, כאשר תעיין בדברים אשר התבארו לך למעלה, כי מצד מה היה מיוחד ג' בתשרי להריגת הצדיק הזה וליטול נשמתו, כמו שהתבאר זה למעלה. ויש לך לדעת כי אלו הזמנים אשר אמרנו, אף כי הם יוצאים מן השווי, מכל מקום הם מורים על כח ותוקף גדול מאוד. ולפיכך גם כן הזמן הזה ראוי לששון ולשמחה. אף כי אין הזמן הזה מיוחד לקדושה, בעבור שאין קדושה רק לזמן השוה, אבל מסוגל הזמן לכח גדול. וכאשר בית המקדש קיים, גם כן הזמן הזה מסוגל להם, כאשר יש להם הכח והתוקף הגדול. רק כאשר אין בית המקדש קיים, ואין ישראל בכח ובתוקף שלהם, והכח והתוקף הוא לאומות, אז הזמן הזה מיוחד לצום:

ואל תאמר דסוף סוף הזמן הזה יוצא מן השווי, ואין ראוי זמן זה לישראל. דבר זה היה קשיא אם הזמן הזה הוא מתחבר אל זמן שהוא שוה ואינו יוצא מן השווי. אבל השוה הוא אחד, לא שייך בזה יוצא מן השווי. ומורה זמן הזה על התוקף והכח הגדול בלבד. וזה כאשר ישראל הם הכל, כמו שיהיה לעתיד, והם מתדמים אל השנה שהוא הכל, וכל זמן מן השנה מורה על בחינה מיוחדת. ולכך אמר הכתוב (ר' זכריה ח, יט) "צום הרביעי וצום החמישי שיהיה לבית יהודה לששון ולשמחה וגו'", ועוד יתבאר: