נודע ביהודה (תנינא)/חושן משפט/מב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן מב
[עריכה]תשובה
לכבוד חתני הגאון נר"ו:
מי כמוהו דעה מורה, שר התורה, חכמתו פניו תאירה, גלייה לדרעיה ונפל נהורא, ה"ה כבוד אהובי חתני ידידי וחביבי, חקוק במורשי לבבי. הרב המאור הגדול ליהודים, כולו מחמדים, הגאון המופלא הפלא ופלא. חריף ובקי בכל חדרי התורה נ"י ע"ה פ"ה כבוד ק"ש מוהר"ר יוסף נר"ו:
מכתבך מן וי"ו העבר הגיעני. ועל דברי תורה באת לחזק דבריך הראשונים ולסתור דברי אשר ביארתי במכתבי השני וכבר הוא נדפס בחיבורי נודע ביהודה (קמא) חלק ח"מ סימן כ"ח (בד"ה עוד אהובי חתני) דדברים הנקנים באמירה תקנת חכמים הוא. ועל זה באת אתה במכתבך הזה והבאת דברי הגהת מיימוני פרק כ"ג מאישות סימן ט':
הנה אהובי חתני לא ידעתי מה הוספת בזה וגם דברים הללו אני מפרש שהוא טעם על תקנת חכמים למה חידשו חכמינו ז"ל קנין בזה מה שלא תיקנו לקנין במקום אחר לזה קאמר לפי דמסתמא גמר ומקני לכך תיקנו שיועיל קנין הזה במקום הזה ומזה רצה הגמרא שם לומר כיון שזה הטעם שייך גם בקרובים לכן בנך ובתך לאו דוקא והאריכות בזה ללא צורך. ועל מה שכתבת וכי במאמר אחד נאמרו וכתבת שהגמר קנין הם הקידושין, יפה כתבת ואני מודה לדבריך:
ואמנם מה שכתבת שכן משמע לשון הרי"ף והרמב"ם ופוסקים. אהובי חתני מדברי הפוסקים הללו אין להכריע ולשון הרמב"ם בפרק כ"ג מאישות הלכה י"ג איש ואשה וכו' וכן האב שפסק ע"י בנו ובתו וכו' עמדו וקדשו קנו אותן הדברים אע"פ שלא היו ביניהם קנין ואלו הן הן הדברים הנקנים באמירה עכ"ל. ואני תמה וכי מה עדיף לשון הרמב"ם מלשון הגמרא שג"כ אמר רב גידל כמה אתה נותן וכו' עמדו וקדשו קנו הן הן הדברים הנקנים באמירה ולשון הרי"ף הוא כלשון התלמוד. ויש בידינו לפרש שהאמירה הוא הקנין ולא הקידושין אלא שהאמירה היא על תנאי שיהיו הקידושין וכשיקדשו קנו משעת האמירה אבל הקידושין אינם קנין וכן מורה לשון נקנים באמירה. ואמנם אעפ"כ האמת אתך וההוכחה על זה הוא מדברי הרמב"ם שם הלכה ט"ו שכל הפוסק אינו פוסק אלא על מנת לכונסה ע"ש וא"כ עמדו וקידשו למה הוזכר הלא אין התנאי מתקיים עד הנישואין לא בעת הקידושין ולמאי ענין אמרו עמדו וקידשו אלא ודאי שגוף הקנין לא נגמר כי אם בעת הקידושין ונ"מ שאם מת האב קודם הקידושין או אם חזר בו קודם הקידושין אין כאן קנין אבל אחר הקידושין אין בכחו לחזור וזה כונס הארוסה וזוכה בקנינו אף שכבר חזר בו. והנה כל זה אם נימא דלא בעינן שקידשו מיד בלי הפסק אבל לדעת הפוסקים דבעינן שקידשו מיד בלי הפסק אין זה ראיה דאכתי עמדו וקידשו הוא תנאי שעמדו וקידשו מיד. ומעתה אפשר שדעת הטור דהאמירה הוא הקנין ולא הקידושין וכמשמעות הן הדברים הנקנים באמירה וממילא מסולק תמיהת הב"י בסי' נ"א על הטור שפסק לחלוטין דבעינן שקידשו מיד ע"ש ולפי מה שכתבתי הדבר מוכרח:
ואמנם מדברי התוספות מוכח כדבריך שלא נגמר הקנין כי אם בשעת הקידושין והוא ע"פ מה שכתבו התוספות בכתובות דף נ"ג ע"א ד"ה השתא שכתבו וכאן כשרצה לחזור עדיין לא קידשו ואי ס"ד שהקידושין הם רק תנאי א"כ מה בכך שעדיין לא קידש יקדש עוד ונמצא קנה למפרע, באופן שבזה נראים דבריך שהקידושין הם גומרין הקנין. ומה שתמהת על הט"ז בח"מ סימן ר"ט, באמת דברי הט"ז תמוהים מאד ולא ידעתי להולמם וקושייתך עצומה עליו:
ומה שקשה לך בח"מ סימן ר"ג סעיף יו"ד בהג"ה ובסמ"ע סעיף קטן י"ט דדעת רבינו שמחה דמעות שאני דעכ"פ יש בהו קנין משיכה והגבהה ומתורת חצר א"כ קשה מאי מייתי רב ששת בבא בתרא דף קמ"ג ע"א ראיה מתורם קישות והרי המר שבקישות מי איתא בתרומה דנפשיה ולא דמי לקני את וחמור דחמור לאו בר קנין הוא. ולמה הוצרך התרצן שם לחדש דתורם מן הרע על היפה תרומתו עד כאן דבריך. ויפה הקשית ואמנם קושייתך יש לה מקום רק על התרצן שחידש דמדאורייתא תורם מן הרע וכו' אבל על רב ששת לא קשיא ולא מידי כשתעיין שם בתוס' ד"ה אין לך מר תראה דדעת הירושלמי היה מתחילה שהמר אינו אוכל כלל ולא שייך בו תרומה כלל וא"כ יש לומר שזה היה דעת רב ששת והתרצן חידש שגם להמר יש עכ"פ תורת אוכל ולהכי מדאורייתא תרומתו תרומה שאם לא היה נחשב אוכל כלל ודאי שאף מדאורייתא אינו תרומה וכן הוא לשון התוס' שם דאוכל גמור הוא מן התורה ולכך הוא תרומה והכי נמי אמרינן הכא דמדאורייתא תרומה מעליא היא עד כאן לשון התוס' שם. וממילא דברי רב ששת נכונים שהתרצן הוא שחידש לו שנחשב אוכל אבל קושייתך היא על התרצן שלמה הוצרך לומר בתירוצו דתורם מן הרע על היפה והיה לו רק לשנויי שאני התם דאיתא בתרומה דנפשיה שאוכל הוא מן התורה. ונראה לענ"ד דאי הוי דין תורה בתורם מן הרע על היפה שאין תרומתו תרומה א"כ קשיא בדברי הת"ק שתרומה ויחזור ויתרום כיון דמדאורייתא ודאי אינו תרומה שודאי כבר היתה מרה ומשום שעשאוהו כספק הוי תרומה ואכל לה כהן בטיבליה אתמהה והוה ליה למימר תרומה ולא תאכל עד שיפרוש עליו ממקים אחר כמו מן הנקוב על שאינו נקוב כמבואר במסכת דמאי והובא ביבמות דף פ"ט ע"ב וכך הוי לחכמים למימר תרומה ויפרוש עליו ממקום אחר וגם על הקישות הנותרים יחזור ויתרום אלא ודאי שמר אינו אוכל כלל ופטור לגמרי מתרומה אלא תרומה שעשאוהו כספק שמא בשעה שהפריש לא היה לומר ויחזור ויתרום אבל על התרומה המרה אינו צריך להפריש ממקום אחר כיון שעכ"פ אינו טבל וכמו תרם מן שאינו נקוב על הנקוב. ועיין היטב בסוגיא דיבמות דף פ"ט ע"א וע"ב וכאן בתוס' ד"ה אין לך מר ותראה שהוא נכון וא"כ הוה מוכח שאינו אוכל ושפיר קמה ראייתו של רב ששת לכך הוצרך התרצן לחדש דתורם מן הרע מן התורה תרומתו תרומה ולכך לא קאמר הת"ק שיפרוש על התרומה ממקום אחר ולעולם דגם המר מיחשב אוכל:
והואיל ועיינתי בדברי תוס' הללו אודיע לך אהובי חתני שמאור עינינו מהרש"א זצ"ל אחר מחילת כבודו הרב לא יצא ידי חובת העיון בדברי תוס' הללו. וזה לשון מהרש"א בד"ה אין לך מר וכו' ונראה דלר"י דהכא וכו' עכ"ל כצ"ל, ר"ל דכל הקישואים אפילו הפנימי אינו מר ומקרי אוכל ומשום [במהרש"א שלפנינו משום והוא טעות הדפוס] דהפנימי שבקישות זה שתרם הוא מר ואינו אוכל צריך להוסיף מן החיצון על החיצון כדי לתרום על הפנימי של שאר כל הקישואים, מיהו קצת קשה לישנא דמוסיף על החיצון שכתבו תוס' דהא אם מוסיף מפנימי של אחד מן הקישואין נמי שפיר עביד וק"ל עכ"ל של מהרש"א. וכל הדברים הללו משגה הם, חדא שעלה בדעתו שהפנימי שבקישות הזה שתרם ודאי אינו אוכל לפ"ז שוב ה"ל קני את וחמור, ועוד היה סבור שמה שצריך להוסיף היינו לפטור חלק הפנימי של שאר הקישואין כי חלק החיצון שלהם כבר נפטר בזה שתרם, וזה אינו ואדרבא חלק החיצון שלהם לא נפטר כיון שחלק החיצון מתוק וזה שתרם כולו מר ועכ"פ מדרבנן תרם מן הרע על היפה צריך לתרום מחדש. גם מה שכתב דכל הקישואים אפילו הפנימי אינו מר וזה אינו ואדרבה חלק החיצון שלהם בכל הקישואים מתוק והפנימי מר אלא שבקישות זה שתרם גם החיצון מר אלא שאינו מר יותר מחלק הפנימי של סתם קישות ולכן נפטרו כל חלקי הפנימי של שאר קישות ע"י חלק החיצון של זה שתרם אבל חלקי החיצון של שאר קישות לא נפטרו כי במה יופטרו שהם מתוקים וזה שתרם אין בו שום חלק מתוק ולכך צריך להוסיף מהחיצון של שאר קישות מאחד מהם על חלק החיצון של שאר קישות ומתורץ קושית המהרש"א ומה שכתבו התוס' אין החיצון מר כל כך שלא יהא עליו תורת אוכל אין כוונתן שפנימי אינו אוכל אבל כתבו חלק החיצון לפי שאין להם צורך לדבר מחלק הפנימי שחלק הפנימי אין לנו צורך לפטור על ידי שום דבר. ואמנם אם הוא חשוב אוכל או לא תליא בפלוגתא דלרב ששת אינו חשוב אוכל אבל לאלו דסברי קני את וחמור לא קני ודאי שגם הפנימי חשוב אוכל. שים לבך לדבר ותראה שדברי נכונים: