נועם אלימלך/פרשת וישלח
פרשת וישלח[עריכה]
וישלח יעקב מלאכים לפניו כו'. נראה לפרש על דרך הרמז, דהנה הצדיק כל עבודתו הוא להיותו דבוק בו יתברך ויתעלה, ולדבק נשמתו תחת כסא הכבוד מקום שרשו, והצדיק המזכך את גופו ומטהר עצמו מכל התאוויות החיצונים אזי גם גופו הטהור דבוק בו יתברך. וזה הוא לשון "תפילה", דהיינו דביקות כמו "נפתולי אלקים כו'", שע"י התפילות הזַכוֹת והצלולות במחשבות טהורות נתדבק בו ית'. וזהו "וישלח" לשון לוויה, כמו "ויצו פרעה אנשים וישלחו אותו" תרגום "וישלחו" - "ואלוויאו", ר"ל שהצדיק מלווה את המלאכים הנשלחים לפניו, דהיינו הדיבורים היוצאים מפי הצדיק נבראים מהם מלאכים, והיינו שגם גופו הטהור הוא מסייע להמלאכים שלו שיעלו למעלה, "לפניו אל עשו אחיו" ר"ל עי"ז גורם שעשו נעשה אחיו. "ארצה שעיר שדה אדום" פירוש שנעשה אחיו למטה, לזה רמז "ארצה שעיר", וגם נעשה אחיו למעלה דהיינו בעולם שלו הנקרא "שדה אדום", השר של אדום נעשה ג"כ אחיו.
"ויצו אותם לאמר" פירוש "צו" הוא לשון זירוז כדאיתא[1] אין צו אלא זירוז, דהיינו שהצדיק מוציא דבריו מפיו הקדוש בקדושה ובזירוז כ"כ עד שהם נעשים חזקים כ"כ "לאמר" פירוש שייאמר ממילא הדבר הזה שיתהפך עשו לאחיו, כי בוודאי אין מן הנכון לעשות זאת עיקר התפילה, רק ע"י הדביקות בשאר תפילותיו ודיבוריו של הצדיק במחשבות טהורות וצלולות ממילא יוצא הדבר הזה לפעולתו שגם אויביו ישלים עמו.
וזהו רמז שצוה ירמיהו הנביא (ירמיהו יז, כב) "ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת", דהנה כפי הנהגתו של אדם כל ימי השבוע ימי החול במחשבות טהורות בתפילה, אזי בשבת קודש נתוספת בו קדושה יתירה יותר ויותר, וכן להיפוך ח"ו אם הולך שובב בדרך לבו במחשבות זרות ומעורבבות, אזי ביום השבת כל המחשבות של ימי החול במחשבות חוץ ופיגול וח"ו נסתמים שערי תפילות מלעלות תפילות ישראל, דהיינו שעומדים על פתח השערים העליונים ומעכבים תפילות שער[2] ישראל. וזהו שהזהיר אותם הנביא "ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת" דהיינו המחשבות זרות שהם כמשא גדול ועוברים לפניו ביום השבת מחמת שחשב בהם כל ימי החול, "והביאו אותם בשערי ירושלים" דהיינו שלא תביאו אותם התפילות המתפגלים במחשבות זרות בשערים העליונים ועומדים על פתח השער ומעכבים תפילת ישראל לעלות דרך השערים. ואיך לא יעלה מורא על ראשו וחרדה גדולה בלב האדם השפל עד היכן גורם בעוונו לו ולאחרים.
"כה תאמרון לאדוני לעשו", הנה התורה הקדושה מלמדת אותנו איך להתנהג בגלות המר הזה אשר אנחנו נתונים תחת יד האומות ואנחנו מוכרחים לקבל הגלות באהבה עד ירחם ה' עלינו ויגאלנו גאולת עולם במהרה, ובעוד שאנחנו בגלות המר אנו מוכרחים להיות נכנעים לפניהם ולקוראם אדונים. וזהו "כה תאמרון לאדוני לעשו", ר"ל שתקראו אותו אדון בדברכם עמו, ואז כאשר יוסיף להרע לכם יותר מן הראוי במסים וארנוניות - גזל יהיה בידם, ועל ידי זה ירחם ה' עלינו, כי די לו בזה שאנחנו נכנעים לפניו וחולקים לו כבוד.
"עם לבן גרתי ואחר עד עתה", דהנה "לבן" אותיות "נבל", דהיינו היצר הרע נקרא נבל, ואחר שיזכה האדם לעבוד בשני יצרים כאמור "בכל לבבך - בשני יצריך", אזי היצה"ר נהפך ללבן דהיינו לובן העליון. ואימת יזכה אדם לזה? העיקר הוא ע"י הכנעה שיחזיק עצמו בזה העולם כגר, וזהו "עם לבן" פירוש שזכיתי שיהיה היצה"ר נהפך מנבל ללבן, היתה הסיבה לזה, "גרתי" לשון גירות, דהיינו שהחזקתי עצמי כגר בהכנעה גדולה, ובכל זאת לא עלתה בידי בימים מועטים, כי אם "ואחר עד עתה" פירוש שאחרתי בעבודה הזאת יום אחר יום ושנה אחר שנה, וזהו שאמרתי[3] (יומא כ, ב) "וכבר אמר אנא השם ונשמע קולו", פירוש שזמן ארוך צריך האדם לצעוק "אנא השם עזרני שאזכה לעבדך באמת" ואז ונשמע קולו, אבל לא בימים מועטים.
ואם תאמר ומהיכן יהיה פרנסתו של אדם? לזה אמר "ויהי לי שור וחמור" דהיינו שהפרנסה בא ממילא אם עושים רצונו של מקום. "ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך", ר"ל כי כן דרך האומות בראותם כבוד ועושר ישראל אזי הוא חביב ונושא חן בעיניהם אף שאינו נהנה מישראל אעפ"כ נושא חן בעיניהם. "וישובו המלאכים אל יעקב לאמר באנו אל אחיך כו'", ר"ל הרמז הגם שהדיבורים של הצדיק פועלים ונכנסים בלב עשו שיתהפך לאחיו כנ"ל, אעפ"כ "וגם הולך לקראתך" פירוש אעפ"כ הוא מתנגד והולך לקראתך ומעשיו הם התנגדות והיפך מעשיך הטובים. "וארבע מאות איש עמו" רמז שגם שעושה כל מעשים רעים אעפ"כ אומר שהוא בן עולם הבא, שיש לו ת' עלמין דכסופין, וזהו "עמו" שאומר שעמו הם ארבע מאות רמז לת' עלמין כנ"ל.
או יאמר "ויהי לי שור וחמור" דהנה כתיב "ויאמר אלקים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ". יש לומר הרמז שע"י התורה הקדושה הנקראת "מים" יזכה האדם ל"נפש חיה" דהיינו לנשמה עליונה, "ועוף יעופף על הארץ" ר"ל שיעופף עם מחשבתו בעולמות העליונים, "ויברא אלקים את התנינים הגדולים" ופירש"י ובדברי אגדה הוא לוויתן שבראם זכר ונקבה, יש לומר שרש"י ז"ל רומז בדבריו לתרץ לשון הכתוב "ויברא" שהוא מיותר לכאורה, וגם השינוי לשון שהיה לו לומר ג"כ "ויאמר יהי תנינים כו'", אך לפי הענין הנ"ל יבואר שזה רמז על הצדיק הדבוק בו ית' הנקרא "לוויתן" לשון לווייה ודיבוק בהשי"ת ב"ה, שזה בלתי אפשרי שיבוא לאדם כי אם מאתו יתב"ש, דמעיקרא ציוה השי"ת שיעבוד אדם מעצמו המדריגה הזאת שיזכה לנשמה ולכן נאמר "ויאמר כו'", אבל המדריגה שנית שיזכה אדם לדביקות בו ית' שיהא נקרא בשם לוויתן, שיהיה בדביקות כ"כ שכמעט יהיה בטל מהמציאות עד שהשי"ת מצנן אותו, וזהו "צינן את הזכר", רמז הדביקות הנ"ל שהשי"ת מצנן בו הדביקות שלא יתבטל מהמציאות, "זכר" רמז לדביקות, "והרג את הנקבה" רמז שהוא צדיק כזה שהצד הנקבות שבו הוא היצה"ר הרג אותו לגמרי, "ומלחום לצדיקים לעתיד לבא" רמז שלהצדיקים הבאים אחריו קל להם לעבוד השי"ת ע"י שגורם הצדיק הנ"ל במעשיו "ומלחום" לשון המתקה, שהמלח ממתיק את הבשר, כמו כן המתיק הצדיק הנ"ל את היצה"ר עד שהוא קל לצדיקים העתידים לבוא לעבוד השי"ת בלי שום עמל ויגיעה, והב' מדריגות הללו נותן השי"ת להצדיק במתנה.
וזהו "ויהי לי שור וחמור", דהיינו שבא לי המדריגה הזאת ממילא שנתן לי השי"ת, ד"שור" הוא לשון הסתכלות וראיה, דאחר שהצדיק מזכך גופו לגמרי אז נותן לו השי"ת שרואה ומסתכל תמיד בשמו הגדול והשם הויה ב"ה הולך לפניו תמיד, וזהו "ויהי לי שור" דהיינו מדריגה עליונה הנ"ל היה לי ממילא בחסד האל יתברך שמו, "וחמור" רמז שגם גוף החומר נזדכך היטב, "צאן כו'" רמז לכל מיני מדריגות כאשר נזכר בדברינו פעמים רבות. "ואשלחה להגיד לאדוני" פירוש ובזה אני פועל המשכה להמשיך לב עשו "למצוא חן" בעיניו. "להגיד" הוא לשון המשכה.
"ויירא יעקב כו' ויצר לו", דהנה הצדיק השלם העובד ה' בתמימות בכל לבו אין כל אומה ולשון יכולים לשלוט בו להרע לו ח"ו, וכאשר רואה הצדיק שהוא מתירא ומפחד אזי "ויצר לו", הדבר הזה צער הוא לו, וזהו "ויירא יעקב" פירוש שהיה מתירא ולכן "ויצר לו", דאין זה מדרך הצדיק שיפחד ויירא משום דבר. ומה עשה? "ויחץ את העם" דהיינו שמיד חזר בתשובה והתוודה לפניו יתברך. דהנה אנחנו אומרים בהווידוי "אנחנו ואבותינו חטאנו", ויש ליתן טעם למה אנו מזכירים חטא אבותינו, ויש לומר הענין הוא דגם אם חטא אדם אין לעשות עצמו רשע ממש נגד המקטרג, רק ירשיע עצמו במקצת ויצדיק עצמו במקצת, וזהו שאנו תולים קצת החטא באבותינו, דהיינו מה שאנחנו חטאנו הוא ע"י אבותינו שלא קדשו אותנו בקדושה שלימה וגם זה גרמה לנו שחטאנו, ובאמת אבותינו כבר הם בגן עדן ולא יזיק להם הקטרוג, רק שאנו תולין בהם כדי שלא ליתן פתחון פה להמקטרג שאנחנו עצמינו חלילה עושים עצמינו רשעים, ונמצא בהתוודות אדם חטאיו עושה עצמו בינוני, וזהו שאמר "כגון אנו בינונים". וזהו "ויחץ את העם" פירוש דהיינו שלימד את העם אשר אתו שיתוודו ויעשו עצמם בינונים כנ"ל דהיינו מחצה על מחצה, כי להצדיק את עצמו בוודאי אי אפשר רק להעשות בינונים. ואחר הווידוי והחרטה של הצדיק אזי הוא חוזר לאיתנו הראשון, לקדושתו ומדריגתו לדיבורו בקדוש ומחשבתו בקדושה, וזה נקרא שני מחנות, דהיינו מחנה אחת למטה הוא הדיבור הקדוש ומחנה השנית למעלה בעולם המחשבות. וזהו "אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה", ולכאורה מלת "לפליטה" הוא מיותר, שהיה לומר "השנית תשאר".
אך הענין יבואר ע"י הפסוקים המאוחרים, והיינו שהתחיל יעקב אבינו ע"ה להתפלל "קטונתי מכל החסדים כו' כי במקלי עברתי כו'", רמז "במקלי" הוא לשון קול, שמתחילה לא היה לי רק הקול קול יעקב, ולא זכיתי עדיין לעולם המחשבות, "ועתה הייתי לשני מחנות" רמז כנ"ל, שזכיתי עתה לשני מדריגות לעולם הדיבור ולעולם המחשבות, ולכן אני מתפלל "הצילני נא כו' פן יבא והכני אם על בנים", דהנה הצדיק צריך לעבוד השי"ת בכלל ובפרט, הכלל הוא היראה שהיא השורש והיא נקראת "אם", וגם המחשבה נקראת "אם", והמצוות והדיבורים של הצדיק נקראים "בנים", והם הפרט שכל דיבור ודיבור הוא פרט בפני עצמו. וזהו "פן יבא והכני אם על בנים", פירוש שאני מתירא שלא יבוא ח"ו ויבלבל את מחשבותי ויראתי שהם האם על הבנים כנ"ל.
וזהו ביאור הכתוב כנ"ל, "ויאמר אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו" פירוש הגם שיכה אותי במחנה אחת דהיינו במחשבה שיבלבל אותי ח"ו, "והיה המחנה הנשאר" ר"ל אזי עכ"פ ישאר לי מחנה אחת דהיינו הדיבור, ואז ע"י הדיבור אתחזק לחזור למחנתי הראשונה דהיינו לעולם המחשבה, וזהו "לפליטה" לשון דבר הנפלט מבליעתו, דהיינו ע"י הדיבור אוכל לפלוט המדריגה הראשונה. וזהו שפירש"י ז"ל: "על כרחו כי אלחם עמו", דהיינו עם הדיבור אוכל להלחם ולהתחזק ולחזור לקדושתי ולמחשבתי כבתחילה, כן דרך הנהגת הצדיק, ואעפ"כ הוא מתפלל תמיד שלא יפסוק מקדושתו ומחשבתו העליונה לעולם. וק"ל.
או יאמר "וישלח כו' מלאכים" פירש"י ז"ל מלאכים ממש, "אל עשו כו' ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי" פירש רש"י ז"ל לא נעשיתי שר וחשוב, דבר אחר גרתי תרי"ג מצות שמרתי, "ויהי לי שור וחמור", פירש"י ז"ל אבא אמר לי מטל השמים ומשמני ארץ וזו אינו לא משמים ולא מן ארץ, ובתנחומא איתא שור זה יוסף שנאמר בכור שורו הדר לו חמור זה משיח בן דוד
שנאמר עני רוכב על החמור, "ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך".
הדקדוקים המה רבים. א. שפירש"י ז"ל "מלאכים ממש", יש להבין למה באמת שלח יעקב מלאכים ממש אל עשו, והיה די לו בשליחות אנשים ולשום דבריו בפיהם איך יאמרו לעשיו ולא היה לו להטריח מלאכים. ב. "כה תאמרון לאדוני לעשו", למה לו ליעקב לאמר בביתו בדברו עם המלאכים "לאדוני", בשלמא מה שהם יאמרו לעשו ניחא שיאמרו כה אמר עבדך כו', אבל מה שדבר עם המלאכים בביתו למה לו להזכיר לקראו אדוני. ג. "לעשו" הלמ"ד אין לו שחר, כך היה לו לומר כה כו' "אדוני עשו". ד. "עם לבן גרתי" פירש רש"י דבר אחר תרי"ג מצות שמרתי, וא"כ מה זה שאמר "למצוא חן בעיניך", וכי בשביל זה ישא חן בעיניו, אדרבה יכעיסו בדבר זה שהוא מתפאר בעצמו ששמר תרי"ג מצוות, והוא כדי שיבין עשו שאינו מפחד ממנו, בשלמא לפירוש ראשון שפירש"י ז"ל "לא נעשיתי שר וחשוב", הם דברי הכנעה עי"ז ימצא חן בעיניו, אבל לפי דבר אחר אינו עולה כהוגן "למצוא חן בעיניך". וגם לפי המדרש שפירש "שור זה יוסף כו'" ג"כ אינו עולה כהוגן "למצוא חן בעיניך", שדברים אלה הם ג"כ אזהרה שאין לו פחד כלל, שזכות הצדיקים יעמוד לו.
אך הענין הוא, דהנה דרך הצדיק בדברו עם אנשים, אזי הוא מדקדק בדבריו להשכיל שיהיו דבריו נשמעים במשמעותיהם אחד דברים כפשוטן לאיש המדבר עמו, שנית הוא עיקר תוכן דבר שמכווין באותן הדיבורים שיהיו תפילה ותחנונים לפני המקום ב"ה וב"ש. והכוונה בזה שמסתיר דבריו של התפילה בהדיבורים שמדבר עם האדם, ואינו מתפלל תפילתו הצורך לו בפירוש, הוא למען המקטרג שלא יבין כוונתו בדבריו שמכניס בהם תפילה ולא יקטרג עליו, כי אינו יודע שזה הוא מתפלל.
ועל פי הדברים האלה יעלה הכל על נכון. זה ששלח מלאכים ממש ולא אנשים שלוחים, כי כוונתו של יעקב היה שהמלאכים ידברו אל עשו דברים כאלה שיהיו דברי ריצוי אל עשו וגם שיהיו דברי רצון בתפילה ובתחנונים לפני המקום להיותם מליצי יושר לפני המקום ב"ה עבורו, ולכן היה נוח לו וטוב ליעקב לשלוח מלאכים ממש, כי מי הוא האיש שיוכל להיות מליץ יושר לפני ה' כמלאך ה' צבאות, וכדאיתא באמת במדרש שהמלאכים האלה היו מיכאל גבריאל רפאל שהם מליצי יושר תמיד על ישראל, וזהו שאמר יעקב אל המלאכים "כה תאמרון" ר"ל באופן זה ובכוונה זאת תאמרון כל דבריכם אשר תדברון, דהיינו "לאדוני" ר"ל שיהיה כוונתם לאדון הכל הוא הבורא יתעלה זכרו לעד, וגם דברים כפשוטן "לעשו" שיהיה דברי ריצוי לעשו.
וזהו שאמר שיאמרו "כה אמר עבדך כו' עם לבן גרתי", שמלת "גרתי" משתמע לתרי אפי. דהיינו שהוא דברי מליצה לפניו ית"ש ששמר תרי"ג מצוות וזכות זה יעמוד לו שינצל מעשו, וגם דברים כפשוטן דברי ריצוי והכנעה לעשו שלא נעשיתי שר וחשוב. וזהו "דבר אחר כו' תרי"ג כו'", ר"ל שתכניסו ותכוונו בדבריכם שתאמרו לעשו "עם לבן גרתי", שהוא יבין כפשוטו כנ"ל, ואתם תכוונו עוד "דבר אחר", דהיינו להמליץ עבורי שתרי"ג מצות שמרתי.
וכן "ויהי לי שור וחמור" ג"כ על הכוונה שלעשו יהיה משתמע כפשוטו שלא נתקיים בי ברכות אבי, אבל אתם תכוונו להזכיר לפניו יתברך שמו זכות הצדיקים הגדולים יוסף ומשיח בן דוד, "ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן" ר"ל ויעקב היה ג"כ מתפלל לפניו עתה בדברו עם המלאכים, ואמר זה ש"אשלחה" הוא העיקר כוונתי "להגיד לאדוני" בוראי ויוצרי, להזכיר לפניך זכותי וזכות הצדיקים "למצוא חן בעיניך". והזוכר חסדי אבות יעלה זכרונינו לפניו לרחמים ולרצון אמן.
או יאמר "וישלח כו'", דאיתא בגמרא "לעתיד היצר הרע לצדיקים נדמה כהר ולרשעים כחוט השערה", ומדקדקים העולם למה נדמה לכל אחד היפך האמת, דלצדיקים מהראוי שידמה להם כחוט השערה, שלהם היה קל לכבוש את יצרם, ולרשעים בהיפך היה קשה להם לכבוש את יצרם כהר.
ואמינא לפרש שכן הוא האמת לצדיקים כהר ולרשעים כשערה, דאיתא בגמרא "לא כאברהם שקרא לבית המקדש הר - בהר ה' יראה, ולא כיצחק שקראו שדה - ויצא יצחק לשוח כו', אלא כיעקב שקראו בית". ולהבין באמת הטעם שאברהם קראו הר ויצחק קראו שדה, יש לומר דהנה האבות רמזו על מקדש ראשון ושני ועל העתיד שיבנה במהרה בימינו, דהיינו אברהם קראו "הר", זה המקדש ראשון שאז היו צדיקים גדולים ההולכים תמיד בדביקות, ע"ד שאמרו חז"ל טובים צפורנן של ראשונים מכריסן של אחרונים, והר הוא רמז לעולמות העליונים אשר לית בהם תפיסה כלל כי אם במחשבה, ודביקות הוא עולם המחשבה, ולכן אמר אברהם בהר ה' יראה, דהיינו הצדיקים שיהיו במקדש ראשון יהיו יכולים לתקן הכל בדביקות שלהם, שזה רמז ראייה, דהיינו עיוני שכליות ודביקות.
וזהו "אשא עיני אל ההרים" ר"ל לעולמות העליונים, "מאין יבא עזרי" ר"ל מעולם המחשבה הנקרא "אין" יבא עזרי. וזהו "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו" דאת זה לעומת זה עשה אלקים ובמדרגת הר ציון ישפוט את הר עשו. ובזה יתורץ מה שיש לדקדק בפסוק "ויקרא אברהם כו' בהר ה' יראה" שלכאורה מתחילה היה ראוי לומר בכתוב השני שליחות של שני המלאכים בזה אחר זה, ואח"כ ויקרא אברהם כו', ולפי דרכינו ניחא, דכוונת אברהם אבינו ע"ה הוא שיהיו יכולים לתקן הכל בדביקות ולכן קראו הר כנ"ל, "ויקרא מלאך ה' שנית ויאמר הרבה ארבה את זרעך" ובוודאי לא יהיו יכולים להיות כולם במדריגה אחת גדולה, וצריכין איזה אופן אחר לתקן במדריגה קטנה לפי מדרגתם.
וזה שקראו יצחק "שדה", דהיינו בית המקדש שני שלא היו צדיקים כראשונים, היו צריכין לתקן שיהיה להם קיום ע"י הדיבור, ובבית שני היו בו שנאת חנם ועל ידי זה היה כח בעשו להיות לו אחיזה בהשדה דהיינו בבהמ"ק ע"ד "ועשו יודע ציד איש שדה", וזה שהיה עשו "איש שעיר" הוא רמז שכחו היה ע"י שנאת חנם, כמו שמצינו שאמר איוב להקב"ה שמא נתחלף לך בין איוב לאויב, והשיב לו הקב"ה "מי פלג לשטף תעלה" ודרשו חז"ל בין שער לשער לא נתחלף לי, שאלמלא שני שערות יוצאות בגומא אחת היו מכחישים מאור עינים ע"ש, וזה רמז השער לשנאת חנם, דהיינו פירוד כמו השערות שהם מפורדים כל אחד בגומא לעצמה. והיה יצחק אבינו ע"ה רוצה לתקן לישראל לשבר את כח עשו ע"י הדיבור, וזהו "ויצא יצחק לשוח בשדה", "שיח" הוא לשון דיבור, מחמת שבבית שני לא היו צדיקים כ"כ כראשונים והיו צריכין לתקן במדריגה שהיא למטה מהראשונה, ולכן קראו "שדה" רמז למדריגה תחתונה הנקרא שדה שהיא למטה ממדרגת הר הנ"ל.
וזהו "וישלח יעקב מלאכים" ר"ל דיבורים של הצדיק נקראים מלאכים, "לפניו" ר"ל במדריגה תחתונה שהיה לפניו תיקן יעקב, "אל עשו אחיו" רמז שהיפך הדינים לרחמים ע"י הדיבור שלו, "ארצה שעיר" ר"ל שע"י שנאת חנם בעוה"ר הנרמז במלת שעיר כנ"ל, היה לו אחיזה בהשדה להיות שדה אדום.
ונמצא צדקו דברי חז"ל, "צדיקים נדמה להם כהר", דהיינו הצדיקים הגדולים שעבדו את השם בדביקות תמיד הנקרא בשם הר כנ"ל, נדמה להם כפי מדרגתם כהר, "ולהרשעים" שקלקלו ונתנו כח להשעיר הוא עשו, "נדמה להם כשער" לפי מדרגתם שקלקלו.
וזה שאמר יצחק "ראה ריח בני כריח שדה", דלכאורה מלת "ראה" אינו מובן כלל פירושו. אך לפי דרכינו יבואר ג"כ פירושו בדרך הנ"ל. דהיינו יצחק אבינו ע"ה היה רוצה ג"כ לתקן בגלות המר, אם יהיה צדיק כזה שיעבוד בדביקות שזה נקרא בן להשי"ת, יהיה כח בידו לתקן את השדה ע"י הראייה היינו הדביקות כנ"ל, וזהו "ראה ריח בני" ר"ל ע"ד הכתוב "הדודאים נתנו ריח - אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא".
וזהו שאמר יעקב "כי יפגשך עשו אחי ושאלך לאמר למי אתה כו'", דרש"י ז"ל פירש התקין עצמו לג' דברים לדורון לתפילה ולמלחמה. ולכאורה הוא בהיפך, שמתחילה היה מתפלל ואח"כ לקח דורון לשלוח, ואם לא יועיל הדורון יערוך עמו מלחמה. אך כוונת יעקב היה ג"כ לתקן דורות הבאים וללמדם איך יתקיימו בגלות המר בין האומות, דמעשה אבות הם סימן לבנים שיעשו כמותם, וכיוון יעקב בשליחות הדורון במינים הללו עיזים רחלים כו', שיהא מרומז בדורון הזה כוונת תפלה שלימה להשי"ת ב"ה, וזהו "כי יפגשך עשו אחי כו'", ר"ל אם ירצה הקטרוג לקטרג חלילה על ישראל לאמר "למי אתה", ר"ל מי בכם בישראל שיוכל לומר "אתה", דהיינו שיברך ברכה כתקנה דהיינו ברוך אתה, "ואנה תלך" ר"ל ואנה הוא המעשים טובים אשר תהיה בהם הולך בעבודתו יתברך שמו, "ולמי אלה לפניך" ר"ל מי בכם שיוכל לשבר את כח הע"ז המרומז במלת "אלה אלקיך ישראל".
"ואמרתם מנחה היא שלוחה" ר"ל דבר גדול יש לנו, דהיינו תפילת מנחה שאנו שולחים להשי"ת ב"ה, דאליהו לא נענה אלא בתפלת מנחה, "לאדוני לעשו" ר"ל בעת תפילת המנחה אז הוא התגברות כח הדינים שרוצים להיות אדונים עלינו חלילה, וזהו "לאדוני לעשו" דהיינו הדינים המכונים בשם עשו, רוצים להתגבר ולהיות אדונים, אנו משברים אותם ע"י תפילת מנחה. "והנה גם הוא אחרינו" ר"ל עוד דבר גדול יש לנו בשעת תפילת מנחה, שאז הוא הזיווג העליון למעלה למעלה בקומה שלימה כידוע, ואף שהזיווג הוא אחור באחור כידוע, דבבוקר הזיווג הוא פנים בפנים אבל הוא למטה, אבל בעת תפילת מנחה הוא בקומה שלימה, ובזה יפה כחנו לשבר כח הקליפות והדינים, וזהו "והנה גם הוא אחרינו" ר"ל הגם שהזיווג הוא אז באחוריים כנ"ל, אבל הוא במדרגת 'הוא', דהיינו זיווג עליון הנקרא 'הוא'. והבן.
וזה שרמז יעקב בהדורון ששלח עיזים מאתים, דאיתא בגמרא "מאי טעמא עיזין מסגין ברישא", יש לומד שרמזו חז"ל על ראשי עם המתגאים על הציבור שלא לשם שמים, וזהו "עיזין" לשון עזי פנים, "מסגין ברישא" ר"ל שהן ראשי עם, "כברייתא של עולם חשוכא והדר נהורא", דהיינו בביאת משיח צדקינו אז יהיה נהורא דהיינו צדיקים, והוא יהיה לנו לראש. וזהו הפירוש כאן "עיזים" ר"ל זה טענה לשבר כח הקליפות וכח הקטרוג דהיינו שהם עזי פנים, "מאתים" ר"ל יש בנו כח להמתיקם, דהנה הקליפה היא עשתי עשר וכל המוסיף גורע, דהיינו העי"ן הניתוסף אל תיבת "שתי", נעשה מנין פחות, וגם כאן תיבת "מאתים" אם נוסיף לו אות אלף בתחילתה יהיה "אמתים", ונמצא האל"ף הוא מגרע שפירושו ב' אמות דהיינו סך מועט, דעם אות אלף נמתקים הדינים, דהיינו אל"ף של אדני נמתקים הג' אותיות די"ן.
או יאמר "מ"ט עיזין מסגין ברישא", דהנה קודם כל מעשינו שאנו עושים להשי"ת צריכין אנו מתחילה להתוודות על עונותינו, וזהו "עיזין" ר"ל חטאים העזין, הן "מסגין ברישא", אנו מתוודים בתחילה, "כברייתא של עולם חשוכא והדר נהורא", וזהו ג"כ הפירוש "עיזים", ר"ל החטאים, הם נמתקים ע"י מאתים, כנ"ל ע"י אות אל"ף הם נמתקים.
"רחלים", רמז שיש בישראל יראים ושלמים, רמז רחלים שהם כרחל לפני גוזזה ביראה שלימה. "גמלים מניקות", ר"ל גם יש בנו הפשוטי עם שהם גומלי חסדים המניקים לומדי תורה ומחזיקים אותם, וזהו "ובניהם" אל תקרי בניהם אלא בוניהם, הם הלומדי תורה הנקראים בונים. "פרות", רמז להצדיקים השלמים ההולכים בגבורה וממתיקים הגבורות בגבורה, כדאיתא "פרה אדומה אשר אין בה מום", ר"ל שאין בהם מום ומנוקים מכל חטא, הם ממתיקים את הפרה אדומה הם הדינים. "אתונות" רמז למשיח צדקינו שיבא במהרה בימינו, ע"ד הכתוב "אוסרי לגפן כו' בני אתונו" שדרשו חז"ל שקאי על משיח עני רוכב על החמור, דהיינו זכות המאמינים באמת בביאת משיחנו ומחכים בכל יום, יעמוד לנו לשבר כח הקליפות והדינים ולקומם בית מקדשינו במהרה בימינו, כמו שקראו יעקב אבינו ע"ה בית אל, שיבנה במהרה בימינו אמן.
או יאמר "וישלח כו'", בצירוף הפסוק "ויאבק איש עמו כו'" ופירש"י ז"ל שהיו מעלים אבק.
ואיתא בגמרא "חד אמר כגוי נדמה לו וחד אמר כחכם נדמה לו", ולכאורה הוא פלוגתא רחוקה. ונראה לפרש בהקדים לפרש הפסוק "צרופה אמרתך מאוד ועבדך אהבה", דהנה הצדיק נענה בתפילתו כשהוא מתפלל על החולה וכדומה, ולכאורה הוא כמו השתנות אצל הבורא הפשוט אמיתי חלילה. אך השורש הוא דהנה השי"ת ב"ה ברא את האותיות והם בכח אצל הבורא ב"ה, והצדיק הוא מצרף את האותיות האלה שיהיו נקראים כרצונו, דהיינו התפילה שהצדיק מתפלל הוא ע"י צרופי אותיות שהוא מצרף אותם, ונמצא אין כאן שינוי חלילה, שהאותיות היו ג"כ מתחילה רק שהוא מצרף אותם. ואם תרצה לומר למה דווקא הצדיק נענה בתפילתו כמו שאמרו חז"ל "מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויתפלל", כל אדם יתפלל ויהיו האותיות מצורפים? אך מחמת שהתורה הקדושה נבראת באהבה, כנאמר "הבוחר בעמו ישראל באהבה", והצדיק ג"כ אוהב את השם ואת כל אדם בעולם, ע"ד שאמר ר' יוחנן "מעולם לא הקדימני אדם שלום בשוק אפילו נכרי", ולא כן הוא מדת כל אדם, ולכן גם האותיות אינם נצטרפים אלא על ידי הצדיק האוהב לכל. וזהו "צרופה אמרתך מאוד", ר"ל האותיות העליונים הם מצורפים ממילא בכח, וע"י[4] הצדיק האוהב לכל מצטרפים לפועל, וזהו "ועבדך אהבה":
וזהו "וישלח יעקב מלאכים" ר"ל האותיות והדיבורים שלח יעקב, דהאותיות והדיבורים נקראים מלאכים כנ"ל. "לפניו" ר"ל שגם מלפנים היו האותיות האלו בכח אצל הבורא ב"ה, ויעקב היה מצרפם מחמת אהבתו שהיה אוהב לכל, וזהו "אל עשו אחיו" ר"ל גם עשו היה שלם עמו כאחיו ע"ד "אפילו נכרי בשוק", וזהו "ויאבק איש עמו" ר"ל כמו אבק ריבית, דהיינו שבוודאי אין כל אהבות שוים כאחד, כישראל כגוי, רק שאהבה לישראל היא אהבה שלימה ואהבה לנכרי אינה שלימה מחמת שיש בו אבק שהוא נכרי, וזהו כמאן דאמר "כגוי נדמה לו", ולכן ויאבק עמו שהיה כמו אבק, וחד אמר "כחכם נדמה לו", ואעפ"כ לא היה אהבתו שלימה עמו מחמת שהיה יעקב מבין בו שעדיין אין שלם במדותיו והיה אוהב אותו, רק מחמת החסרונות לא היה אהבתו שלימה עמו, וזהו "ויאבק איש עמו עד עלות השחר" ר"ל עד אשר יסיר השחרורית שבו ואז יהיה אהבתו שלימה. נמצא אין כאן פלוגתא רחוקה, שכל מ"ד השמיענו מעלות יעקב איך היה אהבתו שלימה עם כל אדם. וק"ל.
או יאמר "ויותר יעקב לבדו ויאבק כו'", דהנה הצדיק השלם העובד ה' באמת הוא מסתכל תמיד ברוממות אל וגדולתו יתברך, ומתבודד עצמו במחשבתו לעלות במחשבתו ממדריגה למדריגה עד רום המעלות, וגם רואה תמיד בשפלות עצמו, וזוכר חטאת נעוריו כמו שכתוב וחטאתי נגדי תמיד, ואפילו החטאים שאינם חטאים גמורים רק כמו אבק, כמו שאמרו חז"ל שלשה דברים אין אדם ניצול בכל יום אבק לשון הרע כו', הם לזכרון לפניו תמיד והם בעיניו כחמורות שבחמורות, ומתחרט עליהם ושב בתשובה שלימה מאהבתו ית', ותשובתו עולה עד הכסא הכבוד ונעשה הכל זכיות, כמו שאמרו חז"ל שזדונות נעשים לו כזכיות בעושה תשובה מאהבה.
וזהו "ויותר יעקב לבדו", ר"ל בעת שהיה יעקב אבינו ע"ה בהתבודדות מחשבתו בבדידות גמור, אז "ויאבק איש עמו" ודרשו חז"ל שהיו מעלים אבק עד כסא הכבוד, פירוש, "ויאבק איש" היינו אבק החטאים שהם עם כל איש, כל זה היה "עמו" לנגד עיניו כנ"ל, והיה מעלה האבק עד כסא הכבוד ע"ד שאמרו חז"ל גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, "עד עלות השחר" פירוש עד שהעלה הכל לפני השכינה, כנסת ישראל הנקראת אילת השחר.
או יאמר "ויאבק איש עמו", שזה המלאך היה מקטרג שלו, שהיה רוצה ללחום עמו ולתופסו באיזה חטא ולא מצא בידו שום חטא ועון, התחיל לקטרגו באבק אשר בידו, ויעקב אבינו ע"ה עשה תשובה תיכף
כדרך הצדיקים, ובזה נתעלה האבק ההוא עד הכסא הכבוד, וזה שאמרו חז"ל "מלמד שהעלו אבק עד כסא הכבוד", וכך הוא תמיד שהבעל דבר מחזר למצוא עוולה בהצדיק, והוא צריך לזה תמיד הרהורי תשובה להעלות אותו אבק עבירות, וזהו "עד עלות השחר", פירוש שכך הוא תמיד שמאבק היצה"ר עם האדם ועומד עליו, "צופה רשע לצדיק כו' ה' לא יעזבנו כו'", עד אי"ה עלות ישראל למעלה, ויבא גאולתינו מהרה ואז יעבור רוח הטומאה מן הארץ ויבטל אז המלחמה בין אדם ובין יצרו, "עד עלות השחר", "שחר" הוא מלשון דרישה[5] שידרוש ה' אותנו, "וירא כי לא יכול לו כו' ויגע בכף ירכו כו'", להיות שכתבו הפוסקים על מה שאין מברכין על הביאה הלא אסור להנות מעוה"ז בלא ברכה, ואמרו ע"ד שאי אפשר להיות בלא תערובות היצר הרע בתוכו לכך אין מברכין עליה, ונמצא הסכימו שאי אפשר שיהיה זיווג בלא תערובות, וזהו "ויגע בכף ירכו", שם היה לו אחיזה מחמת שאי אפשר להזהר בה, "ויאמר שלחני כי עלה השחר", פירוש לעתיד יבקש הבע"ד מישראל לאמר הניחה לי בזה ותשלחוני מאתכם כך כמו שהוא, כי כבר לא ישלוט בנו וירצה להפטר כך, "ויאמר לא אשלחך כי אם בדכתני", פירוש שתחזיר לנו את כל הברכות שהפסדתנו, שעל ידך לא היה לנו הברכות האלו מחמת שהיית לנו לשטן ולמקטרג, "ויברך אותו שם", שעשה כרצונם.
קטונתי מכל החסדים ומכל האמת. נ"ל דהנה כתיב "גומל נפשו איש חסיד", דהיינו הצדיק העובד השם באמונה הוא גומל לנפשו, ו"אמת" הוא מדרגת יעקב כמו שאמר תתן אמת ליעקב, ואמר יעקב "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת", פירוש קטונתי ממדריגה זאת שהייתי איש חסיד ואמת, ועכשיו נפלתי ונחסרתי ממדריגה זו, "כי במקלי כו'", פירוש וכל זה היה לי שקטנתי ממדריגות אלו מחמת שהייתי מיקל לעצמי באיזה דבר. "עברתי את הירדן" פירוש וגם זאת שעברתי ממדריגה זו שהיה בידי להמתיק הדינים, לזה רמז "ירדן - ירד דין", ועכשיו עברתי ונחלפתי ממדריגה זאת שאינני אוכל להמתיק הדינים.
וזהו שנאמר "יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו" הנאמר בלויתן, דלויתן רמז על הצדיק השלם שהוא דבוק ונלווה להשי"ת ב"ה, וזהו "יבטח" פירוש הצדיק הזה הוא בטוח, "כי יגיח ירדן" ר"ל שיגיח לירד הדינים, "אל פיהו" ר"ל בפיו הקדוש. וק"ל.
ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו כו'. נ"ל דהנה שתי נשים יש לאדם, אחת היא האשה אשר ציוהו הבורא יתעלה לקחת לפרות ולרבות, והשנית היא נשמתו הקדושה, הוא הנפש השכלית אשר נתן השי"ת באדם וכל תשוקתה אינה רק לעבודת הבורא לעלות לשורשה למקום מחצבתה העליון, והיא נקראת "אשת חיל אשה טובה מתנה טובה לבעלה", שעל ידה יכול האדם לבוא למדריגות גדולות לאין קץ ותכלית, והבוחר בעבודת הבורא באמת אין לו שום מניעה בעבודתו ית"ש אפילו מאשתו ממש, אדרבה היא ג"כ מסייעתו, כמאמרם ברצות ה' דרכי כו' ישלים עמו - זו אשה. והם נקראים שתי נשיו של אדם.
וגם יש לאדם שתי שפחות, הם הנפש הבהמיות והיצה"ר, ושתי אלה הם מניעות לעבודת הבורא יתעלה, אבל כשאדם מקדש ומטהר עצמו ומשבר תאוות הגשמיות והיצה"ר, אזי הכל מסייעין לו והוא מוציא יקר מזולל, וגם היצה"ר נעשה טוב ועובד ה' בשני יצריו ביצ"ט וביצה"ר, וגם הנפש הבהמיות המביאה אותו לתאוות הגשמיות היא מסייעתו, כי הוא מקדש עצמו במותר לו באכילתו ושתיתו ובכל תנועותיו, נמצא הוא מעלה הכל אל הקדושה העליונה. וזהו "ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו".
"ואת אחד עשר ילדיו", רמז להס"א כידוע דהקליפה הוא י"א בסוד עשתי עשר יריעות עזים, ואת זה לעומת זה כו' ציונו השי"ת להקריב י"א סימני קטורת כדי לבטל אותם, וכל הנ"ל היה יעקב אבינו ע"ה בצדקתו בתולדות המעשים טובים אשר עשה, היה מעלה את הכל לעולמות העליונים, וזהו "ויעבר את מעבר יב"ק" רמז לג' שמות הקדושים הויה אהי"ה אדנ"י שמספרם יב"ק. וזה ג"כ הפירוש "ויעבירם את הנחל", היינו נחל העליון. והבן.
ויקח מן הבא בידו מנחה. יש לרמז היות שמנחה התגברות הדינים ר"ל, וצדיק כאשר צריך להציל עצמו מאיזה רשע אשר קם עליו, אזי משרה עליו הדינים היוצאים בעת מנחה, ולזה אליהו ג"כ עשה נקמה בנביאי הבעל בזמן ההוא, וזה היה ג"כ כוונת יעקב במנחתו, להשרות הדינים על עשו לבלתי יכול לעשות לו רע, ולא זה בלבד היה כוונתו, כי אם גם ש"מנחה" היא אותיות "מנוחה" והיא אותיות "מחנה", שיהיו מחנות וכתות מלאכים מסייעים אותו להצילו מיד עשו אחיו ויהיו לו מנוחה ממנו. וזהו "ויקה מן הבא בידו מנחה", פירוש מכל מה שבידו, פירוש בכחו ורשותו, לרמוז במנחה, את הכל כיוון בה, ובזה הצליח נגדו. וק"ל.
ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית. פירוש עיקר עבודתו של יעקב אבינו ע"ה היה תמיד ביחודים והדביקות הנרמז בתיבת "סכתה" המרמזת על היחוד כידוע, ואף שהיה צריך לחשוב בעניני ביתו והונו, לא היה מעיין בהם בעיקר מחשבתו אלא בהבנה בעלמא, וזהו "ויבן לו בית" - הבנה, "ולמקנהו עשה סכות", פירוש עיקר קנינו דהיינו לקנות עוה"ב היה רק יחודים והדביקות. והבן.
משנה. "החוטט בגדיש לעשות לו סוכה", כי ידוע שסוכה היא יחוד, ואמר כשהצדיק הגדול רוצה לקרב ולהתחבר לעצמו את הכל בשוים כדי לעשות יחוד עמהם, זה אינו יכול לפעול, כי כל אחד צריך לעבוד בעצמו היטב לבוא אל היחוד האמת, וזהו "החוטט בגדיש" לרמוז על כל העולם הנקרא "גדיש", "פסולה משום תעשה", פירוש אתה תעשה בעצמך "ולא מן העשוי על ידי אחרים". וק"ל.