נודע ביהודה (תנינא)/יורה דעה/לו
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן לו
[עריכה]פראג ג' וי"ו שבט תקנא"ל:
תשובה
לאהובי התורני, זית שופכני, המופלא הרבני, חרוץ ושנון כבוד שמו הר"ר דניאל י"ץ:
מה שהקשה במסכת בכורות דף וי"ו ע"ב וחלב בהמה טהורה מנ"ל דשרי כו' אילימא מדאסר בב"ח מכלל דחלב לחודא שרי ודלמא חלב לחוד אסור באכילה ומותר בהנאה ובב"ח בהנאה נמי אסורים. ע"ז הקשה מעלתו דמאן דיליף איסור אכילה בב"ח משלש פעמים לא תבשל לא שייך קושית הגמרא כאן וצ"ל דקושית הגמרא הוא רק לשאר תנאים ואף דלרש"י טעם כעיקר לאו דאורייתא וא"כ היה להגמרא להקשות דמשום חלב לחוד היה הבשר שבלוע החלב בתוכו מותר אפילו באכילה ומטעם בב"ח אסור יש ליישב דרש"י כתב כן רק לרבא ולר' יוחנן אבל ר"ע דמשרת ורבנן דגעולי נכרים סברי טע"כ דאורייתא והגמרא כאן אזיל אף לשיטתייהו. אבל קשה לשיטת הר"ש במסכת טבול יום וכן לדעת הראב"ד ובעה"מ ועוד פוסקים דס"ל דטע"כ דאורייתא אבל מלקות ליכא רק בכא"פ א"כ נימא דאיצטריך בב"ח שילקה על כזית בשר אפילו אין בו מן החלב כזית בכא"פ והאריך בזה: והנה אמינא ליה ולטעמיך למה לך כל ההצעות האלה אם רצונו לעשות נפקותא רק למלקות הלא אף לפי ההוה אמינא דחלב אסור משום דליכא דאתי מן החי ושריה רחמנא ואטו יהיה חייב מלקות על זה ואיזה אזהרת לאו יש על זה אי משום מלקות דאמ"ה הלא החלב הזה לא שייך בו לא תאכל הנפש עם הבשר שהוא אזהרת אמ"ה ולא שייך בו ובשר בשדה טריפה לא תאכלו שהוא אזהרת בשר מן החי כמבואר בחולין דף ק"ב ע"ב שהחלב אינו לא אבר ולא בשר ולכן אמרו כאמ"ה הוא ולאו אמ"ה ממש. אבל האיסור שהוא בחלב לפי הה"א הוא משום דלא אשכחן דאתי מן החי ויהיה מותר קודם זביחה דכתיב וזבחת ואכלת ויש בו איסור שאינה זבוחה והיינו איסור עשה. ואמנם אי אמרינן דם נעכר ונעשה חלב אז לפי ההו"א אסור משום דם ויש בו אזהרת איסור דם. ויש בזה לומר פרפרת אחת בגמרא דקאמר ואימא חלב לחודא אסור כו' בב"ח בהנאה נמי אסור ולר"ש דשרי בהנאה משכחת לה למלקי על בישולו. ולכאורה קשה למה מתחלה אמר בהנאה נמי אסור ולא הזכיר מלקות ולר"ש אמר למלקי על בישולו והיה לו לומר ולר"ש לאסור בישולו (ולהרמב"ם דס"ל דליכא מלקות בהנאה ניחא קצת):
ולכן נלע"ד דכל היכי דמצי למצוא נפקותא לענין אכילה עצמה ניחא ליה טפי דאתי שפיר אפילו למאן דנפיק ליה מתלת זימני לא תבשל. והנה ר"ש איהו ס"ל במסכת נדה (דף ט' ע"א) איבריה מתפרקין ופליג על ר"מ דאמר דם נעכר וכו'. ולכן אמר לר"ש משכחת לה למלקי על בישולו ואין כוונתו על מלקות דבישול אבל כוונתו שעל אכילתו אם בישלו לוקה משום בב"ח דאילו משום חלב לחוד אין בו רק איסור שאינה זבוחה וליכא מלקות אבל משום בב"ח לוקה על אכילתו ודקאמר למלקי על בישולו היינו משום דליכא מלקות בבב"ח רק דרך בישול. אבל בתחלה דקאמר משום חלב לחוד מותר בהנאה היינו אפילו למ"ד דם נעכר וא"כ גם על חלב לחוד לוקה משום דם ואין נ"מ באכילה, קאמר דמשום בב"ח אסור גם בהנאה ולא הוצרך להזכיר שהרי באיסור לחוד סגי ליה דמשום דם ליכא איסור הנאה כלל:
ואמנם זה רק פרפרת. על עיקר קושייתו כבר נשאלתי מהגאון בעל אור חדש בזה דלשטת הפוסקים דטע"כ לאו דאורייתא נסתר כאן מה דאמר מדאסר רחמנא בב"ח כו' דהרי משום איסור חלב לחוד לא היה נאסר הבשר אבל משום איסור בב"ח ודאי טע"כ. והשבתי לו שההוכחה היא דהרי כתיב גדי להוציא את הטמאה וע"כ היינו לאיסור החלב שהבשר בלא"ה אסור משום טמאה. ואף דבאמת הוא להוציא את הטמאה מאיסור בישול והנאה מ"מ לפי ההו"א כאן להוכיח דחלב לחוד מותר מדאסר בב"ח א"כ לא אסיק אדעתיה דאיצטריך לבישול והנאה וא"כ גדי אתי רק שלא לאסור החלב משום בב"ח דאי משום טמאה לשטת הסוברים טע"כ לאו דאורייתא אין הבשר אוסר החלב משום טמאה אבל אם גם החלב לחוד אסור בלא"ה למאי נ"מ כתב רחמנא גדי להוציא את הטמאה* [הגה"ה מבן המחבר גם יש נ"מ לענין מלקות דאם אכל חצי זית בשר וחצי זית חלב דמשום איסור בב"ח מצטרפין ולוקה עליו כדאיתא במסכת חולין דף ק"ח ע"ב ומשום איסור אמ"ה ליכא מלקות דחצי שיעור הוא ואף לר"י דחצי שיעור אסור מן התורה מ"מ ליכא מלקות בח"ש. וא"ל דסוגיא דבכורות אזיל אליבא דר"ש דס"ל כל שהוא למכות. ז"א חדא דמדקאמר בגמרא שם ולר"ש דשרי בהנאה וכו' מכלל דעד השתא לאו אליבא דר"ש קאי. ועוד דגם לר"ש לא אמרינן כ"ש למכות אלא כשהאיסור בעין אבל לא אם החלב מעורב בבשר ועיין תוס' נזיר ל"ח ע"א ד"ה דלית ליה כו' ובע"ז ס"ח ע"א ד"ה ואידך כו'. ועיין בנו"ב מהדורא קמא בחלק י"ד סימן צ' ודוק:]. ולמ"ד טע"כ דאורייתא אפילו אם נימא דאין בו מלקות מ"מ לא ניחא להגמרא כאן להמציא נפקותא רק למלקות דלענין מלקות בלא"ה אין מקום להוכחה זו מדאסר בב"ח דהרי איצטריך שיהיה לוקה שתים משום דם שהוא איסור החלב ומשום בב"ח א"ו דניחא להגמרא להמציא נפקותא אפילו לענין איסור לחוד: והואיל והביאני לעיין בסוגיא זו אמינא בה מלתא דלדעת התוספות דס"ל דם שבישלו אינו עובר עליו ואינו אסור רק מדרבנן לא אזלא סוגיא זו דאמר מדאסר רחמנא בב"ח מכלל דחלב לחוד שרי אלא למאן דאמר אבריה מתפרקין וליכא חשש איסור בחלב רק משום דליכא דאתי מן החי ושרי ואיסור זה שייך גם אחר שבישלו ושפיר הוכיח מדאצטריך לאסור בב"ח. אבל למ"ד דם נעכר כי' ויש מקום לאסור חלב משום דם וא"כ לא עדיף מדם עצמו שאחר שבישלו אינו אסור ושפיר הוצרך לאסור בב"ח שהרי דרך בישול אסרה תורה ואז כבר אזיל ליה איסור דם מהחלב ואסור משום בב"ח. וצריך לומר דסוגיא דכאן לית ליה הא דאמר זעירי במנחות דף כ"א ע"א דם שבישלו אינו עובר עליו * [הגה"ה מבן המחבר בלא"ה ג"כ צריכין אנו לומר דסוגיא דבכורות לא אתיא כזעירי דאל"כ ליכא שום הו"א דחלב יהיה אסור משום דם הא דם הנעכר ונעשה חלב אינו ראוי לכפרה ואין בו איסור דם דהא טעמא דזעירי בדם שבישלו הוא מטעם דדם כזה אינו ראוי לכפרה, ועיין בתוס' שם בד"ה דם שבישלו וכו' וכיון שנשתנה ונעשה חלב שוב אינו ראוי לזריקה:]. ואולי היינו טעמא של רבינו הגדול הרמב"ם שהשמיט הא דזעירי ולא הזכיר בחבורו דין דם שבישלו ועיין בלח"מ פ"ו מהלכות מאכלות אסורות הלכה וי"ו. ועוד אמינא דגם מטעם ליכא דאתי מן החי כו' ג"כ קשה לי על הוכחה זו דהרי אם האיסור משום אינה זבוחה עכ"פ חלב בת פקועה שרי שהרי א"צ שחיטה והוצרך רחמנא לאסור בב"ח היכא שבישל בב"ח בת פקועה שמזה החלב לבדו מותר ומשום בב"ח אסור. ולומר דכי היכי דמבשל בחלב שחוטה אין בו משום בב"ח כך המבשל בחלב בת פקועה אין בו משום בב"ח שהרי היא נחשבת כשחוטה זהו דוחק. חדא דלא אשכחן בשום אחד מהפוסקים הראשונים והאחרונים שיזכירו חידוש זה שחלב בת פקועה אין בו איסור בישול בב"ח מן התורה. ועוד שהרי הא דחלב שחוטה אינו אסור דרשינן בחולין דף קי"ג ע"ב מבחלב אמו ולא חלב שחוטה ופירש"י בד"ה ולא בחלב שחוטה דאמו משמע הראויה להיות אם ולא משנשחטה עכ"ל רש"י. והרי בת פקועה ראויה להיות אם כדאמרינן בחולין דף ע"ה ע"ב דמתיר בבנו ובן בנו עד סוף כל הדורות. וצריך לומר דסוגיא זו כאן במסכת בכורות אזלא לר"מ דאמר במסכת חולין דף ע"ז ע"א במשנה דהשוחט בהמה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה ואולי היינו טעמא של רבינו אפרים דפוסק כר"מ דבן פקועה טעון שחיטה מן התורה הביאו הב"י בי"ד סימן י"ג ודחה דבריו דפשיטא דיחיד ורבים הלכה כרבים. ולפמ"ש טעמו של רבינו אפרים כיון דסוגיא דסתם גמרא כאן בבכורות אזלא אליבא דר"מ הלכה כמותו. וגם למסקנא דמביא ראיה מעשרה חריצי חלב קשה דלמא חריצי חלב הללו מחלב של בת פקועה היה דאף דלומר שהיה מחלב שחוטה יש לדחות דקים להו לרבנן דחלב שחוטה אינו מעמיד אבל מבת פקועה ודאי קשה. וכן הלימוד מפסוק בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב דג"כ מחלב שחוטה ליכא קושיא דאולי אין טעם חלב שחוטה טוב שימשיל בו התורה אבל מחלב בת פקועה ודאי קשה. ואמנם הראיה מפסוק ודי חלב עזים וכז הראיה מזבת חלב המה ראיות כי על חלב שחוטה או חלב בת פקיעה שהוא לא שכיח לא שייך לשון די ולא לשון זבת. ומרוב חלישות כחי וגם רוב הטרדה אקצר. דברי הד"ש: