נועם אלימלך/פרשת תצוה
פרשה תצוה[עריכה]
ואתה תצוה את בני ישראל וכו'. נראה לפרש בצירוף הפסוק שאמר דוד המלך ע"ה: "רבות עשית אתה ה' אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו וכו'". נראה לי, דהנה לכאורה יש להבין האיך אפשר שהצדיק יפעול נפלאות לרפאות החולה ולהתיר אסורים וכדומה, הלא אין כל חדש תחת השמש, או כשהצדיק מחדש סודות התורה מהיכן היתה זאת להצדיק? אך הענין הוא, דהנה השי"ת ב"ה עמיה שריה נהורא, והנה כתיב "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", יש לומר הפירוש דהיינו באומרו "יהי אור ויהי אור", רוצה לומר: שנתהוה אור חדש שם במקומו ומשם נמשך האור למטה, ונמצא השורש נשאר למעלה, וכן כל דבר ודבר עשה הקב"ה שורשו למעלה וכל הנעשה למטה הוא ע"י התנועה שאדם מנענע מתנועע השורש למעלה ונמשך הדבר למטה.
וזהו "רבות עשית", ר"ל, שהרבה סיבות ופעולות פעלת ועשית "אתה ה'", ונמצא שהשורש הוא למעלה, לכן "נפלאותיך" שאנו מחדשים, דהיינו רפואה ופרנסה וכל דבר, "ומחשבותיך" דהיינו סודות התורה, "אלינו" אנחנו יכולים לעשות הכל.
וזהו שאמר הפסוק שאמר הקב"ה למשה רבינו: "ואתה תצוה", לשון צוואה הוא נופל על השפעות ברכה ורחמים, כמ"ש וצויתי את ברכתי וכו', ואמר הקב"ה "ואתה", וי"ו מוסיף על הענין, דהיינו גם אתה תצוה ברכות והשפעות לישראל, כי הכל מצווה ועומד מפי הקב"ה ורשום הכל בשורשו, רק גם "אתה תצוה" לנענע השורש העליון, "ויקחו אליך שמן זית זך", רמז "שמן זית" היא השפעה גדולה וזכה, ומה שנאמר "אליך" והיה לו לומר ויקחו "להם", כי הצדיק בראותו שישראל נשפעים בשפע אזי הנאה לו ותענוג כאילו היה השפעה הזאת לו. וק"ל.
או יאמר, דהתורה הקדושה מלמדת אותנו דרכי מוסר ותוכחה איך יוכיח אדם את חבירו, דהנה האדם הרוצה להוכיח בני אדם, צריך להיות קדוש וטהור בכל בחינותיו דהיינו נפש רוח נשמה, הוא טהור וגופו טהור, ואז "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא", דאי לאו הכי שיהיה נבחן עם כל אופניו בקדושה ובטהרה, אזי בלתי אפשרי שתוכחתו יעלה כהוגן, אף אם יצוה בטוב לבני אדם ויעשו על פיו, גם שניהם אינם יכולים שיהיה מעשיהם בשלימות, ויפנה לבבם זה בכה יאמר בלבבו להתפאר בלבו איך מעלתו גדולה שזיכה את חבירו במצות ה' לעשותה ותועבת ה' כל גבה לב, וזה יאמר בלבו ג"כ בהתפארות להתפאר בפני בני אדם ולא יעשה המצוה בשלימות לכבוד השי"ת רק שיבוא לו פניות רבות בלבבו, וכל זה הוא מחמת שזה המצוה לו בטוב אין שלם בצדקו בכל בחינותיו כנ"ל, אבל הצדיק השלם, לו ראוי והגון להוכיח, והעושה במצותו אף בפניו ולא יגבה לבבו בקרבו לשום פניה אחרת לא הוא ולא העושים, רק שניהם כאחד טובים יעשו לכבוד השי"ת.
וזהו "ואתה", דוי"ו הוא המוסיף על הענין, דהיינו "אתה" עם כל בחינותיך כנ"ל, "תצוה את בני ישראל", ע"ד דאיתא בגמרא "וה' - הוא ובית דינו", דהוי"ו הוא המוסיף על הענין, וכמו כן הפירוש כאן, "ואתה תצוה" בטוב, שזה נקרא ציווי, ע"ד דאיתא בספרים מצוה בטוב ומזהיר ברע, ואם תצוה עליהם עם כל הבחינות שלך כנ"ל, תפעול שלא תבואו לידי פניות אחרת לא אתה ולא הם, וזהו "ויקחו אליך שמן זית", דהיינו כל התשובות והמצוות שיעשו, שזה רמז "שמן זית זך", "כתית למאור", כדאיתא באלשיך הקדוש פירושו באורך, שצריך האדם לכתת ולשבר עצמו בענויים וסיגופים בשביל עבודת הבורא יתברך ע"ש, וכל זאת גם אם יעשו בפניך לא תבוא אתם לידי פניה אחרת חלילה, וזהו "ויקחו אליך", ר"ל בפניך, שאתה רואה עשותם כמצותך על ידך ולא תפנו לשום פניה רק ליחוד שמו יתברך, "להעלות נר תמיד", ר"ל שלא תהיה כוונתכם רק להעלות הקדושה והאור העליון הנקרא "נר", "תמיד" פירוש שתראה שלא תזוז ממך הקדושה והאור העליון לעולם. וזהו הפירוש הפסוק "אש תמיד תוקד על המזבח", פירוש שהכתוב מזהיר שיהא תמיד הקדושה ואור העליון בוער בך שלא תכבה לעולם, דהיינו שתוסיף אור וקדושה שלא יכבה לעולם.
וזהו שאמרו חז"ל "אין צו אלא זירוז מיד ולדורות", גם בזה הורו לנו חז"ל דרכי מוסר השכל להוכיח בני אדם באופן זה, דהיינו שיחזיקו עצמם תמיד בהכנעה גדולה ולא בשום מדריגה, רק כמתחיל בעבודת הבורא עתה בסיבה ראשונה המביאה לידי עבודתו יתברך שהוא הזריזות, ע"ד שאמר התנא "זריזות מביא כו' עד לידי רוח הקודש כו'", ונמצא יכול האדם לבוא ע"י הזריזות לידי מדריגות גדולות, אעפ"כ אם יהיה לו כל המדריגות לא יחזיק עצמו רק שהוא בהתחלה ראשונה של זריזות. וזה "אין צו (אלא זירוז)", ר"ל שלא יהא עיקר הציווי ברצותך לצוות לבוא על עבודתו יתברך, לא תצוה להם "אלא זירוז", ר"ל שלא יחזיקו עצמם בשום מדריגה, רק בהתחלה שהוא זירוז, הן "מיד" והן "לדורות", ר"ל אף אם יהיה לו כל המדריגות.
"וביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס", דאיתא בגמרא "מהיכן מתחילין לקרוא המגילה, ר"מ אומר מתוקפו של אחשורוש, ור"י אומר מתקפו של מרדכי מאיש יהודי", ופלוגתייהו יש לפרש ע"ד הרמז, דהנה יש שני מדריגות צדיקים, יש צדיק שהוא ממתיק הדינים, ויש צדיק שממשיך כולו רחמים וא"צ להמתקת הדינים כלל.
וזהו פירוש "מגילה נקראת באחד עשר", דהנה השי"ת הראה ליחזקאל הנביא התורה כתובה על מגילה פנים ואחור, י"ל הפירוש דהנה השי"ת נתן הבחירה לאדם כמש"ה ראה נתתי לפניך את החיים וכו' ובחרת בחיים, וזה רמז ג"כ במגילה זאת שהראה אותה פנים ואחור, דהיינו שנתן השי"ת הבחירה לאדם בלימוד תורתו הקדושה ללומדה ב"פנים" דהיינו לשמה, או "אחור" ר"ל שלא לשמה לאיזה פניה וסיבה אחרת חלילה, ובודאי ראוי לקיים הכתוב "ובחרת בחיים", וזה שהורו לנו חז"ל דרכי לימוד באופנים חלוקים, דהיינו דרך האחד הוא "מגילה נקראת", ר"ל דלימוד התורה הקדושה יהיה בדרך הזה, דהתורה נקראת מגילה כנ"ל, יהיה "באחד עשר", ר"ל לתקן עולם עשיה שהוא עולם אשר שולטים הדינים וצריך להמתיקם, וזה רמז "אחד עשר", דהיינו הדינים וסיטרא אחרא שהוא י"א, ולזה החיוב מוטל על כל בני אדם לומר סימני הקטורת קודם משנת איזהו מקומן, בכדי שימתיק בי"א סימני הקטורת את י"א כוחות הדינים של הס"א שהם עשתי עשר יריעות עיזים כידוע ליודעי חן[1].
"בשנים עשר" רמז על אופן הב' של לימוד התורה הקדושה יהיה בדרך הזה, דהיינו להמשיך כולו רחמים שלא להצטרך להמתקת הדינים, דהנה איתא במדרש בשעת מתן תורה בסיני כשראו ישראל את המלאכים נושאי כסא המרכבה והיה בכל צד ג' מלאכים שהם שנים עשר וכו' מיד היו מתאוים לדגלים, וציוה להם השי"ת שיעשו להם ד' דגלים, והטעם שהיה תאותם ותשוקתם להדגלים, הוא מחמת שראו גודל אהבה הנעימה והנחמדה של מלאכים, ולפעמים כשיעשה אדם מצוה אחת בשלימות אפשר לו לדלג את כל המדריגות בפעם אחד לבוא אל אהבה שלימה, וזהו "ודגלו עלי אהבה - אל תקרי ודגלו אלא ודילוגו עלי אהבה", רמז לדברינו הנ"ל שיכול האדם לדלג ולבוא לידי אהבה שלימה.
וזהו דאיתא בגמרא "קיימו וקבלו", ודרשו "קיימו למעלה מה שקבלו למטה", ישראל קבלו עליהם התורה אז בימי אחשורוש, ולכאורה וכי עד ימי אחשורוש לא קבלו עליהם את התורה? אלא הענין הוא שלא היו יכולים לבוא לידי הרצון הזה של אהבה עד שראו גודל הנס הנעשה להם בימי אחשורוש, וכשנעשה נס לאדם, מחמת זה יבוא אדם לידי אהבת הבורא ב"ה באמת, וזהו "אורה זו תורה", ר"ל שבאו לידי אהבה והאור של תורה מחמת גודל הנס הנעשה להם, "ויקר זה תפילין" כאשר פרשתי כבר תפילין הוא דביקות, ואז קבלו עליהם התורה ברצון, שבאו לידי מדריגת אהבה.
"בשלשה עשר", רמז על לימוד התורה הקדושה באופן לעורר השלש עשרה מידות, וזהו שאמרו חכמינו ז"ל "שלשה עשר זמן קהילה לכל היא", רמז שיהא לימודו התורה הקדושה לעורר הי"ג מידות שהם בכל העולמות, וזהו "זמן קהילה לכל היא". וזהו "מלמד שנתעטף הקב"ה כו'", שעיטף וקיפל העולמות בי"ג מידות.
"בארבעה עשר", רמז למה שציוה השי"ת לזכור מחיית עמלק כמו שאמר הכתוב "כי יד על כס יה" - שיהא השם שלם וכסא שלם, כל זה יפעול בלימוד התורה הקדושה, והוא נגד עולם הכסא.
"בחמישה עשר", רמז לפעול שתהא הסיהרא במילואה כמו שהיה אז בימי יהושע כדאיתא בגמרא ט"ו דורות כו'. ואמר התנא "כרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון קורין בט"ו", ע"ד שאמרו חז"ל על פסוק "אם חומה היא נבנה עליה" ודרשו חז"ל "אם היו ישראל עולין בימי עזרא כחומה" ע"ש, ולזה רמז התנא במשנה אותם בני אדם הצדיקים המוקפין באחדות גמור כחומה, קורין בט"ו, ר"ל הם פועלים בקריאתם למלאות הסיהרא כמו בימי יהושע, "כפרים ועיירות גדולות", "כפרים" ר"ל מי שכופר בע"ז ומחשבות זרות שהוא כמודה בכל התורה כולה, "ועיירות גדולות" רמז על הצדיקים שמבטלים הדינים ע"י תשובתם תמיד, כמו שאמר הכתוב "וננוה היא העיר הגדולה", שע"י שחזרו בתשובה ממעשיהם הרעים נמתק הדין מעליהם, "קורין בי"ד", ר"ל הם פועלים כנ"ל למחות את זכר עמלק, "אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה", ע"ד דאיתא בגמרא "למה נקרא שמם כנסת הגדולה, שהחזירו עטרה ליושנה לומר האל הגדול וכו' שזהו גבורותיו" ע"ש, וגם בגלות הוא רחמים, "והכפרים מקדימין ליום הכניסה", ר"ל שהם מקדימין ברחמים שיהא מתחילה רחמים, שלא יהא שום גבורות ודינים מתחילה ולא יצטרכו להמתיקם, והצדיקים הללו הם ממשיכים השפעות טובות וברכות לעולם, וזה רמז הגמרא "כדי שיספיקו מים ומזון לאחיהם כו'", רמז להשפעות שהם ממשיכים לישראל.
וזה רמז התנא "איזהו עיר גדולה כל שיש בה עשרה בטלנים", ר"ל לבטל הדינים צריך עדה שהוא עשרה שיהיו באחדות, "פחות מכאן", פירוש הצדיקים המחזיקים עצמם בפחות ושפלות מכל אדם, "הרי זה כפר", ר"ל כנ"ל הוא במדריגת בני הכפרים שהם מקדימים הרחמים קודם להמשיך השפעות. "באמת אמרו באלו מקדימין ולא מאחרין כו'", כנ"ל שהם מקדימים הרחמים שלא יהיה כלל דינים מעיקרא, "ולא מאחרין", ר"ל לעורר רחמים אחר המתקת הדינים, כי אם משתדלים במעשיהם הטובים שיהא מתחילה רחמים.
וזהו "ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס", פירושו מובן ממילא ע"פ הדברים הנ"ל, ר"ל שהצדיקים הממשיכים השפעות הם צריכים להיותם פחותים ושפלים בעיני עצמם יותר מכל אדם, וכאשר פרשנו לעיל שהזירוז הוא ההתחלה בעבודת הבורא כנ"ל, "זריזות מביאה לידי נקיות" כו', וצריך המוכיח המצווה בטוב לצוות על הזירוז, דהיינו כנ"ל שיחזיק עצמו לעולם שהוא אינו אלא כמתחיל בעבודתו יתברך, "וביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס", רמז אם ח"ו בעולם חסרון השפעות, צריך הכנעה גדולה יותר ויותר ואז יוכל להמשיך השפעות כנ"ל.
ונחזור לפלוגתא הנ"ל מהיכן מתחילין לקרות המגילה, "חד אמר מתוקפו של אחשורוש", רמז שזה סובר שמתחילה צריך האדם להשתדל לפעול בלימודו התורה הקדושה להמתיק הדינים שזה רמז "תוקפו של אחשורוש", ר"ל לשבר תוקף הדינים שיהא ידו תקיפה עלייהו להמתיקם שלא ישלטו, "וחד אמר מתוקפו של מרדכי", כי זה המ"ד סובר שצריך האדם מתחילה מיד להמשיך הרחמים, שלא להניח הדינים מעיקרא לעוררם. ש"תוקפו של מרדכי" רמז לרחמים, דהיינו להתחיל מ"איש יהודי", ע"ד דאיתא "כל הכופר בע"ז נקרא יהודי", שזה רמז להצדיקים המקדימים רחמים וממשיכים השפעות וברכות לעולם כנ"ל. ואב הרחמן יקדים לנו רחמים תמיד לנו ולכל ישראל. אמן כן יהי רצון.
בדרך אחר נראה לפרש, בהקדם פסוק (תהלים לז, ג) "בטח בה' ועשה טוב וכו'", דהעיקר צריך האדם לעבוד הבורא ב"ה ביראה שלימה ולהיות תמיד כל אבריו נרתחין ומזדעזעין ביראת הבורא ב"ה, והאדם הזה אשר יראת ה' תמיד על פניו, בלתי אפשרי לו להתאפק מלהוכיח בני אדם והוכח יוכיח את עמיתו, ודבריו מעוררים את לב אנשים השומעים את דבריו לשוב לבורא ב"ה, כדאיתא "כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים". ואחר שפעל זאת, להכניס יראה בלב אחרים, אזי אח"כ יזכה עי"ז שיבוא לידי אהבת הבורא ב"ה בלב שלם ולהדביקות, אשר עי"ז יכול להמשיך השפעה גדולה אל העולם. וזהו (תהלים קיב, א) "אשרי איש ירא את ה'" עי"ז "במצותיו חפץ מאוד" היינו אהבה.
וזה פירוש "בטח בה'", היינו שתחזיק מאד להיות תמיד ביראת ה' ולבטוח בהבורא ב"ה, שכל מי שיש בו יראת שמים צריך להיות בטחונו בה' בכל אופניו כמ"ש בקפיטל הנ"ל אשרי האיש כו', ונאמר שם "נכון לבו בטוח בה'", "ועשה טוב", היינו להוכיח את בני האדם בעבודת הבורא ב"ה להשיבם מדרכיהם הרעים ולעשותם טוב, "שכן ארץ", פירוש הכתוב מבשרו אם תראה לשכון בארץ, היינו להוכיח בני אדם שזה נקרא "ארץ", דהיינו דברי ארציות וחומריות, למנוע מהם הבריות מלעשותם, אז "ורעה אמונה", פירוש אז תבוא לידי אהבה שהיא עיקר האמונה ותרעה את עצמך באהבה תמיד בלי שום הפסק.
וזהו "ואתה תצוה", פירוש שאתה תצוה "את בני ישראל" בטוב ביראת ה' לזרזם, כי כל מקום שנאמר צו אינו אלא זירוז, "ויקחו אליך", פירוש עי"ז שיקחו בלבם את יראת ה', זה יגרום לך שתבוא לידי אהבה והיינו "אליך שמן זית זך", "שמן" היינו השפעה שהצדיק ממשיך ע"י אהבה והדביקות שבו, "כתית למאור" פירוש עם כל זאת צריך אתה לכתת ולשבר עצמך להתחזק במדת הכנעה ועי"ז תבוא לידי אור גדול "להעלות נר תמיד", שתהא שלהבת עולה מאליה באהבה ובהתלהבות גדול עד אין קץ ותכלית.
איתא בגמרא "כיצד הלבישן, ומקשה הגמרא כיצד הלבישן מאי דהוי הוי אלא כיצד מלבישן לעתיד לבא, ומקשה הגמרא כשיבוא משה ואהרן ובניו וכו' אלא כיצד הלבישן למסבר קראי" ע"ש. ויש לדקדק דהוי ליה לתרוצי מיד למסבר קראי. ונ"ל בהקדים לפרש "והיה כאשר ירים משה וכו' וכאשר יניח כו'", ולכאורה למה היה מניח ידו? אך האמת הוא מחמת שמשה רבינו ע"ה היה מדריגתו וקדושתו גדולה מאוד וידע איך לעורר רחמים, ואם היה עבודתו כזה לעורר רחמים כמעט היה העולם בטל ממציאות, מחמת שהבורא ב"ה ברא את עולמו ושיתף בו מדת הרחמים, דהיינו דין ורחמים כדי שיהא שכר ועונש, ואם היה משה רבינו ע"ה עבודתו רק לעורר רחמים לבד היה פועל שיהא הכל אחד ולא היה עונש אף לרשעים, לכן הוכרח להיות עבודתו רק בהמתקת הדינים בלבד. אבל אנחנו בעבודתינו אפילו לעורר רחמים הלוואי שנפעול כך כאשר פעל משה רבינו ע"ה בהמתקת הדינים. וזהו "כאשר ירים משה את ידו", פירוש רשותו, כי העולמות הם ברשות הצדיק לפעול בהם כרצונו, וזהו (שבת ל, ב) "לא נברא העולם אלא לצוות לזה", היינו בריאת העולם היה למען ישמעו להצדיק הנקרא 'זה' כמ"ש "זה משה כו'". וכאשר הרים משה את ידו, היינו כחו ורשותו שיש לו בעולמות, "וגבר ישראל", אך "[וכאשר יניח משה את ידו]" שהיה צריך לירד קצת ממדריגתו כנ"ל "וגבר עמלק", "ואהרן וחור תמכו את ידיו" במדריגותם לעורר רחמים.
וזהו "אז ישיר משה כו'", ודרשו חז"ל "שר לא נאמר כו'", ולפי דרכינו יבואר ג"כ בדרך הזה, דהנה משה רבינו ע"ה כשהיה על הים היה צריך לרחמים על ישראל ודינים על המצריים, ולא היה יכול להמשיך ולעורר רחמים כי עי"ז לא היה עונש על מצריים, והיה פועל רק במדריגת המתקת הדינים דהיינו רחמים לישראל ודינים למצרים, אבל הדורות הבאים אחריו צריכין לעבוד במדריגה זו לעורר רחמים כנ"ל, וזהו "אז", דהיינו הפעולה הזאת שפעל משה ע"י המתקת הדינים, "ישיר משה" דהיינו הצדיק שיהיה בכל דור, כי בכל דור הוא גלגול משה רבינו ע"ה, וזהו דאמרינן בגמרא "משה שפיר קאמרת", דכל צדיק נקרא בשם משה, "ובני ישראל" ישירו "את השירה הזאת לה'", דהיינו שהם צריכין לעורר כולה רחמים והיינו "לה'", כולה רחמים כנ"ל, "ויאמרו" עתה השירה איך "לאמר" לדורות הבאים.
וזהו "בכל עת יהיו בגדיך לבנים", דשלמה המלך ע"ה אמר כ"ח עיתים והם י"ד ימין וי"ד שמאל, והיינו "בכל עת", פירוש כל העיתים אף השמאל יהיה "בגדיך" מלשון "בא גד", פירוש מזל טוב, והיינו "בגדיך", המזל הטוב שתרצה לעורר יהיה "לבנים", דהיינו לעורר רחמים ולא בהמתקת הדינים לבד, "ושמן על ראשך לא יחסר", היינו הרחמים הנקראים 'שמן', לא יחסר תמיד.
וזהו פירוש הגמרא "כיצד הלבישן", דבגדי כהונה היו מכפרים, ושואל התנא כיצד באיזה אופן היה ההלבשה, דהיינו התעוררות הרחמים, דלבוש נקרא רחמים. וזהו "ומרדכי יצא כו' בלבוש מלכות תכלת", דאיתא "תכלת דומה לים כו' ורקיע דומה לכסא הכבוד", וכסא הכבוד יש בו דין ורחמים, ומרדכי פעל שיצא מלפני המלך מלכו של עולם בלבוש תכלת, ר"ל תכלת שהוא קצת דין עשה ממנו לבוש היינו רחמים גמורים כולו.
וזהו שמקשה "כיצד הלבישן כו' מאי דהוי הוי", פירוש המדריגה הזאת היה במשה מחמת שהיתה קדושתו גדולה מאוד והיה צריך לעבוד הכל בהמתקת הדינים כנ"ל, ולא כן אנחנו שאנו צריכין לעשות באופן אחר, ואמר התנא "כיצד מלבישן לעתיד לבא", פירוש כשיבוא משיח במהרה, באיזה אופן יהיה הלבוש לעורר רחמים, והשיב לו "כשיבוא משה ואהרן כו'", ואמר "אלא כיצד מלבישן למסבר קראי", פירוש דמשה רבינו ע"ה הכניס והלביש הכל בקראי של תורה, שע"י המקראות והכתובים של תורה נוכל לעורר רחמים, וכיצד היה הלבשה זאת שנדע אנחנו ע"י המקראות לעורר רחמים גדולים.
וזהו "ואתה תצוה את בני ישראל", פירוש שתאמר להם התורה והמצוות, וע"י התורה "ויקחו אליך שמן זית זך", היינו השפעה הזאת שהיתה על ידך ע"י המיתוק הדינים כנ"ל יקחו הם, "כתית למאור" כנ"ל, שצריך שיהא מוכנע ושפל בעיני עצמו, "להעלות נר תמיד", פירוש שהם צריכין לעבוד לעורר רחמים כנ"ל תמיד.
והיה על אהרן לשרת. דהנה כתבנו מזה דצריך האדם שיהא כל כוונותיו לשמים, הן באכילה ובכל דבר, ואמר הכתוב שבגדי כהונה יהיו על אהרן רק לשרת, היינו לשירות ועבודת הבורא יתברך ולא להנאת עצמו וכבודו, ועי"ז "ונשמע קולו בבואו אל הקודש", היינו כשיעלה אל הקדושה בעולמות העליונים, "לפני ה'", יפעול לעשות יחוד וקישור בעולמות, "ובצאתו" פירוש אף בעת שירד ויצא קצת ממדריגתו, יפעול "ולא ימות" פירוש שיפעול אפילו מי שהוא קרוב למיתה יכול הצדיק להצילו ממיתה בתפילתו להמציא לו רפואה וחיים. אמן.
- ^ וכמו שהביא רבינו בפרשת תרומה לגבי עשתי עשרה יריעות עזים.