נפש החיים/שער ב/פרק ז
וכן בהיפך. המעשים אשר לא טובים ח"ו הם אל העולמות כענין המאכלים רעים אשר יתבאר ענינו ב"ה. וכמ"ש ברע"מ פ' אמור (ח"ג צט, ב) (ח"ג ק, א), ז"ל:
- ביומא דר"ה נפיק יצחק בלחודוי וקרי לעשו לאטעמא לי' תבשילין דכל עלמא כל חד כפום ארחוי כו' ושכיב על ערסי' דדינא וקרי לעשיו ואמר וצודה לי ציד ועשה לי מטעמים כו'. ויהי אך יצא כו' ועשו אחיו בא מצדו טעין טעוני מעובדי דעלמא ויעש גם הוא מטעמים חדיד לשניה למטען טענות כו'. ויאמר יקום אבי יתער בדינוי ויאכל כמה עובדין בישין דכל עלמא כו'.
ובתקונים (ת"כ מ"ז ב'): ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי מפקודין דעשה כו'. ופקודין דל"ת פרנסה לס"מ למאן דעבר עלייהו. ואלין הוה קריב עשו ליצחק ואמר לי' יקום אבי ויאכל מציד בנו. וס"מ בגינייהו הוה קריב לשמאלא לאטעמא לקב"ה מחובין דבני' דאינון מאכלין מרירן כו'. וברע"מ פ' פנחס רל"ב סוף ע"א וההוא לב לאו ארחוי כו' בעכירו דעובדין דעמי'. אלא נקיט כל ברירו כו' וכל זכוון וכל עובדין טבין. וכל ההוא עכירו וענופין ולכלוכא דאינון עובדין בישין אנח לכבד דאתמר בי' עשו איש שעיר כו' ונשא השעיר עליו את כל עונותם. וכ"א עוד שם כענין זה בסוף העמוד ע"ש:
וכשם שמאכל הגוף כאשר איננו טוב ואינו מתקבל אל הגוף אינו זן וסועד את הגוף אלא נהפך בתוכו לפסולת וזוהמא וצואה. וגם הוא מתיש ומחליש את כל הגוף. כי עי"ז אין הנפש מתפשט בתוכו כראוי ולפעמים יחלה מזה. כן הענין שהמעשי' אשר לא טובים ורצויים ח"ו. המה נהפכים בתוך העולמות לפסולת ולכלוך כביכול. והוא התגברות כחות הטומאה והקליפות. הרחמן יצילנו. שנקראים קיא צואה כמאמרם ז"ל בפסוק צא תאמר לו (ישעיה, ל).
וכן אמר ברע"מ פנחס (ח"ג לב, א) בדף ל"ב הנ"ל וע"ש. ושם בפ' תצא (ח"ג רפב, א) שנקראת אשפה מטונפת וצואה. וכ"א בתיקוני' (ת"ע קכ"ט א') ובז"ח (בס"א פ' בראשית ו' ע"ג) בפ' איככ' אטנפם שהוא הס"א מסאבא. ושם בפ' בהר ל"ט ע"ד ואין צואה אלא יצה"ר כו'. וע' בטע"מ להאריז"ל פ' יתרו בזה וכן הוא מקום יניקתם בשרש העליון ע' בע"ח שער הארת המוחין פ"ה.
הגהה: ובזה יובן מאמרם ז"ל במגילה (דף כה:) כל לצנותא אסירא בר מליצנותא דע"ז דשריא דכתיב (ישעיה מ"ו) כרע בל קורס נבו כו' כי לא יכלו מלט משא. ולכאורה לפי"ז יפלא מאד סיפיה דהאי ענינא שם שסיים ואני אסבול ואמלט ומעודי נפלאתי ע"ז. ועפ"י דברינו אלה הוא מבואר למשכיל כמש"ל שכל מה שאנו מדברים בו ית' הכל הוא רק מצד התחברותו יתב' להעולמות שמסודרים כולם כאחד כמראה דמות אדם כביכול. בכל האברים והענינים שבו ממש. וכל מעשי איש ישראל המה להעולמות כענין המזון לגוף. והמעשים אשר לא טובים ח"ו המה נהפכים בתוכם ללכלוך וטינופת והם כחות הטומאה זהו שאמר הכתוב שהע"ז אינה יכולה להתאפק ולסבול למלט ולהוציא כהוגן משא הזוהמא שמטמאים אותה אלא קרסו כרעו יחדיו כו' היינו שאין להם שום כח עצמיו' שיוכלו לגרש ולהוציא מאתם הזוהמא מעצמם. לא כן הוא ית"ש נורא עלילה כי תאחז במשפט ידו ואינו ממהר לשלוח ח"ו בפעם א' כל הכחות הדין והקליפות שהן הטינופות והלכלוך שנעשו בהעולמות המקבילים ומכוונים לאברי מבשלי האכילה שבאדם כי היו מחריבין חס ושלום את כל העולם אלא שהוא נושאם וסובלם כביכול. וממלטם מהעולמות כהוגן מעט מעט. לפעול הדין בעולם ע"י יסורין מעט מעט בהמשך זמן כענין הכת' (עמוס ג') רק אתכם ידעתי גו'. ע"כ אפקוד עליכם את כל עונותיכם כידוע מאמרם ז"ל ע"ז (ע"ג ד' ד' א'). עד שברבו' הימי' יתרוקן לכלוך הטינופת הם כחות הטומאה מהעולמות מכל וכל אחר שיוגמר קיבול עונשו של האדם. כמ"ש בפנים שאחר גמר קיבול העונש הם כלים מאליהם ואז יחזרו העולמות לאיתן בריאותם ותקונם הראשון והבן:
וזה היה ג"כ נונין עבודת פעור וכמ"ש במאמ' התקוני' הנ"ל ופקודין דל"ת פרנס' לס"מ למאן דעב' עלייהו כו' וזהו ענין הכתוב אם רחץ ה' את צואת בנות ציון. וז"ש בז"ח (פ' אחרי ס"ט א') בענין ירבעם כד עבד תרי עגלי שאמר הקב"ה להמלאכים הרי כל שפע דהוה יהיב לכון אתהפך לכון בזוהמא וגורם בזה פגם וחולי וקלקול גדול ותשות כח ח"ו בהעולמו' לפי ענין ואופן המעשה. ולפי מדרגתו בשורשו בהעולמות. כי אז באותן העולמות שאותן המעשים מגיעים עדיהם אין ההתפשטו' והתחברו' עצמותו ית' בהם על השלימו' האמיתי כראוי כפי כוונת רצונו ית'. דלא שרי באתר פגים כל עוד אשר עדן חלאתה בתוכה ומצואתה לא רוחץ. ומאחר שכל העולמות בכלל הם מקושרים ומיוחדים כאחד ממילא גם כל העולמות מרגישים מעט במקצת מזה הפגם ואינם חוזרים לאיתן בריאותם ותקונם האמיתי כמקדם. עד אפר יתרוקנו אלו הכחות הטומאה. ע"י קיבול האדם עונשו הראוי לו וכמ"ש ברע"מ פנחס (ח"ג רלד, א) סוף ע"א וריש ע"ב שם ע"ש שעי"ז ממילא מגו יגורשו וכרגע ספו תמו ועיין לעיל בשער א' ואז ממילא מתרפא הפגם והקלקול של העולמות ונטהרים מחלאת זוהמתם וחוזרים לתקונם הראשון. או ע"י התשובה שלימה אמיתית. שמגעת עד שורשה העליון הנקרא עולם התשובה עלמא דחירו ונהירו עלאה דכלא. ומשם מתעורר ונמשך אור עליון קדוש. אשר הוא מי מקוה טהרה לרחוץ ולטהר כל לכלוך פסולת כחות הטומאה. והם בטלים וכלים. והוא ענין הכתוב אם רחץ אדני את צואת בנות ציון. וכן וזרקתי עליכם מים טהורים וגו':