נזר הנצחון/הקדמה
הקדמה
[עריכה]חמדה גנוזה סוגרת ומסוגרת, וחתומה חותם צר, השאירו לנו חז״ל באגדותיהם בתלמוד ובמדרשים. כל אדם בקראו בהן יחזה כי דבר לאט היה עמהם אשר הסתירו אותו בחרדת קדש. חכמות רמות וידיעות נשגבות הלבישו קדרות, שאלות ותשובות גדולות חקרי לב הטמינו תחת דברי מהתלות וחדודי חרש. אמנם אם יעלה בידנו אחרי רוב עמל ויגיעה למצוא את כפת המנעול אשר סגרו חכמי חרשים? היכול נוכל לגלות את פני הלוט הלוט מעל המאמרים האלה אשר העלימו נבוני לחש? היש לנו תקוה כאשר נבא אל העיון להבין דברי חכמים וחדותם? או נאמר נואש, כי מי בא בסוד החכמים האלקיים אשר היו קרובים בזמן ובמעלה אל הנביאים ויגד לנו תעלומות חכמתם? — שאלה גדולה היא ־־־ אשר ראינו להשתדל בפתרונה בטרם נבקש למצוא דברי חפץ באגדות חכמינו הקדושים!
הדעת נותנת כי חז״ל הסתירו באגדותיהם דברים רבים העומדים ברום עולם אשר קבל בתורה שבעל פה מפי הנביאים ואנשי כנסת הגדולה. כי כאשר ראו חז״ל שהשעה צריכה לכתוב בספר ההלכות ובאור משפטי התורה המקובלות להם על פה, למען לא תשכח עדות מיעקב ותורה מישראל, כן ראו להעלות על הספר גם את חלק הנסתר מהתורה אשר קבלו על פה כנזכר פעמים רבות בתלמוד כאמרם אין מוסרין סתרי תורה אלא ליועץ וחכם חרשים ונבון לחש, למען תהיה תורת ה׳ תמימה בפינו ובפי זרעינו עד עולם. האגדות האלה לא תמצאנה בדרך החקירה השכליית, לשוא נגש עצמותינו וניגע את מחשבותינו לדעת ולמצוא הדבר הנשגב המסתתר בהן, כי לא נוכל לו, ומאומה לא נשא בעמלנו, כמו שכתב הרמב״ן בהקדמתו על התורה ואני מביא בברית נאמנה לכל מסתכל כספר הזה לבל יסבור סברה ואל יחשב מחשבות בדבר מכל הרמזים אשר אני כותב בסתרי התורה, כי אני מודיעו נאמנה שדברי לא יושגו ולא יודעו כלל בשום שכל ובינה, זולתי מפי מקובל חכם לאזן מקובל מבין יעו״ש והביאו ג״כ העקרים פרק כח ממאמר ב'. אמנם יש חלק גדול מאגדות חז"ל אשר נוכל לשפוט בצדק כי חז״ל הסתירו בהן דברי חכמה ומדע גדולי הערך אשר הורשה לנו להתבונן בהן בדרך החקירה והעיון השכלי ולבא עד תכלית כונתן. וחז"ל העלימו הדברים האלה תחת מכסה האגדות לבל יראו החוצה לעיני המון הפתאים אשר יבוזו לכל חכמה ומדע [1] או למנעם מן האיש אשר עדנה לא התחוללה דעתו עליו. הלא תראה פעמים רבות בתלמוד ובמדרשים כי חז״ל התוכחו עם אחד מן הפילוסופים או עם רבים מהם, ופעמים רבות נועדו יחדו לפני מלכים וקסרי רומי הנודעים בדברי ימות עולם לחכמים גדולים ומבינים בכל מדע, הפילוסופים שאלו וחז׳׳ל השיבו, אשר לפי ההוראה החצונה לבדה ידמה, כי הפילוסופים לא שאלו בדעת וחז"ל לא השיבו בהשכל. אך אחרי שחז״ל הביאו את הדברים האלה בתלמוד או במדרשיהם, ידענו נאמנה כי הדברים ראוים למי שאמרם, ולמען העלימם מהמון הקוראים בחרו לשון ערומים לדבר ברמז ובחידה. אמנם הענין אשר נדברו בו אין ספק אצלנו כי הלכו בו בדרך החקירה השכליית לא בדרך הסוד האלקי, וממקומו וצא מוכרע, יען התוכחו בו עם פילוסופים אשר בסוד ה׳ לא באו. ומזה נדע בי אגדות רבות באו בדברי חז״ל אשר הנסתר שבהן הוא על דרך המחקר. התבאר בזה כי האגדות יש בהן שני מינים או שני חלקים, על החלק הראשון נאמר כבוד אלקים הסתר דבר, ועל השני נאמר כבוד מלכים חקר דבר, וכמ״ש חז"ל (גיטין דף מ"ב ע"א) על פסוק (משלי ח') בי מלכים ימלוכו. ובכן ראוי לחקר ולדרוש בחלק השני הזה עד מקום שיד שכלנו מגעת להגיע עד תכלית כונתם, להבין דברי חז״ל וחדותם, ולגלות מצפוני חכמתם, כי הוא כבוד התורה. כי כאשר נראה מה גדלה חכמת חכמיה ומה מאד עמקה בינת נבוניה ככל סעיפי החכמה האנושית אשר תפארת להן מן האדם הנברא בצלם, אז נשפוט מישרים מן המפורשות על הסתומות ומן הנגלות על הנעלמות, וביראת הכבוד נברך עליהם ברוך שבחר בהם ובמשנתם!
אולם אך בזה יגדל כבוד חז״ל באגדות אם נשתדל לבאר דבריהם על פי הכונה הראשונה שכוונו בהם, כאשר אנחנו משתדלים בלמוד ההלכות, לא לבארם רק בדרך דרוש שהוא כונה שניה או שלישית. אם אמנם גם אלה דרך הקדש יקרא להם ומלאים ברכת ה׳, רוח חכמה ובינה, רוח דעת ויראת ה׳ [2] כי דברי תורה כפטיש יפוצץ סלע, ודבר אחד מדבריהם מתחלק לכמה טעמים, וע״ד שאמרו (במגילה דף ט"ו ע"ב) מה ראתה אסתר שזימנה את המן והרבה טעמים נאמרו בזה מתנאים ואמוראים אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו א״ל כמאן חזיא אסתר ועבדה הכי? א׳׳ל ככולהו תנאי וככולהו אמוראי! אך הכונה הראשונה היא ראשית דעת, ודרך המלך יקרא לה, אשר לא יצרו צעדי אונו, כי יתהלך ברחבה ולא יפנה דרך כרמים, הליכות עולם לו הליכות אל מלכנו בקדש. וכבר כתב רש״י ראש הפשטנים (ריש פ' וארא) אני אומר יתישב המקרא על פשוטו דבר דבור על אפניו והדרש תדרש וכו'. אמנם לא נכחד ממנו כי בדברי אגדה קשה מאד למצוא הכונה הראשונה, כי בביאור המקראות וההלכות לא נפלאת היא ולא רחוקה הכונה מן המלות, ועל פיהן יכלכל המבאר את דבריו במשפט. אולם בדברי אגדה האמורים כמשל וחדה, אשר כגבוה שמים מארץ כן גבהו מחשבות המאמר מבאור מלותיו, ועומק הפשט משטחו העליון, ואין מעצור לכל איש לפתור את הדברים בדרך שלבו הולך, זה יבאר המשל על ענין זה, ויבאר כל סתום ויגלה כל טמון לפי דעתו, וזה יבאר באופן אחר, וכל דרך איש ישר בעיניו, ובמה יודע אפוא הדרך אשר ישכן אור הפשט תאות כל נפש? אכן דרך הפשט לא ינכר אותותיו, דגול הוא ברבבותיו, כל עין ראתה ותעידהו, כל מוצאו יכירהו. כל משפטיו צדק, אין מי ירשיע, אין פרץ אין בדק, אך רצון ישביע.
והנה לפניכם קוראים יקרים הבאור אשר עשינו בעהשי"ת על האגדה המפורסמת דפרק ראשון דבכורות, הויכוח של ר׳ יהושע בן חנניה, הוא ר׳ יהושע סתם הנזכר בכל מקום, עם סבי דבי אתונא היא עיר בירת ממלכת יון אשר היה בה בית מדרש גדול לכל החכמות, והם הפילוסופים הגדולים חכמי יון אנשי השם אשר מעולם. הנודעים כרוב חכמתם בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם. וכן כתב התוספות יום-טוב בכלאים פרק ג' זה לשונו: ועמדתי על אמתתו בלמוד מ״ז במאמר א׳ לאקלידו״ס מהקדמונים שבאתונא עיר החכמה הנזכרת בדברי רבותינו.
והנה ראה ראינו כי האגדה הזאת מתחלקת לשלשה חלקים:
- א. החלק הראשון הוא המספר איך הגיע ר׳ יהושע בן חנניה למצוא את בית הועד הגדול של סבי דבי אתונא ואיך הצליח בידו לבא פנימה לקחת דברים עמהם, וחלקתי כל ענין ממנו לפרק מיוחד והיה לארבעה פרקים.
- ב. החלק השני הכי נכבד, הוא תוכן הויכוח שהיה ביניהם, ובו שתים עשרה שאלות ותשובות, וחלקתיו ג״כ לשנים עשר פרקים.
- ג. החלק השלישי מספר איך שריב״ח אחר שנצחם הוליכם לרומי והעמידם לפני הקיסר, ומה הגיע שמה אליהם, וחלקתי ג״כ כל ענין ממנו לפרק מיוחד, והיו פרקיו שלושה.
מספר כל פרקי האגדה הזאת הם תשעה עשר.
תוכן הויכוח לדעתי הוא ויכוח פילוסופי נכבד מאד, כולל בתוכו כל הדברים שנחלקו בהם חכמי הפילוסופים עם חכמי התורה האלקית, לא נשאר דבר אחד אשר לא התוכחו בו, וכל הויכוחים מסודרים זה אחר זה בסדר ישר מאד ע״פ דרכי ההגיון, כראוי למחבר חכם, והם במספר שנים עשר ויכוחים, הציב גבולות עמים למספר בני ישראל. ובכולם עמד הנצחון לימין התנא האלקי ר׳ יהושע בן חנניה!
על שלשה עמודים באורנו נכון, האחד כי הויכוח אשר התוכח התנא האלקי ריב״ח חכימא דיהודאי, ובבראשית רבא פרשה ס״ד קראו אותו איסקוליסטוקי דאורייתא, ר"ל בית מדרש המדעים (אוניווירזיטעט ) של התורה, עם הפילוסופים חכמי יון, כל איש ישפוט בצדק כי היה בדברי חכמה ופילוסופיא, ולא בדבר אחר זולתה. ואחר שהדבר מובן מאליו אשר בדברי חכמה ומדע כאלה שהפילוסופים וחכמי התורה יחד מודים בהם אין מקום לויכוח, הלא דעת לנבון נקל כי הויכוח של ריב״ח עם סבי דבי אתונא היה בדברים שנחלקו בו חכמי יון עם חכמי התורה.
השני עדות המלות והמשלים, כי כל המלות והמשלים באו על פי באורנו בדקדוק גדול, ומושכים אליהם את הנמשל באופן נפלא מאד, בלי כל דוחק ולחץ, עד כי המלות והמשלים בעצמם מעידים על הבאור כי רק אליו הם נושאים את נפשם!
השלישי כל שנים עשר ויכוחים באו זה אחר זה בסדר ישר מאד ע״פ משפט ההגיון וכאשר הם סדורים ובאים בספר מורה נבוכים, לא הקדים המאוחר ולא האחיר המוקדם, כל ויכוח מכיר את מקומו, הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו, עד אשר נתמה איש אל רעהו, ולבאורם נתן צדק!
והנה מלבד שלשה העמודים החזקים האלה אשר תוכן הויכוח נשען עליהם, תשוב ותראה בחלק הראשון של המאמר את צדקת באורנו, איך חז״ל בעצמם עשו מבוא להמאמר הזה לכל באי שעריו, בו ספרו איך הגיע ריב״ח לסבי דבי אתונא, ואיך הצליח בידו להעביר את שומרי הסף מבית ומחוץ אשר לא יתנו לכל איש לבא הביתה, וכל חפצם בחלק זה אך להורות לפנינו הדרך אשר בו נלך ונגיע בטח אל כונתם בהויכוח של סבי דבי אתונא, כאשר יראה הקורא שמה. ואחר כל אלה אנחנו מקוים כי לא נשאר מקום להתעקש על אמתת הבאור הזה, וכל קורא יעיד עליו כי הן הן הדברים אשר כיוונו חז״ל במאמר זה בכונתם הראשונה!
אולם אל תדמה בנפשך קורא יקר כי כאשר יעלה בידך לגלות את פני הפשט באיזה מאמרי חז"ל, כבר השיגה ידך לבא עד תכלית מחשבת חז"ל בדברים האלה, ולבאר את כל עומק חכמתם כאשר היה עם לבבם, חלילה לך מהעלות על לבבך כדבר הזה, הן גם ההלכות הנגלות לנו ולבנינו עד עולם, והמשפטים אשר בין איש לרעהו, אשר דרך הפשט לא נסתרה ממנו כבר אמרו חז״ל כי קצרה דעת האחרונים להבין עמק ההלכה כאשר העמיקו בה הראשונים. ואמרו בירושלמי (פ"ק דסנהדרין) "אמר רשב״י לית דחכים בדין". והובא בטור ושו״ע סי' י״ב שהחובה על כל יודעי דת ודין בישראל בימי קדם למשוך את ידם מלדון דין גמור בכל יכלתם. אף כי חלק האגדות אשר גם לגלות את פני הפשט לא בנקל יעלה בידנו, כי אם נבקשנו ככסף וכמטמונים נחפשנו, ואיך נשים שקר בנפשנו כי ירדנו אל עומק דעת חז״ל והשתטחנו בכל פנות חדרי לבבם הרחבים מני ים, סוף דבר תורה אחת ומשפט אחד בזה להלכה ולאגדה. והנה כתוב (קהלת סי׳ י״ב) ויתר שהיה קהלת חכם עוד לימד דעת את העם ואזן וחקר תקן משלים הרבה. באור דבריו, כי הנה כבר אמר שלמה (משלי א') להבין משל ומליצה דברי חכמים וחדותם והנה הקדים המשל קודם המליצה שהוא הנמשל ובדברי חכמים וחדותם הקדים תחלה דברי חכמים שהוא הנמשל ואח״כ החדה שהוא המשל?
אבל הענין כי יש הבדל בין משל וחדה, כי המשל הוא לבאר את הענין ע״כ הוא צריך להבין תחלה המשל כדי להבין מתוכו את הנמשל, לכך אמר להבין משל ואח״כ המליצה, אמנם בחדה נהפוך הוא, כי ענינה להסתיר את הנמשל, אשר אם היינו אומרים אותו מפורש בלא חדה היו הכל מבינים אותו כחכם כסכל, והחדה באה להסתיר את הנמשל מן הבלתי ראוים לדעתו, ע״כ להבין את החדה נדרש תחלה להבין דברי חכמים לכך אמר תחלה להבין דברי חכמים ואח"כ חדותם.
ואמנם מלבד מה שהחכמים משתמשים בחדה להעלים דבריהם מההמון, הנה יש בהחדה עוד תועלת נכבדה וחפץ מיוחד גם ללמד בה דעת את העם כמו המשל. כי הנה תועלת המשל היא, כאשר נדרש לנו לבאר איזה מושג עמוק לפני השומעים אשר לא נסו להבין מושגים דקים ועמוקים אז דרוש לחפצנו לקרב אליהם הדבר במשל, ומתוכו תפקחנה עיני שכלם, ויעלה בידם להבין את הנמשל המושג העמוק. אכן תועלת החדה היא, כי יש עוד מניעה אחרת אשר תמנע את בעליה מהבין את הדברים אשר החכם דובר אליו, וזה כי הדבר אשר האדם הורגל בו לשמוע תמיד לא ירגיש עוד בו ולא יתבונן לשכל מליו, והוא פקוח אזנים ולא ישמע, כמו שאמרו החוקרים כי ע״י השנות דבר אחד הרבה פעמים יחדל החוש מלפעול פעולתו, וע״כ נראה כאשר נזמר לפני הילד השוכב בערשו נגוגים שונים מספר שעות זה אחר זה לא יישן הילד כי אם עוד יטה אזנו לשמוע אל נעימות הזמרה, אך כאשר נחפץ לישנהו אז ננגן לפניו זמר קצר, וחוזרים אותו חלילה הרבה פעמים אז יישן ושנתו תערב לו, יען כי השנות הדבר האחד על חוש השמע הרבה פעמים באין חדשות יבטל את פעולת החוש עד אשר לא ישמע עוד ומישנהו. וכן הדבר בחוש הראות, אנחנו מוצאים דברים רבים ממראות הטבע אשר החוקר הטבעי יתבונן בהם וישתאה עליהם עד מאד, ויחקר לדעת סבת הדבר עד כי יצלח בידו למצוא על ידי החזיונות האלה כחות נפלאים במסתרי הטבע כנודע ממציאת מכונת קיטור ומציאת כח העלעקטערי, אך האיש ההמוני יראה בעיניו כל אלה יום יום ולא יתבונן כי מרוב הרגלו בהם לא ירגיש עוד ולא יבין במראה כי עיניו זרות תראינה!
והנה לעורר את רגשי ההמון להתבונן על הדבר שכבר הורגלו בו עלינו להעיר בהם את החוש משנתו, ולפתוח את אזנו למען ישמע, ולחפצנו זה נדרש להשתמש בחדה אשר בה נסתיר את הענין הידוע ההוא באיזה סיפור נפלא ומחודד אשר כל אחד יכרה אזניו לשמוע ולהבין הדבר ההוא, ואחר אשר רוחו בקרבו ישחרהו למצוא את החדה אז כאשר ימצא אותה או אם אנחנו נגידנה לו יתעורר משנת ההרגל, וישובו חושיו בו לפעול פעולתיהם על הדברים האלה, בעיניו יראה ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו. וע״כ כאשר בקש שלמה ללמד דעת את העם היה דרוש לחפצו להשתמש במשלים שונים, לבאר הענין ולהסתיר הענין, וז"ש ויתר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם ומפרש באיזה אופן הצליח בידו ללמדם דעת, וז״׳ש ואזן, שעשה להם אזנים שהדבר אשר לא שמו לב אליו מרוב הרגלם בו כרה להם אזנים למען ירגישו בו וישמעו, גם וחקר, שהדבר שהיה קשה עליהם להבין מצד עומק המושג שהוא עיון דק אשר לא נסו בו היה פותח את שכלם וחקרי לבבם עד כי הבינו, ובמה עשה את כל אלה? הוא ע״י כי תקן משלים הרבה שונים זה מזה, במשל להסתיר את הענין היה כורה להם אזן לשמוע, ובמשל לבאר הענין פתח את חקרי לבבם ואת שכלם להבין במושגים הדקים.
ובאשר אנחנו בארנו את כל הענינים העמוקים הפילוסופיים הנדברים באגדה זו הכל בשפה ברורה צחה וקלה, ועזבנו את לשונות ההגיונים הקשים והעמוקים לתועלת רוב המעיינים למען לא יכשלו בלשונם ולא ינקשו בהגיונם אשר לא נסו בהם. גם לא הלכנו בגדולות ובנפלאות לחתום תורה בלמודי, לסיים דברינו ברמז והבן, להשליך על הקורא יהבנו, שיבין מדעתו את סוף דעתנו וכונתנו, כי אם כתבנו הכל מפורש ושום שכל, באר היטב ככל אשר היה לאל ידנו. ע״כ פן ידמו בעיני הקורא בחפזו הדברים הברורים האלה לדברים פשוטים, לזאת אעיר בזה בפתח דברינו את הקורא הנכבד כי יטיב נא לדקדק יפה בכל דברינו, ולהתבונן בהם היטב, וכמאמר הכתוב אשר הרב המורה הרמב״ם ז״ל פתח בו את הקדמת ספרו הנכבד מורה נבוכים "הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי" (משלי כ"ב).
סוף דבר, כל הדברים אשר כתבתי בבאור המאמר הנכבד הזה המה ערוכים ושקולים במאזני משפט הדעת והתבונה, כפי חולשת דעתי, וכמעט אין אומר ואין הגה אשר כתבתי בו שלא העמקתי עיוני בו יפה יפה טרם כתבתיו וגם אחר שכתבתיו, אם איננו למותר או למחסור, או שאיננו מנוקה מן הדמיון וההטעה. וקראתי את שם הבאור הזה נזר הנצחון על הענין המדובר בו, שבו יצא ריב"ח מבהמ״ד הגדול לחכמה שבאתונא ונזר הנצחון של תוה״ק שמן משחת קדש על ראשו. ולשלמות הענין כללתי יפיו בשני אבני נזר המה שני קונטרסים גדולים, האחד, בהלכה בסוגיא דבכורות אשר הויכוח הובא שמה אל הקדש פנימה, השני, שני דרושים מחקריים אשר נושא הדרושים ההם הוא ג״כ ר׳ יהושע נושא נזר הנצחון במאמרנו, מעתה כללתי בו כפי מיעוט ידיעתי תורה חכמה ויראה, וכמו שקראו חז״ל את ריב״ח איסקוליסטוקי דאורייתא. וידעתי גם ידעתי שאין בי כראוי גם אחת מן השלש מדות הגבוהות האלה, וכמה נחשב הוא הספר הקטן הזה, והוא יעיד רק על קוצר השגתי בהם לפני החכמים הגדולים המבינים בכל מדע, גם כי יש ת׳׳י בחסד ה' עוד שלשה חבורים גדולים, דברי תורה לחוד, ודברי מחקר לחוד, ודברי דרוש לחוד, והחיבור על המחקר שלי הוא באור מספיק על ספר, "אור ה'" להגאון הרב רבינו חסדאי קרשקש ז״ל [אשר הריב״ש בתשובה סי״ שע״ג כתב אליו בזה הלשון: ואם כונתי אל האמת ימין שכלך תסעדני, ואם יש מילין השיבני, ודעת תבונה הודיעני, והובא בספר שב שמעתתא שמעתא ב' פרק י׳] אשר הספר הזה סגרו שעריו מבא, לא יפתחו לפני רוב המעיינים, והוא היה לאור המאיר לגדולי המפרשים כמו הרי״א והרי״ע ורבו של בעל ספר העקרים, והודות לה' פרשתי דבריו כשמלה כפי מיעוט ידיעתי .
גם חבור גדול מסודר על הדרושים שדרשתי דבר בעתו בקהלתנו יצ"ו זה שבתי פה עשר שנים, גם המה דרושים מחקריים באלה אשר נתתי לפניכם היום, הספרים האלה אינם חסרים רק לעשות לחם מהדורא בתרא, וחדושי הלכה שלי אשר חנני ה' לחדש מעט ב ד' חלקי השו״ע, וחדושי גפ״ת על ג' מסכתות ב״ק ב״מ ב״ב, וכל אלה לא היה בדעתי לחזור עליהם ולסדרם להוציאם לאור בימים האלה, כי ידעתי מיעוט ערכי, אך כי בעה״ר קפצה עלי רוגזו של הזמן כי בשנה הזאת שנת תרמ״ב כ"ט ימים לחודש מרחשון מתה עלי רעיתי הישרה והנעימה טובת שכל וטובת לב מרת איטא בת הנגיד הנכבד מו״ה יוסף יוזפא מרומשישאק, נב״ת, ומה אספר בשבח המגיע לה, הן כל אנשי קהלתי יצ״ו יודעים את מדותיה ומעשיה הטובים והרצוים, ומי כמוני יודע איך בכל כחה החזיקה במעוזי, ותהי כמרימה עול הזמן ממני, וצדקותיה אשר עשתה עם עניים ואביונים יותר מכחה, אשר כאחות היתה להם, ומרוב יגוני לא מצאתי לי מנוח, [ובעת מספדי עליה אמרתי באור הכתוב הקשה בתנ״ך (איוב י׳ כ׳ב) ארץ עפתה כמו אפל צלמות ולא סדרים, ותופע כמו אפל. למותר להגיד כי הכתוב הזה עוד אין באורו נפרץ בכל המבארים, אבל לדעתי באורו פשוט מאד, כי רוח היגון התגבר כ"כ על איוב שכל מה שהיה מצייר את חשבת העולם בתמונה מבהלת, היה אח"כ מתחרט ממנו, כי לא מצא בו די באר וציירה עוד בציור יותר נשגב, ואמר, ארץ עיפתה כמו אפל שהוא יותר מחשך, שוב התחרט מזה ואמר כי בהאפל עדיין יוכל העור למשש ולמצוא סדרים איך ללכת, כלשון הכתוב כאשר ימשש העור באפלה, אבל חשכת הארץ לא נוכל לדמות אל האפל, כי היא צלמות ולא סדרים שאין למצוא בה שום סדר ומשטר איך ללכת, ואיך להתנהג להנצל מן הפגעים הרעים, וא״כ היא גרועה הרבה מן האפל עד ותופע כמו אפל שאם היתה כמו האפל אז היתה זורחת ומופעת נגד מה שהיא עתה!!] הן רבות פעלה למעני, ומה אעשה נחת רוח לנפשה, לזאת כאשר רבים וכן שלמים בקשוני לעשות באור על המאמר הנוכחי, אחור לא נסוגתי, ומלאתי את חפצם לעבוד את העבודה הקטנה הזאת בכרם בית ישראל, ויהיה זה נחת רוח לנפשה ולמזכרת עולם. ועשיתי בשנה זו את החבור הקטן הזה, וכבר הייתי בבית הדפוס בווילנא סמוך אחר חג הפסח אולם מסבות השערוריות הידועות אחרתי להדפיסו.
וחכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב וקויתי לו, ואמרתי עם לבבי סימנא מילתא כאשר האיר ה' פניו אל ר' יהושע בבית הועד הגדול בימים מקדם, כן יחננו ויברכנו ויאר פניו אלינו בימים האלה באור פני מלך חיים הוא אדוננו הקיסר החסיד אלכסנדר השלישי ירום הודו ותנשא מלכותו, ואנחנו בני ישראל עבדיו הנאמנים מתפללים לה' על שלומו ושלום ביתו וכל משפחתו הרוממה והנשאה יר"ה ושלום כל שריו ועבדיו הנאמנים ה׳ צבאות יגן עליהם ובאברתו יסוככם סלה. ועל אדוננו הקיסר החסיד ה׳ יאריך ימיו ושנותיו נאמר כל המזמור (תהילים ע"ב) אלקים משפטך למלך תן, וצדקתך לבן מלך, כי הוא מלך צדיק בן מלך צדיק, ידין עמך בצדק וענייך במשפט וכל המשך הכתובים, ואמר מתוך ומחמס יגאל נפשם ויקר דמם בעיניו. ויחי ויתן לו מזהב שבא (הוא זכות אזרח הארץ) ויתפלל בעדו תמיד כל היום יברכנהו יחי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו ויתברכו בו, כל גוים יאשרוהו, ברוך ה' אלקים אלקי ישראל עושה נפלאות לבדו אמן ואמן! הכונה אמן על הברכה וה"א אלקי ישראל, ואמן על הברכה להקיסר החסיד יר"ה!
ועיין בגמ' דקדושין שבארו חז"ל ג"כ מה שכתוב בתורה (במדבר ח') אמן אמן שתי פעמים שהוא על שני ענינים יעו"ש. ועיין בשו"ע או"ח סי' ס"א סעיף י"ב שכתב הרמ"א בשם אהל מועד שיש לזהר שלא לענות על שום ברכה ב' פעמים אמן, וכתב שם המג"א סק"י דהב"י חולק וס"ל שמותר דהא כתיב קרא אמן ואמן ואין לחלק בין אומר בוא"ו או בלא וא"ו יעו"ש, ולפי מה שכתבנו בפשוטו אין ללמוד משם היתר. דהתם קאי באמת על שתי הברכות, על הברכה שברך להמלך ואמר יהי שמו לעולם וגו' ועל הברכה שברך להשי״ת ואמר ברוך ה' אלקים אלקי ישראל עושה נפלאות לבדו ולכך יפה אמר שתי פעמים אמן ואמן, אמן על השי"ת ואמן על המלך כנ"ל פשוט, ומש״כ כאן אמן ואמן בוא״ו החבור יען כי זה יסוד גדול בתוה״ק שכבודו של מלך ויראתו הוקש לכבודו של השי״ת וכמשה"כ ירא את ה' בני ומלך, ולכן הקיש ברכותיהם יחדו ואמר אמן ואמן. ומש"כ המג״א בשם הבחיי פ׳ בשלח וז"ל והמכון וכופל אמן אמן זוכה לשני עולמות וכן אמר דוד סוף מזמור מ"א עכ״ל. נראה לפי ענ"ד שרבינו בחיי כיון לדברינו כי מדוע הביא רק הראיה מסוף מזמור מ"א ולא הביא ג״כ הראיה מסוף מזמור ע״ב, הלא טובים ה שנים מן האחד, ודרך כל הפוסקים להרבות בראיות, אבל הנראה שכיון לדברינו כי בסוף מזמור ע״ב נאמר שתי פעמים על הברכה להשי״ת ועל הברכה להמלך, ולכך הביא ממזמור מ״א שגם על השי״ת נאמר ב׳ פעמים אמן ואמן, אך כאמת גם שם קאי על שני ענינים על עוה״ז ועל עוה"ב כמ״ש ברוך ה׳ אלקי ישראל מהעולם ועד העולם, אבל על ענין אחר אין לענות שתי פעמים אמן כדברי הרמ״א בשם אהל מועד, ולכן דקדק רבינו בחיי וכתב והמכוון וכופל אמן ואמן זוכה לשני עולמות, ור״ל דוקא אם הוא מכוין בפירוש על שני עולמות אז מותר זכות הוא לו אבל אם אינו מכוין לזה רק כסתמא על ענין אחד אין לענות שתי פעמים, כך נראה לי. וכן אנחנו אומרים בכל לבבנו וכונתנו על הברכה לה' אלקים אלקי ישראל עושה נפלאות לבדו, ואמן על הברכה להוד אדוננו הקיסר החסיד ירום הודו!
והנני נותן הודאה להשי״ת על העבר ומתפלל על העתיד, ברחמיו אל יעזבני ואל יטשני ולא יסיר חסדו ממני ומביתי, יחזקני ויקימני לתורתו ולעבודתו, זכרני ה׳ ברצון עמך פקדני בישועתך לראות בטובת בחיריך וגו' ולא תמוש התורה מפי ומפי זרעי וזרע זרעי מעתה ועד עולם אמן.
הכו"ח בירח תמוז שנת תרמ"ב לפ"ק פה באלבירישאק
חיים ירמיהו בלא"א מו"ה אברהם זלה"ה פלענסבערג מקידאן חופ"ק הנ"ל
- ^ עי' הקדמה להרמב"ם על משניות סדר זרעים ד"ה אח"כ ראה להסתפק מש"כ שם ע"ד אגדות חז"ל
- ^ הנה אמרו בחגיגה (דף ג׳ ע״א) מעשה בר׳ יוחנן בן ברוקא ור׳ אלעזר בן חסמא שהלכו להקביל פני ר' יהושע בפקיעין. אמר להם מה חידוש היה בבהמ״ד היום. אמרו לו תלמידיך אנו ומימיך אנו שותים. אמר להם אעפ״כ אי אפשר לבהמ״ד בלא חידוש. שבת של מי היתה. שבת של ר׳ אלעזר בן עזריה היתה. ובמה היתה הגדה היום? אמרו לו בפרשת הקהל. ומה דרש בה. הקהל את העם האנשים והנשים והטף כו׳ ועוד דרש ה׳ האמרת היום כו׳ ואף הוא פתח ודרש דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד. למה נמשלו דברי תורה לדרבן? לומר לך מה דרבן זה מכוון את הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם אף דברי תורה מכוונים את לומדיהם מדרכי מיתה לדרכי חיים. אי מה דרבן זה מטלטל אף דברי תורה מטלטלים? תלמוד לומר מסמרות. אי מה מסמר זה חסר ולא יתר אף דברי הורה חסרין ולא יתרין? תלמוד לומר נטועים, מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרין ורבין כו׳ בלשון הזה אמר להם אין דור יתום שר' אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו. עכ״ל הגמ׳. והנה אעירך מדוע בשתי הדרשות הראשונות שספרו לו לא אמרו בלשון שפתח ודרש ובדרשה השלישית על פסוק דברי חכמים כדרבונות אמרו לו בלשון "ואף הוא פתח ודרש"? גם מהו לשון "ואף הוא", הלא בו הם מדברים? ובשביל זה נטה המהרש״א מפירש״י ופירש באף הוא סובב על ר׳ יהושע ולא על ר׳ אלעזר בן עזריה אבל באמת משמעות הגמ׳ הוא כפירש״י. והענין, כי בהיות שהחכמים האלה לא הרהיבו עז בנפשם להגיד לפני רבם האלקי ר׳ יהושע את החדושים ששמעו בבהמ״ד מפי ראב״ע גם כי שאל אותם, אך השיבוהו באימה וביראה תלמידיך אנו מימיך אנו שותים, כמבואר הדבר בסוף הסוגיא, ורק כאשר אמר להם אעפ״כ אי אפשר לבהמ״ד בלא חדוש עשו כמצותו, ואז הגידו לו רק את עיקר הגדה שדרש והן שתי הדרשות הראשונות, ובראותם שר׳ יהושע מחבב הדברים מאד ושמח בהם כעל כל הון ואמר להם מרגליות טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני, אז הוסיפו להגיד לו כי ראב״ע אמר ג״כ פתיחה קודם ההגדה. וז״ש ואף הוא פתח ואמר דברי חכמים כדרבונות כו׳ ר״ל שטרם החל לדרוש דרש ג״כ פסוק זה לפתיחה, ותוכן הפתיחה היה להודיע לנו הדרך אשר בו ילכו החכמים האלקיים בדרושי התורה, ואמר דברי חכמים כדרבנות למה נמשלו דברי תורה לדרבן? מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם אף דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים, ר״ל שהתורה מדרכת את לומדיה לבל יסלפו דרכי חקירותיהם בדעות נפסדות כהחוקרים הפילוסופים אשר לא נגה עליהם אור התורה האלקית, שהם חקרים חפשיים באין תורה המישרת אותם. וע״כ הם כפרה החורשת בלא דרבן ויתעו בתהו לא דרך. אך התורה האלקית היא המכוונת את לומדיה ומיישרת את חקירותיהם מדרכי הטעות של הפילוסופים לדרכי חיים. אי מה דרבן זה מטלטל אך דברי תורה מטלטלין? פן תאמר בלבבך אחרי שהחכמים האלקיים אינם חוקרים חפשיים הנשענים רק על הכרעת השכל לבדו. כי אם כפי אשר תדריכם התורה ומדרשי המקראות. אם כן, כל אחד יכול לבאר את הכתוב כחפצו ולהטותו ככל העולה על רוחו, כדרבן הזה שמושבו בלתי איתן וחזק, וכל אחד יכול לטלטלו ולהושיב אחר במקומו כרצונו, ת״ל כמסמרות שכל דבריהם חזקים ומיוסדים על עומק פשוטו של מקרא כמסמרות הקבועים בעומק בחזקה וכיתד במקום נאמן בל ימוטו לעולם. אי מה מסמר זה חסר ולא יתר אף דברי תורה חסרין ולא יתרין? כי המסמר אחר שנכנס האחד במקום החסר שנקב לעצמו שוב אין המקום הזה יכול לקבל עוד מסמר אחר. יכול אף דברי תורה כן שאחר שבארנו בהכתוב את עומק פשוטו שהוא הכונה הראשונה שוב אין בו כונה שניה ושלישית? ת״ל נטועים מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרין ורבין. שאף אמנם הכונה הראשונה הוא בערך המסמר הקבוע בו בחזקה והוא באורו ע״פ עומק פשוטו, עכ״ז יש בדברי תורה גם כונה שניה ושלישית ויותר וכולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת, והם בערך פירות וענפים אל הכונה הראשונה, ואינם חלילה כדבר המטלטל בלי יסודות חוקים ונאמנים. הדברים האלה הגיד ראב״ע בפתיחתו, ולמורה דרך תבונות כמוהו נאוה תהלה מ״ש ר׳ יהושע עליו אין הדור יתום שר׳ אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו.