נזר הנצחון/חלק ג/פרק ג
פרק ג'
[עריכה]אייתינהו מיא דאייתי מבי בליעי שדינהו בתיגדא, אמר להו מליוה להו ואיזילו לכו. מלו ושדו ביה קמאי קמאי ובלע להו, מלו עד דשמיט כתפייהו, ובלו להו ואזול.
אז נתן ריב"ח לפניהם שאלה אחת בחכמה הלמודיית, השאלה הזאת ופתרונה היא מקובלת רק בין חכמי ישראל מחכמי התורה והנביאים מעולם בין שאר דברי תורה שבעל פה המקובלת בידם, להיות השאלה הזאת היא חלק אחד מחלקי התורה הנגלים הנוגעים להלכה למעשה. ושאל אותם שיגידו לו פתרון השאלה ההיא, וכל מה שאמרו בה הפילוסופים הללו עם כל גודל ידיעתם בחכמה זו הכל נבלע במקומם בתוך השאלה, והשאלה עדיין לא מצאה פתרונה. ובזה הראה להם את יתרון חכמת חכמי התורה על הפילוסופים גם בלמודיות. וכדי לבאר לך מה היא השאלה הזאת ואיך יתאמת שכל חכמי הגוים עם גודל שעורם בחכמה זו לא מצאו לה פתרון כראוי, אעתיק לך מה שכתב הכוזרי מאמר שני (סימן ס"ג וס"ד): אמר הכוזרי: אני רואה תורתכם נכלל בה כל דק ועמוק מהחכמות, מה שאין כן בזולתה. אמר החבר: והסנהדרין היו מצווים שלא תעלם מהם חכמה מהחכמות האמתיות והדמיוניות וההסכמיות, כו' והאריך בזה הרבה עד אומרו ומן המופלא שבה, העבור על העיקר המקובל מבית דוד מתקופת לבנה שלא נשתנה מכמה אלפים ומאות שנים, וכבר נשתנו קבועי הקובעים מיון וזולתם והוצרך בהם לתקון ותוספת אחר מאה שנה, וזה נשאר על אמתתו מפני שהוא נתלה בנבואה. עכ"ל. וזה לשון המפרש אוצר נחמד על מה שאמר החבר וכבר נשתנו קבועי הקובעים מיון וזולתם. הנה אמרו כי בדקו בספרי הקדמונים ומצאו חכמי הודו שהיו מקודם אברכו"ס זמן רב העידו שמצאו שעור השנה שס"ה יום ורביע יום וכגון רביע שעה עוד. ופילו"ס החכם שהיה גם כן קודם אברכו"ס מצא אותה שס"ה ורביע בצמצום, ואברכו"ס החכם מצא אותה פחות מעט מרביע, אלא שלא היה יכולת בידו לצמצם הפחות ההוא מפני מעוטו. ובטלמיו"ס שבא אחריו בכדי שלש מאות שנה צירף מבטו אל מבט אברכו"ס ומצא באורך הזמן ההוא [של שלש מאות שנה מאברכו"ס עד זמנו] יום שלם הבדל מה שנתהוה מקבוץ העודף הזה, וגזר על הפחות הזה שהוא חלק אחד משלש מאות ביום, ויהיה השנה לדעתו שס"ה יום ה' שעות נ"ה רגעים י"ב שניים. והחכם אבתינ"י שבא אחריו מצא זמן השנה שס"ה יום ה' שעות וכמו ל"ו דקין. הרי כמה נתבלבלו חכמי הגוים במדת השנה ולא נודע להם האמת עם כמה חקירות, מה שהיה נודע לבני ישראל. וזה נשאר על אמתתו. סוד העבור שלבני ישראל נשאר בתיקון גדול שמדת שנת החמה לנו שס"ה יום ה' שעות תתקצ"ז חלקים ומ"ח רגע. והרגע אחד מע"ו בחלק. ושנת הלבנה שהיא י"ב חדשים כל חודש כ"ט יום י"ב שעות תשל"ג חלקים מתתר"ף בשעה. עולה שנ"ד ימים ח' שעות תתע"ו חלקים. מצא אתה אומר שיתרה שנת החמה על שנת הלבנה כו' וכשאתה כופל היתרון הזה י"ט פעמים כו' וזה סוד העבור המקובל לנו מהנביאים. וכן היו חושבים השנה והחודש מימי עולם ומשנים קדמוניות, לא ידעוהו מעולם רק חכמי ישראל כענין שנאמר מגיד דבריו ליעקב ועיין ביסוד עולם (מאמר ג' פרק ב'). עכ"ל האוצר נחמד ויעו"ש עוד.
וז"ש שריב"ח הביא לפני הפילוסופים מעט מים שלקח מן הים הגדול הכולל בתוכו כל מימות שבעולם. וכמו שכתב הכוזרי הנ"ל שתורתכם נכלל בה כל דק ועמוק מן החכמות. ואמר שאותו חלק מן הים ששאב ממנו המים נקרא בי בליעי, שהוא דבר בלוע וסוד מקובל בין חכמי ישראל, וכלשון חז"ל (בקדושין דף ע"ח עמוד א) על סוד שם המפורש שהיו הכהנים מבליעין אותו בנעימה והוא גם כן והוא גם כן מלשון הכתוב ולא יבואו לראות כבלע את הקדש. וכדי שלא נטעה שכוונו כפשוטו שבי בליעי הוא מקום בים שבולע כל המימות לכך אמר ואית בה תלתא צלמי. והכונה כי המקום הנקרא בי בליעי שהמכוון בו באמת איננו על מקום גשמי בין או ביבשה, רק על נפש החכמים שהם נעשים מקום ובית קבול לקבל בתוכם את הסוד הנמסר להם. יש בו תלתא צלמי שהחכם הזה שראוי למסור לו סוד מסודות התורה צריך שימצא בו שלשה תוארים, חד דמחוי ידיה ארישיה – שיהיה ראש בית דין, וחד דמחוי ידיה אליביה – שיהיה ליבו דואג בקרבו. ושני אלו התוארים אמרו בחגיגה (דף י"ג ע"ח) אין מוסרים ראשי פרקים אלא לאב בית דין ומי שלבו דואג בקרבו. הג' ובתראה דכולהו עוד תואר שלישי הוא צריך והוא האחרון במדרגה מהשנים הראשונים, דמחוי בידיה לאחוריה – שכבר עברו עליו רוב שנותיו ועומדים לאחוריו שזה גורם להיות לבו דורג בקרבו. וכדאמרינן התם דאמר לו ר' אלעזר לר' יוחנן אכתי לא קשאי, ובקדושין (שם) אמרו ועומד בחצי ימיו. ולהיות שהזקנה איננה מעלה עצמיית, רק שהיא גורמת למעלות המדות שיהיה לבו דואג בקרבו וכפי שפירש רש"י בחגיגה על אומרו אכתי לא קשאי. לכך לא היה התנאי הזה מעכב כמו שני התנאים הראשונים. ולכך לא חשבו שם בגמרא דחגיגה תחלה רק אב בית דין ומי שלבו דואג בקרבו, כי מי שנמצא בו שתי המעלות העצמיות הללו היו מוסרין לו סתרי תורה אף שלא היה זקן. ולכך אמר לו רבי יוחנן לר' אלעזר תא אגמרך מעשה מרכבה, יען שנמצא בו שתי המעלות העצמיות, ורק ר' אלעזר מרוב ענותנותו החזיק עצמו לבלתי ראוי לכך והשיב לו אכתי לא קשאי. וכדמוכח מהגמרא דהתם שהשיב כך רק דרך דחוי מרוב ענותנותו. ולכך לא אחר כאן על מעלת הזקנה בלשון וחד דמחוי ידיה לאחוריה כמו על שתי המעלות הראשונות, רק אמר בלשון ובתרא דכולהו דמחוי ידיה לאחוריה. ור"ל שהיא אחרונה משתיהן במעלה, שהראשונות מעכבות והשלישית איננה מעכבת. וכן יראה ממה שכתב המורה (בפרק ל"ד מחלק א') על אמרם אכתי לא קשאי: ראה איך התנו השנים מחובר אל המעלות הטובות ההם עכ"ל יעו"ש. והנה השאלה הזאת בחכמה הלמודיית שריב"ח נתן לפניהם היא מעט מים מן הים הגדול היא תורתנו הקדושה. מבי בליעי – מסוד העבור שהוא סוד נסתר בין חכמי התורה האלקית, וז"ש שדינהו בתיגדא [בכלי] אמר להו מלויה לה ואיזילו לכו – פתרו לי השאלה הזאת למלא מדת השנה באופן מלא וצודק, שלא יגיע לחשבון השנה הפסד ברוב הימים והשנים, לא בחסרון ולא ביתרון, ואז תלכו לכם בכבוד חכמים. ואמר כי מלו ושדו ביה קמאי קמאי ובלע להו, כי כל החשבונות שעשו בזה מקמאי קמאי מכל חכמי יון וחכמי האומות הקודמים עד זמניהם הכל נבלע בתוך השאלה, ולא יכלו למלאות מדת השנה בחשבון צודק. עד דשמיט כתפייהו – עד שהושפל גאותם מה שהחזיקו עצמם משכמם ולמעלה גבוה מכל החכמים. ובלו להו ואזול – שהלכו להם נכנעים מלפני חכמת התורה האלקית! והשם יתברך יראנו נפלאות מתורתו אמן.