נועם אלימלך/פרשת נשא
פרשת נשא
[עריכה]נשא את ראש בני גרשון גם הם כו׳. יש לתת טעם לשבח למה לפעמים כתיב למשפחותם קודם לבית אבותם ולפעמים כתיב לבית אבותם ולמשפחותם, ע"פ הפסוק שאו את ראש בני ישראל לגלגלותם ולמשפחותם כו׳, כי הצדיק הוא מעלה את העולם כולו והוא נושא אותם ע"י דבקותו וקדושתו, ועי"ז הוא מקרב אותם לעבודת הבורא ית"ש, וזה נקרא נשיאות ראש, לכן צוה השם שהנשיאות ראש ההוא יתנהג לפי הגלגולים, כי הצדיק היודע גלגולי הנשמות יכול לידע איזה איש יש לו נשמה קדושה, או מאיזה עולם נשמתו נלקחה, ומשה ואהרן היו במדריגה זו וידעו גלגול הגשמות, לכך צוה אותם השי"ת ב"ה "שאו את ראש בני ישראל לגלגלותם" פירוש לפי גלגול הנשמות כן תעלו אותם למעלה, אך פשוטי בני אדם אשר נשמתם אינה כ"כ במדריגה גדולה, גם הם צריכים עליה ונשיאות ראש, ולמה יגרעו, ובמה הם יכולים להנשא כיון שהם למטה? לזה צריך הצדיק לקשר אותם באבות הקדושים הכלולים מכללות ישראל, ואז יתעלו למעלה על ידם, וזהו לפעמים כתיב לבית אבותם קודם למשפחותם, על שצריכים לקשר אותם באבות תחילה כדי להעלות אותם בתוך שאר משפחות ישראל, ובאותן שהם צדיקים שנשמתם הוא מעולם העליון הוא להיפך, שמעלין אותם כסדר מתתא לעילא, מתחילה למשפחותם ואחר כך לבית אבותם, לקשר אותם עם מדריגות האבות ג"כ, ודו"ק.
או יאמר נשא כו׳ בני גרשון גם הם כו׳. הדקדוק מלת "גם הם" הוא מיותר. ונ"ל דהנה יש ג׳ מיני צדיקים, יש צדיק שהוא מחמת זכות אבותיו, ולזה הצדיק בקל יכול לבא לאור גדול. ב׳ מחמת שהוא מעורר את הצדיק שהיה כבר בעולם ועתה הוא בעולם העליון, הוא מעורר את אורו ובא לו מכחו אור גדול. ועוד יש שהוא צדיק מעצמו, ולזה הצדיק הוא בקושי קצת שיבא לאור גדול, אך שלבו מתלהב וחושק לעבודת הבורא ב"ה בשלימות, וזהו "אור זרוע לצדיק" פירוש האור הוא זרוע להצדיק מאבותיו, "ולישרי לב שמחה" פירוש אותם הצדיקים שהם ישרי לב, מעצמם שמחה, שלבם מתלהב ומשמח לעבודתו ית׳. וזהו "אז ישיר משה כו׳ ויאמרו לאמר" מלת "לאמר" אין לו ביאור לכאורה, וע"פ דרכנו יבואר, "אז" ראשי תיבות אור זרוע, ר"ל האור הזרוע מאבותינו הקדושים עשה פעולה זאת ש"ישיר משה", פירוש שפעלו במעשיהם הקדושים לדורות הבאים אחריהם שישיר הצדיק שבכל דור ודור, שהצדיק נקרא בשם משה, ולזה אפשר רמזו בגמרא הקדושה "מכאן לתחיית המתים מן התורה", שזה שהצדיק מעורר את האור של הצדיק שכבר מת, זה הוא תחיית המתים, שמחיה את האור של הצדיקים שכבר מתו וגם שפתותיו דובבות כו׳. ועוד פעלו "ויאמרו לאמר" פירוש במה שהם אמרו שירה, פעלו "לאמר" שיאמרו גם אנחנו בניהם שירה. "אשירה לה׳" כו' היינו הצדיקים שחושקים ומתאווים לעבודתו ואומרים "אשירה", שאין להם עדיין אור גדול רק שנפשם חשקה, אך הצדיק העוסק בתורה לשמה יוכל לבא לאור גדול אף בלא זכות אבות. והנה בני קהת היו משאם הארון והשולחן כו׳, והיה להם התורה והיו יכולים לבא בקל לאור גדול ע"י התורה הקדושה, וזהו שאמר השם ית' למשה "נשא את ראש בני גרשון גם הם" כו׳, פירוש שגם הם יכולים לבא לאור גדול ע"י זכות אבות וכנ"ל, וק"ל.
וידבר ה׳ אל משה כו׳ וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש כו׳ ויעשו בני ישראל כו׳ כן עשו בני ישראל. נראה לפרש הכפל לשון: ויעשו בני ישראל, כן עשו בני ישראל, שהוא יתור לשון. ונראה כי אמר השי"ת ב"ה לישא את ראש בני גרשון קהת ומררי, כי רמז בזה להיות שיש ג׳ מיני צדיקים משונים במדריגתם זה מזה, והוא, יש צדיק הנקרא "קהת" על שם מעשיו הקדושים והטהורים, ואליו יקהת עמים ללמד להם דרכי ה׳ הטובים, ומשנהו הנקרא "מררי" ע"ש שמסגף עצמו בתעניתים בסיגופים המרים מרוב יראתו ופרישתו, והשלישי הוא אשר הוא כגר בארץ ושפל ברך וענוותן גדול נבזה בעיניו נמאס, ועל שם כך נקרא "גרשום" כי אמר גר הייתי כו׳. וכשיש שלשה מדריגות הקדושים הללו בישראל, אזי ניצולים משלש מדריגות אחרים, והם "צרוע וזב וטמא לנפש", ולכך צוה השי"ת ב"ה לשלח מן המחנה אותן השלש.
וישראל קדושים נביאים הם, ותיכף כשנצטוו בשלש מדריגות הקדושים, והם גרשון קהת ומררי, הבינו מעצמם הדבר שצריך לשלוח השלש אחרים מן המחנה, ולזה בא השפת יתר באמרו "כן עשו" פירוש אפילו קודם שנצטוו במצוה זו, הבינו מעצמם זה וכוונו אל האמת, ושלחו אותם למען יהיה מחניהם קדוש בשלש מדריגות הקדושות, והבן.
דבר אל בני ישראל כו׳ איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם כו׳. נ"ל בהקדים לפרש פסוק "איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה׳", יש לומר דהתורה הקדושה רמזה לנו בזה ללמד דרכי ה׳ ברצות האדם לשוב מדרכו הרעה ומדרכיו המקולקלים, ורוצה לעשות תשובה ולסגף עצמו בסיגופים ותענית, והנה צריך לזה חכמה ושכל להשכיל בסיגופיו. וזהו "איש או אשה כי יפליא לנדור" ר"ל פלא הוא חכמה, והיינו שצריך לעשות בחכמה גדולה כשרוצה לנדור נדר לעשות איזה סיגוף, "נזיר להזיר לה'" פירוש נזיר הוא לשון נזר ועטרה, ופירושו שרוצה לעשות עטרה להש"י, "מיין ושכר יזיר" ר"ל גם משתיית יין יראה לעשות נזר מזה לה׳, שיעשה בקדושה רבה, "חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה" פירוש אם אין שתייתו בקדושה, אזי שתיה זאת היא כחומץ חזק וקשה וסופו רע, ושתיה כזו לא ישתה.
"וכל משרת ענבים" ע"ד דדרשינן בגמרא חד אמר לטעם כעיקר וחד אמר להיתר מצטרף לאיסור, והיינו חצי זית היתר וחצי זית איסור מצטרף. ונראה שמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ואחד רמז בדבריו הקדושים דבר אחד והשני דבר אחר, והוא "טעם", היינו הסתכלות איסור חלילה או איזה מחשבה והרהור רע חלילה הוא "כעיקר" עבירה גופה, וצריך לשמור עצמו מאד בזה כמו מהעיקר עבירה, ומר אמר "להיתר" כו׳, דהנה עיקר מניעת האדם מעבודת הבורא הוא עסק הפרנסה שקשה כו' כקריעת ים סוף, ורובם נכשלים חלילה בעסק משא ומתן שצריך ליזהר מאד בזה וכולי האי ואולי. וזה שאמרה היונה "רבונו של עולם יהיו מזונותי כו׳ ומסורים בידך", פירוש שהבחירה יהיה בידך, שאתה תבחר ולא אני בעסקי מזונות, כי מתיראת אנכי שאם יהיה בידי זאת, שלא אתמוטט חלילה מחמת שצריך לזה שמירה גדולה. וזהו "חצי זית איסור וחצי זית היתר מצטרפין", דהיינו שקצת עושין באמונה לפעמים, ולפעמים להיפך ח"ו, אז גם ההיתר נבלע באיסור חלילה, וזהו "וכל משרת ענבים".
והנה יש צדיקים קדושי עליון אשר מצד עצמותם לא היו חוטאים כלל, רק מחמת חטא אדה"ר, עי"ז נתפסין קצת באיזה נדנוד עבירה, וזהו "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם" ר"ל שיהיו בעיניהם זאת שנכשלים באיזה הרהור עבירה, כאילו עשו עבירה ממש, ויהא בעיניהם כאילו מעלו בה׳, וזהו "למעול מעל בה׳", "ואשמה הנפש ההיא", פירוש שיאשים את נפשו מאד, "והתוודו את חטאתם" דהיינו שהם מתוודים על זה במאד מאד, "והשיב את אשמו בראשו", דהנה נפשו של אדם חצובה מתחת כסא הכבוד, וגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, דעיקר תשובה היא תשוב ה׳, והיינו תשובה מאהבה, ופועל בתשובה זו להשיב האשם בראשו, דהיינו בשורשו העליון, והיינו שגם זה נחשב לו לזכיות, וזהו שאחז"ל גדולה תשובה שזדונות נעשים לו כזכיות כו׳ כאן מאהבה כאן מיראה, וזהו "רגלי חסידיו ישמור", דשורש הצדיק הוא למעלה, וזה נקרא ראשו, והאדם למטה הוא נקרא רגלים, והיינו מחמת צדקתו שתיקן כל שורשו למעלה, אז ממילא הוא נשמר למטה ברגלים מחמת ראשו ושורשו למעלה, וזהו שאמרו ישראל כשיצאו ממצרים "נתנה ראש ונשובה", וקשה למה להם ראש, הלא כיון שישובו יהיו משועבדים למצרים ומה להם לראש, אך לדברים הנ"ל יבואר היטב, דדור המדבר היו דור דעה, וביציאתן ממצרים באו לקדושה גדולה, ונמצא היו להם ראש למעלה וממילא היו נשמרים כנ"ל, ולכן אמרו "נתנה ראש" ר"ל נעשה לנו ראש אחר זל"ז למען נוכל לשוב למצרים.
ונחזור לביאור הכתוב "וחמישיתו יוסף עליו" ר"ל שמוסיף עוד קדושה גדולה עליו, ע"ד וחמושים עלו בני ישראל, שפירושו לחמשים שערי בינה, "ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו", ע"פ הפסוק "וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה", י"ל שזה רמז על הצדיק השלם הגואל את ישראל מכל צרה ונותנם על האומות שהם תמורתם, ע"ד שנאמר ואתן אדם תחתיך, אל תיקרי אדם אלא אדום כו׳, וכשרוצה אדם לפעול כך צריך להתנהג כך, "ושלף איש נעלו", דאיתא בגמרא לעולם ימכור אדם מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו, י"ל שרמז בזה על האדם אשר הורגל חלילה בדברי שפלות, אז צריך לעשות לעצמו גדרים וסייגים למען יתנכר ויופרש ממעשיו השפלים, וזהו לעולם "ימכור" לשון יתנכר, ר"ל שכל ההרגל השפל אשר לו יתנכר ממנו ויהיה זר בעיניו, "ויקח מנעלים" לשון הסגר ומנעול, דהיינו גדרים וסייגים, "לרגליו" פירוש להרגל שלו, וזהו בכל אדם, אבל הצדיק הגדול אשר פועל במעשיו ליתן האומות תמורה תחת ישראל בכל צרה, צדיק כזה צריך להיות מוטבע בצדקתו כ"כ עד שלא יצטרך שוב לגדרים ולסייגים, וזהו "ושלף איש נעלו" פירוש שיהא מושלף ממדריגה זו שיצטרך לנעל. וזהו "אם אין לאיש גואל" פירוש שאינו במדריגה זו להיות גואל לישראל כו׳, עכ"פ "האשם המושב לה׳ לכהן", פירוש יעסוק בתורה לשמה, שכל התורה שמותיו של הקב"ה, וזהו "לה׳", ועי"ז ירים ויתקן אשמו, "לכהן" דהקב"ה נקרא כהן, וזהו "ויקחו לי תרומה", פירש"י לי לשמי, רמז כנ"ל על העסק התורה שהיא שמותיו של הקב"ה, "תרומה" ר"ל עי"ז הוא מרים ומגביה הכל למעלה.
איש כי יפליא כו׳. נראה לפרש ע"ד דאיתא בגמרא "אין טיפה יורדת מלמעלה אלא אם כן טיפיים עולין מלמטה כנגדן", י"ל הפירוש שזה רמז על התורה הקדושה שנקראת טיפה, על שם שמתחילה האציל הש"י נקודה קטנה שהיא היו"ד, וממנה נתפשטו כל הכ"ב אתוון כידוע ליודעי חן, וע"י התורה הקדושה נשפעים כל ההשפעות למטה, וזהו אין טיפה יורדת כו׳, ר"ל שיושפע השפעות ע"י התורה כנ"ל, אלא אם כן ב׳ טפות עולות מלמטה, הם ב׳ מדריגות אהבה ויראה, אשר על ידם יש כח ביד הצדיק לגרום השפעות לישראל ע"י התורה כנ"ל. וזה שדרשו חז"ל "מקבלה ואילך מצות כהונה ושחיטה כשרה בזר", כשרה הוא לשון שהוא כשר ונכון שיהא כן, שתהא השחיטה בזר, ר"ל הזר הוא מי שעדיין לא בא אל מדריגות הצדיק, ויש לו עדיין לתקן חטאת נעוריו, כשר ונכון לו שיהא הוא שוחט הדינים, דהיינו ע"י התאמצותו לשבר כח התאוות הגשמיות המדובקין בו מנעוריו, וביותר בעת התפילה שהיא במקום קרבן, ומחמת החטאים אשר עדיין לא נתקנו הם מעכבים אותו בתפילתו, שבלתי אפשר לו להתפלל במחשבה טהורה וזכה, וצריך עבודה גדולה לשבר כח המחשבות זרות, ועי"ז הוא שוחט הדינים שלא ישלטו בו. אבל מי שרוצה להמשיך השפעות, צריך להיות במדרגת כהן שהוא חסד, וזהו "מקבלה ואילך" פירוש שרוצה לקבל שפע ורחמים, "מצות כהונה" מצותו עליו שיהא כהן במדת חסד.
וזהו שנאמר גבי בני קהת "למשפחותם ולבית אבותם", ואצל בני גרשון נאמר להיפך "לבית אבותם ולמשפחותם", וע"פ דרכינו יבואר, דהשפעות הולכים ע"י התורה כנ"ל, ומשא בני קהת היה הארון שהוא התורה, ואמר הש"י למשה "נשא את בני קהת" שיהא כח בידם להשפיע, וזהו למשפחותם קודם, דהצדיק המשפיע הוא מדבר עם בני אדם הצטרכותם, ומכוין בדבריו לתקן להם די צרכם ע"י דיבורו, ועניני עוה"ז הם נרמזים בלשון משפחות הרבה, שלכל אחד הצטרכות אחר, והצדיק מדבר עמם במשפחותם בכאן, וכוונתו ויחודו בעולמות עליונים, והם "בית אבות" שהם השורש של כל הרחמים והשפע. ואחר כך צוה "נשא את ראש בני גרשון גם הם", אף שאינם במדריגה הזאת להשפיע, אעפ"כ מתחילה יתקנו עצמם "לבית אבותם", שיהא דבוקים בעולמות עליונים, ואחר כך "למשפחותם" להשפיע להם די צורכם.
וזהו "איש כי יפליא" לשון פלא, דדוד המלך ע"ה אמר "לעושה נפלאות גדולות לבדו כו׳ הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו", פירוש דהאיך אפשר לנו להודות להשי"ת? ואמר "כי לעולם חסדו", ר"ל שזה חסד הבורא ב"ה שנתן לנו להודות לו ית׳, וכן הפירוש "לעושה נפלאות גדולות לבדו" פירוש הוא העושה הנפלאות לבדו, ומה שמסר ביד הצדיק שיהא כח בידו לעוררם, הוא חסדו, וזהו "כי לעולם" הוא "חסדו". וזהו "ונפלינו אני ועמך" פירוש שהתפלל משה רבינו ע"ה שאני ועמך יהיה בידינו הנפלאות שנעוררם שתעשה עמנו נפלאות ונסים. וזהו "איש כי יפליא" שיהא הפלא בידו, שיהא מעורר הנפלאות שיעשה עמנו השם יתעלה, "לנדור נדר" פירוש יפעול גם זאת, שיחזיק הנדר והשבועה של הבורא ב"ה, כמ"ש אשר נשבעתי לאבותיכם, שיקיים לנו מהרה. "להזיר לה׳" לעשות נזר ועטרה להבורא יתעלה ע"י מעשיו הקדושים, "מיין ושכר יזיר" ר"ל אפילו מדברים הגשמיים יכול לעשות נזר להשי"ת, אם יתנהג בהם בקדושה לשמו הגדול. רק "חומץ יין לא ישתה" ע"ד דאיתא חומץ בן יין, ופירושו שלא יהיה זולל וסובא בשתייתו חלילה, אלא לאכול ולשתות במקום מצוה לרצון הבורא יתעלה, אכי"ר.
ולבני קהת לא נתן כו׳ בכתף ישאו. נראה לפרש כי נאמר אצל שאול "משכמו ומעלה גבוה מכל העם", ואמר שמואל הנביא "הראיתם אשר בחר בו השם כי אין כמוהו" כו׳, ובגמרא "מפני מה לא נמשכה מלכות שאול מפני שלא נמצא בו שום דופי", ותמוה אדרבה בשביל שלא היה בו שום דופי היה טוב שימשך עדי עד. ונראה כי בגמרא איתא "גדולה עבירה לשמה", וקשה מה זה שייכות אצל עבירה לשמה, וכי מי צוה לעשות עבירה שיהא שייך אצלה לשמה. אבל נראה דהאמת הוא כך, דהנה כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו כי אם להטיב לברואיו ע"י השפעות השפע מעילא לתתא, אלא שלזה צריך התערותא דלתתא ע"י מ"נ[1], וזה היה הכיון[2] בנתינת התורה לישראל ובנסים ונפלאות שעשה עמנו, כדי שנאמין בו ית׳ באהבה ויראה, ונוכל לקבל טובותיו השפעה העליונה, נמצא השפע אינו כי אם ע"י הצדיק המשפיע, והצדיק אשר הוא רוצה להשפיע לבני אדם צריך הוא לדבק עצמו עמהם כדי להשפיע כל דבר הצורך לטובתם, כי מי שרוצה לעשות איזה טובה לחבירו אינו יכול לעשות לו הטובה בשלימות כי אם ע"י שידבק עמו באחדות גמור, וא"כ הצדיק צריך לדבק עצמו בכל ישראל כדי להטיב להם, ואיך הוא עושה עם הבעל עבירה חלילה, הלא אף שהוא בעל עבירה אעפ"כ צריך להשפעה ולחיות, ואיך יתקשר הצדיק עמו? לזה אמרה הגמרא "גדולה עבירה לשמה" שהצדיק עושה ג"כ איזה עבירה, אלא שהיא לשמה, ועי"ז יכול להתקשר עם הבעל עבירה ג"כ ויטיב לו ג"כ.
וענין עבירה לשמה הוא כך, כמו אצל שאול דכתיב וירב בנחל, ודרשו שרב על עסקי נחל, אם על נפש אחת כו׳ בהמה מה חטאה, והיה נראה לו זה שיהרוג הבהמות של עמלק עבירה גדולה, אבל אם היה יכול לעשות עבירה לשמה היה עושה, והורג את הבהמות ג"כ כיון שצוה המקום ב"ה, מה לך שנראה לך עבירה, יהיה עבירה לשמה, אלא שמרוב צדקותיו שלא היה בו שום דופי, לא היה יכול לעשות אפילו עבירה לשמה, וממילא כיון שלא היה יכול לעשות עבירה לשמה, לא היה יכול להתחבר עם הבעלי עבירה להמשיך עליהם השפעה, כי במה היה דבוק עמהם, והמלך צריך להטיב לכל ישראל לכולם שוין, אפילו לבעלי עבירה ח"ו. וזהו שאמרו "מפני מה לא נמשכה כו׳ מפני שלא היה בו שום דופי", ולא היה בידו להטיב לכולם וכנ"ל. ולזה נאמר אצל שאול שהיה "משכמו ומעלה גבוה מכל העם", פירוש כי השכם הם הכתפיים, ונרמזים אל החסדים המגולים, כענין שנאמר "וישכם אברהם בבקר" כנודע, ושאול עם החסדים שלו שהיה צריך להשפיע, גבוה מכל העם, כי לא היה בו שום דופי, נמצא שלא יכול להתאחד עמהם כלל, כי היה למעלה מהם ולא היה יכול להשפיע אליהם כי אם שהם יתאחדו עמו, פירוש שיהיו צדיקים ויתאחדו עמו במדרגתו, אבל הוא לא היה יכול להוריד עצמו אליהם כנ"ל, שלא היה יכול לעשות שום עבירה קלה. לזה אמר שמואל להעם "הראיתם כו׳ כי אין כמוהו", פירוש ראיה הוא הבטה, פירוש שצריכין אתם להביט ולהתקשר בו, "כי אין כמוהו" שאין בו דופי ולא יוכל להוריד אליכם להשפיע לכם, וצריכין אתם להעלות עצמכם אליו לקבל על ידו השפע שלכם, כי בהכרח השפע הולכת ע"י המלך.
וזהו "ולבני קהת לא נתן בכתף ישאו", כי על בני קהת שהיו צדיקים היתה עבודת הקודש חל עליהם, ומה היה עבודת הקודש? "בכתף ישאו" שהיו צריכין להוריד השפע הנקרא "כתף" כנ"ל. ודוק היטב ותהיה מתוק לחיך.