נצח ישראל/יב
מתוך: נצח ישראל (מהר"ל)/כול הספר (עריכה)
הדביקות שיש לישראל אל השם יתברך, אף כי נפלאה היא בעיני האדם הדביקות הזאת שיהיה האדם דבק בבורא הכל, הנה מעידה התורה הנאמנה, שאמרה התורה (דברים ד, ד) "ואתם הדבקים בה' אלקיכם". וגם השכל מחייב דביקות זו מצד הנבראים, כי מאחר שנמצא העולם הזה מאתו, אי אפשר שלא יהיה להם דביקות וחיבור אל אשר פעל אותם, כי לא יבא דבר מדבר רק אם יש לו צירוף אליו. ואי אפשר לומר שהדביקות הזאת לנמצאים עליונים, וכמו שאמרו הפילוסופים כי הדביקות הזה לשכלים, הנה כבר השבנו במקום אחר כי מצד מדתו יתברך, שהוא יתברך נאמר עליו (ישעיה נז, טו) "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח". וכל זה מפני כי הוא יתברך פשוט בתכלית הפשיטות, ולפיכך בחר בשפלים שהם פשוטים ואין להם הגבהות, ודבר זה בארנו במקום אחר. ולכך אי אפשר שיהיה החבור הזה רק לאדם, שהוא בשר ודם. ובפרט לישראל שהכתוב קראם "כי קטן יעקב" ודל, ועוד אמרו (חולין פט. ) על הפסוק הזה (דברים ז, ז) "לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט", כי בשביל שאתם ממעטים עצמכם לכך חשק ה' בכם, ואין להאריך בזה כאן:
ובפרק ארבע מיתות (סנהדרין סד. ) "הנצמדים לבעל פעור" (במדבר כה, ה) כצמיד פתיל, "ואתם הדבקים בה'" (דברים ד, ד) כשתי תמרות דבוקות זו בזו. במתניתא תנא, "הנצמדים לבעל פעור" כצמידים על יד אשה, "ואתם הדביקים" דבוקים ממש, עד כאן. וכבר בארנו בפרקים הקודמים ענין דביקות שהיה לישראל לעבודה זרה יותר משאר אומות, וזה מצד היצר הרע שבאדם. כי היצר הרע משתוקק אל הדבר הרע, והיצר הרע מסית אותו לזה ומשתוקק לעבודה זרה. וכל אשר לא עבד עבודה זרה היה חסר, שכך היה יצרו לעבודה זרה. וכאשר היה שומע ליצרו ועבד עבודה זרה, לא היה חסר. וכל זה מצד יצרו, אף כי לפי האמת אין לך חסרון כמו זה הזונה אחר העבודה זרה, מכל מקום מצד יצרו היה העבודה זרה השלמתו, והדבר שהוא השלמה לדבר, קודם זה הוא חסר. ולכך נחשב להם הדביקות בעבודה זרה כמו צמיד, שכל זמן שאין הצמיד על הכלי - הוא חסר, וכאשר יש לו צמיד - הוא כלי שלם, ונחשב הצמיד והכלי דבר אחד. וכך היה דביקות שלהם בעבודה זרה, מפני שהיה יצרם לעבודה זרה, וכאילו היה העבודה זרה השלמתם, כמו כל דבר שיצרו של אדם תאב לו, הוא נחשב חסר מחמת יצרו, וכאשר הולך אחר יצרו נחשב זה השלמתו. ומה שכתוב (דברים ד, ד) "ואתם הדבקים בה'", הדביקות הזה הוא כשתי תמרות, כי הדביקות הזה הוא מצד השלימות שיש באדם, והשלם יש לו חבור אל השלם, כי הם דברים דומים ושוים, והדומה יש לו חבור אל הדומה. ולפיכך אמר שהוא כמו שתי תמרות, שכל אחת ואחת שלימה בפני עצמה, רק מפני שהם דומים מתחברים יחד. וכך ישראל, מצד השלימות שיש בהם יש להם חבור אל השם יתברך, שהוא השלם האמיתי, ובענין זה אין נעשים אחד לגמרי כמו שהיה להם הדביקות לעבודה זרה, שהחבור לעבודה זרה היה כמו צמיד פתיל, שנעשה דבר אחד לגמרי:
אבל במתניתא תנא (סנהדרין סד. ) "הנצמדים לבעל פעור" כצמידים על ידי אשה. ביאור זה, כי אין לישראל דביקות עם העבודה זרה כל כך, כי עבודה זרה נקראת "אלקים אחרים" (שמות כ, ג), שהם אחרים לעובדיהם (רש"י שם), ובשביל כי העבודה זרה באמת נבדל מהם, אי אפשר להיות כאן דביקות גמור, שהוא זר לעובד, שכך נקרא עבודה זרה. ומפני זה מדמה דביקות הזה לצמידים שהם על יד אשה, כי אין זה דבוק גמור, רק כל אחד ואחד עומד בפני עצמו. אבל הדביקות עם השם יתברך הוא דביקות גמור, עד שהוא יתברך נחשב צורה אחרונה לישראל, וכמו שחתם שם 'אל' בשמם, עד שהם דביקים לגמרי בו יתברך, כמו שיש דביקות לאילן בעיקר שלו, כך יש דביקות לישראל בעיקר הכל, הוא השם יתברך, ואי אפשר שיהיה פירוד וסלוק לדביקות כזאת, וכמו שיתבאר (בד"ה הסמוך), ודברים אלו ברורים מאוד:
ובמדרש (תנחומא, קדושים סימן ה), "כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אל בית ישראל" (ר' ירמיה יג, יא), אמר הקב"ה, איני כבשר ודם; בשר ודם - אין רשות להדיוט להקראות בשמו של מלך, אבל ישראל נקראו בשמו של הקב"ה. כל שם חביב להקב"ה - בו בשם קרא את ישראל. נקרא "אלקים", וקרא לישראל "אלקים", "אני אמרתי אלקים אתם" (תהלים פב, ו). נקרא "חכם", שנאמר (איוב ט, ד) "חכם לבב ואמיץ כח", וקרא לישראל "חכם", שנאמר (דברים ד, ו) "רק עם חכם ונבון". נקרא "דוד", שנאמר (שיה"ש ה, י) "דודי צח ואדום", וקרא ישראל "דודים", שנאמר (שם שם א) "אכלו רעים שתו ושכרו דודים". נקרא "בחור", שנאמר (שם שם טו) "בחור כארזים", וקרא לישראל "בחורים", שנאמר (דברים ז, ו) "ובך בחר ה' אלקיך". נקרא "חסיד", שנאמר (ירמיה ג, יב) "כי חסיד אני נאם ה'", וקרא לישראל "חסידים", שנאמר (תהלים נ, ה) "אספו לי חסידי". נקרא "קדוש" (ישעיה ו, ג), ונקראו ישראל "קדושים", "[קדושים] תהיו כי קדוש אני" (ויקרא יט, ב). ואף לעתיד לבוא כל אחד ואחד יאמר לו קדוש, שנאמר (ישעיה ד, ג) "והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו":
בארו ענין הדביקות הזה, שישראל הם דביקים בו לגמרי, עד שמצד דביקות זה מקבלים מן השם יתברך כל מעלה קדושה. כי אין ספק כי שני דברים אשר יש להם דביקות ביחד, מקבל זה מזה מצד הדביקות, מאחר שהם דביקים יחד. ומפני כי תמצא דברים אשר הם מתחברים יש להם חבור של מה, לא חבור ודביקות גמורה, ולכך אמר כי בענין הזה אינו כך, רק כי יש לישראל דביקות מכל צד. לכך זכר כאן ששה שמות, כנגד ששה צדדין, עד שיש כאן דביקות מכל צד, וזהו הדביקות הגמור:
ומה שאמר 'מלך בשר ודם אם יקרא אדם אחד בשמו של מלך חייב מיתה', כי המלך נבדל מן הכלל, ואם בא אחד לעשות שיתוף עם המלך, דבר זה הוא בטול אל מלכותו, אשר הראוי שיהיה מיוחד ונבדל מן העם. ולכך הוא מחויב מיתה, כי המלך הוא בשר ודם כמו אדם אחר, ואם עושה שיתוף עמו, כאילו אין כאן הבדל, לכך חייב מיתה, שהוא מבטל מלכותו. אבל השם יתברך אין לו שתוף ודמיון אל ברואיו, ולפיכך אין מבטל מלכותו כלל, אף כאשר יש כאן שיתוף. ואין להאריך יותר בזה, כי כבר נתבאר לך במה שיש בו די מענין הדביקות הזה, שאי אפשר שיהיה בטל החבור הזה: