נפש החיים/שער ב/פרק יא
ומ"ש לפני חילו. רמז זה העיקר הגדול של ענין התפלה. שכלל כוונתה הוא. לכוין רק להוסיף כח בקדושה שכמו שהאיש מאנשי החיל משליך כל ענינו וצרכי עצמו מנגד ומוסר נפשו ברצונו רק על כבוד המלך. שיתגדל הכתר מלוכה של אותה המדינה ותנשא מלכותו. כן ראוי מאד להאדם הישר לשום כל כוונתו וטוהר מחשבתו בתפלתו רק להוסיף תת כח בהעולמות הקדושים. ולעורר בקולו הקול העליון לאמשכא מניה ברכאן ונהירו לכלא. להעביר רוח הטומאה מן העולם ויתוקן עולם במלכותו ית"ש. ולא על עניניו וצרכי עצמו כלל. ועינינו הראות בנוסח תפלת ר"ה שהוא מסודר מראשו עד סופו רק על כבוד מלכותו ית"ש שתתעלה כבתחלה קודם חטא אדה"ר. וגם נוסח תפלת כל השנה. אף שלפי פשוטו הנראה רובו ככולו מסודר על עניני צרכי עצמנו. ודאי ברור לכל מבין וממקומו הוא מוכרע שלא כיונו אנשי הכנסי' הגדולה על הנראה מפשוטי פי' המלות לבד וכמש"ל פ"י. ותפלות נגד תמידין תקנום שהיו עולות כליל לאישים כולה לגבוה סלקא ולא היה בהם חלק הדיוט כלל:
ואף דהלכתא גמירא לה בש"ס. שהיחיד רשאי לחדש דבר בתפלתו על צרכי עצמו וצערו. בכל ברכה לפי ענינה. גם בזה צריך שלא תהא תכלית כוונתו על צערו. ולא זו הדרך הנכונה לישרים בלבותם. כי באמת יפלא איך שייך לבקש להתחנן כלל לפניו ית"ש להסיר מעליו צערו ויסוריו. כמו בענין רפואות הגוף. הרופא משקהו סמנים חריפים או אם הרופא מוכרח אף גם לחתוך אבר אחד לגמרי שלא יתפשט ארס החולי יותר. האם יתחנן אליו החולה שלא ישקהו הסמנים או שלא יחתוך האבר. הלא החולה עצמו שוכרו לכך. כן איך ישפוך שיח לפניו ית"ש להסיר מעליו היסורים. הלא המה רטיה וסמא דחיי לכפר עונותיו. כמאמרם ז"ל שבת (דף נה.) אין יסורין בלא עון. ואם לא אפוא. נפש החטאת במה תתכפר:
אמנם תכלית הכוונה. צריכה שתהיה רק צורך גבוה. כי במקום שיש חילול שמו ית' כגון צרת כלל ישראל. באמור עם ה' אלה והמה מוכים ומעונים. מחוייבים לבקש ולשפוך שיח לפניו ית"ש על חילול שמו ית'. ואך למען שמו יעשה. וגם היחיד על צערו אף אם אין חילול השם בדבר. יש מקום ג"כ לבקש לפניו יתברך על גודל הצער של מעלה בזמן שהאדם שרוי בצער למטה. כמאמרם ז"ל במשנה פ"ו דסנהדרין אר"מ בזמן שהאדם מצטער שכינה מה הלשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי
הגהה: ואלו ב' האופנים רמזם התנא שניהם במשנה פ"ג דר"ה. והיה כאשר יריה משה ידו וגבר ישראל גו'. וכי ידיו של משה עושות מלחמ' כו' אלא לומר לך וכו'. כיוצא בדבר אתה אומר וכו' הנה האופן האחד הנזכר במקום שיש חילול שמו יתברך אמר שרמז לנו הכתוב במלחמת עמלק שהיה בזה חילול שמו ית'. כידוע מאמרם ז"ל בפסיקתא משל לאמבטי וכו'. וכן אמרו שם שהיה חותך מילות וזרקן כלפי מעלה. ז"ש והי' כאשר ירים משה וכו' וכי ידיו של משה גו' אלא כ"ז שהיו ישראל מסתכלין רק כלפי מעלה לבד. שלא היתה צעקת תפלתם לפניו. ית"ש על צערם אלא רק על חילול שם אביהם שבשמים ית"ש. היו מתגברים גם המה. ואם לאו כו'. ואמר עוד שגם במקום שאין חילול השם בדבר. רמז לנו הכתוב בענין נחש הנחשת . אופן וענין הבקשה והתפלה הרצויה לפניו ית"ש. וכי נחש ממית וכ' אלא בזמן שהיו משליכין צער עצמם מנגד לגמרי. והיו מסתכלין ושופכין תחנתם ובקשתם רק על גודל הצער של מעלה שגרמו בעת עשייתם העון ר"ל. וגם הצער של עתה שנעשה למעלה מחמת שהמה שרוים עתה בצער מיסורי העונש בעונם. אז היו מתרפאין כו':
הגהה: וס"ש קלני מראשי קלני מזרועי הענין הם תפילין ש"ר ותש"י. כי ארז"ל בברכות (דף ו.) שהקב"ה מניח תפילין. וענין התפלין שלו ית"ש הוא התדבקותו ית"ש להיטיב עמנו בכל. כמ"ש שם תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו. ומי כעמך ישראל גוי אחד. כי מי גוי גדול וגו'. וכן כל הפסוקים דשם הם רק שבחי ישראל. וכלהו כתיבי באדרעי והוא כענין את ה' האמרת היום וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה גו'. שכמו שבתפלין שלנו כתובים שבחי הקב"ה. כן תפליו שלו כביכול הם שבחים שלנו. ששם הוא ענין ההתדבקות. והוא ענין הכתוב ישראל אשר בך אתפאר סוד התפלין דמארי עלמא. שהתפלין נקראים פאר כמשרז"ל וע' זוהר בשלח (ח"ב סב, ב) ריש ע"ב. לכן כשאדם מצטער ואז אין ההתקשרות וההתדבקות כביכול בין האדם לבינו ית"ש בשלימותו כראוי. הוא ענין קלני מראשי קלני מזרועי שהם מקומות התפלין ששם היה ראוי להיות ההתדבקות הקדוש':
ואמרו בשמו"ר פ"ב ובחזית בפסוק אני ישנה תמתי גו' מה התאומים הללו אם חשש אחד בראשו חבירו מרגיש. כן אמר הקב"ה עמו אנכי בצרה. ובתנחומא ס"פ אחרי כל ישועה שבאה לישראל היא של הקב"ה שנאמר עמו אנכי בצרה גו' (ר"ל ומסיים ואראהו בישועתי). הישועה שלך היא שנא' ולכה לישועתה לנו. ובש"ט תהלים מזמור י"ג יגל לבי בישועתך אר"א זה א' מן המקראות הקשים שישועתו של הקב"ה היא ישועתן של ישראל. בישועתנו אין כתיב אלא בישועתך כו' ישועתך היא ישועתנו. ועיין זוהר אמור (ח"ג צ, ב) ריש ע"ב בענין הכתוב לה' הישועה. וזהו עמו אנכי בצרה. היינו שמן המצר משתף אותו ית"ש אז אחלצהו וכו'. וכשהאדם אין מרגיש צערו מיסוריו. מגודל מרירותו מצערו כביכול. המרורות הללו הן הן עצם מירוק פשעיו. ומתכפר בזה עד שיסורי עצמו בדלין הימנו (והן הן הגבורות קדושות כדרכו ית"ש להמתיק מר במר. והוא תיקון המדות בשרשן):