נודע ביהודה (תנינא)/יורה דעה/מג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן מג[עריכה]
פראג יום ב' ל"ז למב"י תקנב"ל:
תשובה
שלום רב. לאור נערב. ה"ה הרב המופלא ומופלג בתורה מוהר"ר מיכאל נר"ו:
מה ששאל מעלתו בדברי הר"ן סוף מסכת ע"ז שהביא בשם הרמב"ן להוכיח אף דחום של כלי שני אינו מספיק לבשל מ"מ יכול להבליע ולהפליט וראיה לזה מהא דאיתא בפרק כל הבשר דקערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח ואע"פ שאין במליח משום מבשל לגבי שבת ואפילו כדקבעי ליה לאורחא כדאיתא בפ' כלל גדול עכ"ל הרמב"ן. וכתב עליו הר"ן ולא הבינותי ששם בפ' כ"ג לא אמרו אלא שאין בו משום מעבד ואם התרו בו משום מעבד פטור אבל שלא יהיה בו משום בישול לא למדנו עכ"ל הר"ן. והפר"ח בסימן ס"ח החזיק דברי הרמב"ן ע"ש. וכתב מעלתו וז"ל ונראה מדברי הפ"ח שלמד בהר"ן די"ל מדאורייתא חייב משום מבשל גבי מליחה לכן משיג עליו דא"א לומר כן והראיה דהרמב"ן הוי שפיר מח"ש דגבי מליחה לית ביה משום בשול מן התורה. לא הבנתי לפ"ז מה הוי ראייתו דרמב"ן דלעולם דתלי בליעה ופליטה בבישול והא דאינו חייב גבי מולח בשבת משום מבשל לא הוי טעם משום דמליחה אינו מבשל אלא אף אם מבשל נמי פטור משום מלאכת שבת כמה דאיתא בשבת דף ל"ט דמדאורייתא אינו חייב משום מבשל לגבי שבת אלא היכא דהוי תולדת אור ומש"ה פטור אם מבשל ע"י תולדת חמה או בחמה עצמה וכמו שפירש"י שם והא גם אם בישל בחמי טבריא פטור אף דודאי מתבשל ביה. וכן אמרינן בפסחים בפ' כ"ש דפסח שבישלו בחמי טבריא אינו חייב על אכילתו משום אל תאכלו מבושל הואיל דסתם בשול דכתיב בתורה הוא דוקא ע"י אור וא"כ לפ"ז גם גבי מליחה אף דמבשל מ"מ פטור אם מלח בשבת הואיל ולא הוי תולדת אור. ע"כ דברי מעלתו:
הנה גם אני למדתי כן בספרי צל"ח על מסכת פסחים. ולענין שבת ליכא גבי מליחה איסור בשול היינו משום דבשבת גמרינן ממלאכת המשכן ובעינן תולדת האור וכן בב"ח אין במליחה איסור בישול ומבושל בחמי טבריא יוכיח ע"ש בספרי צל"ח בריש פ' כיצד צולין הארכתי קצת. אבל לא בשביל זה יוקשה על הרמב"ן והרמב"ן סובר דאפיה יוכיח שלא היה במשכן ואעפ"כ כיון שבישול הוה במשכן בסמנים לכן אפיה הוי בכלל בישול והא דפטור בחמי טבריא אין הטעם משום דלא הוי בישול שאינו דומיא דמשכן רק הטעם משום שאינו דרך לבשל בו מה שאינו תולדת האור לכן פסק הרמב"ם שאפילו בבב"ח דודאי לא גמרינן ממשכן ואפ"ה המבשל בו אסור ואין לוקין עליו משום דאין דרך בישול. וכן פסק לענין שבת בפ"ט מהלכות שבת הלכה ג' שהמבשל בחמי טבריא פטור. אבל עיקר טעמו לפי שהוא מסופק אם דרך לבשל בו אבל במליח אם היה מבשל היה אפילו חייב כי דרך למלוח למאן דבעי לאורחא ולכן אם היה מבשל היה חייב מן התורה ושפיר הוכיח הרמב"ן שאין מליח מבשל כלל:
ומה שהקשה מעלתו על הרמב"ן ממסכת ברכות דף ל"ח ע"ב שמביא ראיה דר' יוחנן ס"ל על ירקות המבושלין מברכין בפ"ה כמה דאמר ר"ח בר אבא אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח ובירך עליו תחילה וסוף ומפרש רש"י ותוס' שם דראיה שלו משום דמליח הוי כרותח ואי איתא דמליח לא עושה פעולה להיות כרותח רק לענין בליעה ופליטה היאך מביא שם ראיה מליח לבשול עכ"ד. ידע מעלתו שעולא וכן ר' בנימן בר יפת שאמרו משמיה דר"י ששלקות מברכין עליהן שנ"ב בכל שלקות מיירי אפילו נשתנו למעליותן אפ"ה אמר ר' בנימן בר יפת שמברכין עליהן שנ"ב וע"ש בתוס' בד"ה משכחת לה כו' וטעמא דר"ב בר יפת משום דאיננו כמו בתחלה וכי היכי דפליג ר"ב בר יפת בשלקות ה"נ פליג במליח אפילו אינו מבשל רק שמבליע ומפליט עכ"פ משתנין על ידן ונקט שלקות משום רבותא דרב ושמואל ור"ח בר אבא אליבא דר"י דאפילו שלקות מברך עליהן בפ"ה אבל לעולם אליבא דר"ב בר יפת לעולם מברך שנ"ב אפילו ע"י מליח וא"כ שפיר מביא ראיה לסתור דעת ר"ב בר יפת ותדע שאפי' אם נימא דמליח מבשל אפ"ה אינו מבשל רק בצלי ואיך מביא ראיה ממנו על שלקות. ולפי מה שכתבתי הכל ניחא:
ומה שהקשה עוד על הר"ן בפ' קמא דביצה גבי מולחין את החלבים שכתב הר"ן אין מולחין החלבים כדי שלא יסריחו דמולח מידי דשייך בו עבוד כמו חלבים דלאו אוכלין גמורין יש בו משום מעבד. וכתב מעלתו דמשמע מדבריו שיש בו משום עבוד דאורייתא ולפ"ז קשה על הש"ס דיבמות דף ל"ג ע"ב איתא כו' זר ששימש בשבת ר"י מחייב בשתים משום זרות ומשום שבת ומקשה הש"ס זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה כשירה בזר ואי קבלה והולכה טלטול בעלמא הוא ואי בהקטרה הא אמר ר"י הבערה ללאו יצאה. ולפי שטת הר"ן דגבי מליח חייב משום מעבד מן התורה מאי הוי קושית הש"ס דודאי דמליחת קרבן הוי עבודה דמקבלה ואילך מצות כהונה וכן כתב הרמב"ם בפ"ט מהלכות ביאת המקדש דזר שמלח לוקה עליו רק דלא מיחייב מיתה משום דלא הוי עבודה תמה וא"כ יש למשכח זרות בשבת גבי מולח חלבים של קרבן שהוא עבודה גמורה ויש בו חילול שבת שחייב משום מעבד לדעת הר"ן:
ואני אומר מי הגיד זה למעלתו שיש בו משום עבוד מדאורייתא ואיכא למימר באוכל גמור אפי' עבוד דרבנן ליתא ומה שאסרו בפ' שמונה שרצים שלא יעשה מי מלח עדיין משום תיקון אוכל נגעו בו אבל משום מעבד סובר הר"ן אפילו איסור דרבנן אינו באוכל גמור שאין עבוד באוכלין והחלבים שאינן אוכל גמור יש בו עבוד מדרבנן. כ"ז אני אומר לו מי הגיד זה שהר"ן סובר דיש בו עבוד מדאורייתא. אבל לתרץ קושייתו אני אומר שהר"ן סובר כר"א בר אהבה דאמר ביומא דף מ"ד ע"ב ועיין בכ"מ הלכות ביאת המקדש פ"א הלכה ט"ו ש"מ מעלות דאורייתא והכי גמירי לה וסובר הר"ן כפירש"י שם שפי' שמעלות מצד הלכה למשה מסיני ובמס' מנחות אמרו וכי ס"ד שזר קרב לגבי מזבח ע"ש * [הגה"ה מבן המחבר עיין בל"מ פ"ה מאיסורי מזבח הלכה י"ב דמה שאמר וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח אין זה קושיא כ"כ דאע"ג דמליחה היתה לכתחלה בראשו של מזבח מ"מ אפשר היכא דאירע שמלחו זר למטה דכשר עכ"ל ע"ש. ועוד מצינו מליחה בראשו של מזבח ע"י זר שעמד למטה מרחוק וזרק המלח למעלה לראשו של מזבח. אמנם בעיקר הדבר אי איכא במליחה משום זרות אינו מוחלט דהרמב"ן על התורה בפ' ויקרא בפסוק כל שאור וכל דבש כתב שהמליחה כשרה בזר. ובדברי הרמב"ם אני נבוך שסותר עצמו דבפי"א מפסומ"ק הלכה ז' פסק דכל הפסולין שבללן או פתתם או מלחן זר וכיוצא בהן מן הפסולין לעבודה כשרין ובפ"ט מב"מ הלכה ב' פסק היוצק ובולל ופותת ומולח כו' אע"פ שנפסלו ולוקה אינו חייב מיתה עכ"ל ע"ש. ואם נאמר לחלק בין מליחה דמנחה למליחה דקרבנות כמו שפסק הרמב"ם בהלכות אסורי מזבח הלכה י"ב ובפי"א מפמ"ק הלכה ט"ז וא"כ י"ל דמליחה אינו מעכב וכל שאינו מעכב אין בו משום זרות. עכ"פ על הרמב"ם קשה דבפ"ה מה"מ איירי מעשיית מנחה ואפ"ה פסק דאם מלחן זר כשרין וצ"ע. אמנם על הרמב"ן שפיר יש לומר דפסק כאיבעית אימא שם במס' מנחות כיון דכתב ביה ברית כמאן דתנא ביה קרא דמיא ומעכב וע"כ מה דתני במתניתן לא מלח כשר ע"כ לא מלח כהן אלא זר ואין במליחה משום זרות אבל על הרמב"ם צ"ע. ויש בזה אריכות דברים ואין הגליון מספיק:] הרי מוכח דסובר שם שאין מליחה רק בראש המזבח וא"כ אם אמרינן כדעת ראב"י כל הני מעלות הם מן התורה ועכ"פ לית ביה לא ל"ת ולא חיוב מיתה וכבר נאסר הזר קודם שהגיע לראש המזבח באותן י"א אמה שהם דריסת רגלי הכהנים באיסור הל"מ ואיך אמר ר' שמעון שם ביבמות שאין כאן אלא משום זרות והלא אפי' משום זרות אין כאן כיון דל"ל לא איסור כולל ולא איסור מוסיף ואיך חל לאו של זר ששימש על איסור מעלות:
ומה שהקשו ביבמות פ"א ע"א תוס' בד"ה מאי הוא כו' שהקשו וא"ת לר"ל כיון דתרומה בזה"ז דרבנן אלמא בטלה קדושת הארץ וא"כ גם כה"כ הוא מדרבנן ואמאי תני כל שדרכו ובדרבנן אינו אוסר כל שדרכו וא"ל דלר"מ תרומה בזה"ז דאורייתא דהא שמעינן ליה לר"מ דעיגול בעיגולי עולה בריש מסכת ביצה. וע"ז הקשה מעלתו הא י"ל דר"מ ס"ל כר"ש דאמר בקידושין דף ל"ח שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ ונוהגות בין בארץ ובין בח"ל והה"ד שינהגו ומה חדש שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו נוהג בין בארץ ובין בח"ל כלאים שאיסורן א"ע ואסורן א"ה ואין היתר לאיסורן אינו דין שינהגו בין בארץ בין בח"ל והה"ד לערלה בשתים. וכתבו התוס' בד"ה וה"ה ערלה בשתים וא"ת טבל ותרומה ומעשר נילף מק"ו דחדש או בממ"צ שנוהג בין בארץ ובין בח"ל כו' וי"ל דא"ל מה לחדש שאינו בשאלה תאמר בהנך שישנו בשאלה עכ"ל התוס'. והקשה מעלתו דלמא סבר ר"מ כר"ש דחדש נוהג בח"ל ויליף כלאים מק"ו דחדש אבל תרומה ליכא למילף מק"ו כמ"ש התוס' וא"כ אף דסבר ר"מ דכלאי הכרם דאורייתא מ"מ תרומה דרבנן ע"כ קושיא של מעלתו. ואני אומר דהרי מצינו לר"מ במס' נדה מ"ז ע"א דחלה בזה"ז דאורייתא וא"כ קשה מדוע לא יליף תרומה מחלה במה מצינו וצריך לומר הואיל וכתב בו זרעך או דסובר כלאי הכרם הוא דרבנן ויליף תרומה מכה"כ. ולשני התירוצים עכ"פ הוא סובר דכ"כ דרבנן דלתירוץ השני בודאי סבר כה"כ דרבנן כיון דתרומה מכה"כ יליף ואפילו לתירוץ הראשון ג"כ מוכח דסבר דכה"כ דרבנן שהרי גם שם כתב שדך למעוטי זרעים דבח"ל. ועיין בקידושין ל"ט ע"א בתוס' ד"ה האי למעוטי זרעים. דברי הד"ש: