נודע ביהודה (תנינא)/חושן משפט/לט
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן לט[עריכה]
ב"ה פראג ה' ער"ח אב תקמ"ב לפ"ק.
תשובה
לכבוד אהובי ידידי הרב הגאון מוה' ישעי' ברלין נר"ו בק"ק ברעסלוי:
מכתבו הגיעני. ואשר ציין בעירובין פ' ע"א בסוף העמוד לימא מסייע ליה כופין אותו לעשות לחי וקורה למבוי, ועל זה ציין מר מיי' פ"ה משכנים דין י"ב טוש"ע ח"מ ריש סי' קס"ב. בודאי יפה ציין ואף שאבאר לקמן שהדין שהביא הרמב"ם שם והטור ש"ע שם הוא רבותא יותר ממה שמבואר כאן בגמרא מ"מ יש בכלל מאתים מנה:
ומה שתמה מר על מה שסיים שם בגמרא ל"א מצד שאני, שאין לדברים הללו שום הבנה. האמת כדבריו. ורש"י ותוס' לפי הנראה לא היה להם גירסא זו ושום אחד ממפרשי הש"ס לא רשמו בזה כלל. ואשר לבי אומר לי שהגירסא היה ל"א מב"ד שאני והמדפיס הדפיס צ' תמורת ב' והוא ר"ת מבי דינא שאני. וכוונתו הוא ע"פ מה שראיתי במרכבת המשנה פרק ה' מעירובין הלכה ח' שעל מה שפסק הרמב"ם בפ"ה משכנים הי"ב כתב הה"מ מקומו מן התוספתא שהביא הרי"ף במס' ב"ב פ"ק ותמה המרכבת המשנה שאשתמיטתיה גמרא ערוכה כאן במס' עירובין. ואני אומר שצדקו דברי הה"מ שיש הפרש בין דברי הברייתא שהובא כאן בגמרא ובין התוספתא שהביא הרי"ף שם במס' ב"מ דכאן בגמרא שנו כופין אותו והיינו הב"ד כופין אותו וכבר מבואר בדברי הה"מ בפ"ה מעירובין הלכה ב' לענין שיתוף מבואות באינו רגיל שאין בני המבוי יכולים לרדת לנכסיו בעל כרחו אבל ע"י ב"ד יכולים לכופו ויכולין ב"ד לירד לנכסיו יעויין שם. וזה הנלע"ד מה שכתבתי שהגירסא בגמרא מב"ד שאני דהיינו אם כופין אותו מבי דינא שאני. וכל זה לפי הברייתא שהובא בגמרא ששנו כופין אותו ונוכל לפרש שב"ד כופין אותו. אבל ברמב"ם בהלכות שכנים וכן בטור ש"ע ח"מ סי' קס"ב איתא בני מבוי כופין זה את זה דמשמע שהם עצמן כופין וא"צ ב"ד לזה לא ציין המ"מ לברייתא שהובא בגמרא בעירובין רק ציין להתוספתא שהביא הרי"ף במס' ב"ב ששם שנוי כופין בני מבוי זה את זה. והדין דין אמת שהרי לפי התירוץ הראשון שבגמרא שאני מחיצות אפי' בלא ב"ד יכולין לכופו אבל עכ"ז אינו מפורש כן שהם עצמם יכופו זה את זה רק בתוספתא. וגם יותר מזה נלע"ד שהגירסא בעירובין ל"א רוצה שאני, והכוונה עפ"י מה שמבואר שם במגיד משנה בפ"ה מעירובין שהב"ד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ונתחלף להמדפיס ר"ו במ"ם ומן הה"א נשמט הרגל:
להגאון הנ"ל על ענין הנ"ל
ואשר חזר על הראשונות בעירובין דף פ' ע"ב דקאמר לישנא אחרינא מצד שאני שאין לדברים הללו שום הבנה וכבר הודעתיו שעלה על דעתי להגיה, ועכשיו הודיעני מר דעתו הרמה שיש להגיה חצר שאני. ורצונו שבתירוץ הראשון דקאמר שאני התם דליכא מחיצות הוא כפירוש רש"י דמבוי מגולה ואינו נוח לשמרו והתירוץ של לישנא אחרינא הוא חצר שאני כלומר דוקא גבי מבוי שאסור לטלטל בכל המבוי ע"ד שכתבו התוס' בד"ה שאני התם וכו' ורצונו שכיון שיכול לטלטל במבוי אין כופין אותו להתיר הטלטול מחצר למבוי, ע"כ דברי מעלתו. ובודאי הגה"ה זו טובה יותר מהגהות שלי אבל מה אעשה שלענ"ד אין הג"ה זו מתקיימת שאם היה הכוונה חצר שאני ע"ד שכתבו התוס' היה לו לומר מבוי שאני ע"ד התירוץ הראשון שנותן טעם למה כופין במבוי ששנוי בברייתא לא למיהב טעמא לדחות דברי שמואל, הא חדא. ועוד וכי יש שום חילוק בין מבוי לחצר והלא לפי דברי התוס' גם בחצר אם היה אסור לטלטל בהחצר עצמו כגון שהיתה פרצה יותר מעשר בחצר היו כופין אותו לתקן החצר כשם שכופין אותו לתקן המבוי בלחי וקורה רק כיון שמותר לטלטל בחצר עצמו וכן במבוי עצמו רק השיתוף פועל היתר הטלטול ממבוי לחצר ומחצר למבוי לכך אין ללמוד מברייתא זו שיכופו אותו בזה שאמר שמואל שכופין וא"כ לא שייך לומר חצר שאני ועכ"פ היה לו לומר מחצר למבוי שאני. ועוד וכי נזכר חצר בדברי שמואל והרי שמואל נכנסין לביתו קאמר ולא לחצירו וא"כ אם זה על דברי שמואל קאי היה לומר בית שאני. ולכן לדעתי קשה להגיה כן ואעפ"כ אם בעיני מר נכון הדבר יוכל להגיה כרצונו: