נודע ביהודה (תנינא)/חושן משפט/כה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן כה[עריכה]
ב"ה פראג ערב סוכות תקמ"ח לפ"ק:
תשובה
את החג יחוג וכו' לכבור הרב המופלא ומופלג מו"ה ישראל סג"ל אב"ד דק"ק קערעסטוהר:
מכתבו קבלתי ויען בימים האדירים הנוראים ועול הציבור עלי ביותר וגם שערי דמעה אינם ננעלות וראשי כבד עלי לכן לא עיינתי בשאלות הבאים כי אם בדברים הנחוצים ביותר וגם נזדמנו אז שאלות בעסקי גיטין ונתתי להם משפט הקדימה ולא עיינתי בדבריו עד היום ואף שגם היום טרידנא במילי דמצוה שהזמן גרמא סוכה וארבעה מינים אמרתי הואיל וזוטר הוא לא אחמיצנו עוד:
והנה שורש שאלתו עשיר אחד שבק חיים וגם הניח ברכה אחריו ואמנם גם הוא חייב לאחרים ובאו שני אחים שותפים סוחרים אשר המנוח היה תמיד עסקו עמהם ואמרו שני אחים הנ"ל שהמנוח חייב להם סך מסויים בעד סחורות שלקח מהם בהקפה והראו פנקס שלהם רשום בו מה שלקח המנוח ע"פ שפעציפיקאציאן מפורש כל מין ומין והמנוח חתום תחת השפעציפיקאציאן רק בין הרשימה ובין החתימה היה ריוח נייר חלק בלי כתב כמו ארבע וחמש שורות ובתוך המרחק הנ"ל היה כתוב פרעון מהמנוח סך חמשים זהובים. והנה מעלתו שואל אם מוציאין מהיתומים ע"פ כתב הזה:
תחלה אדבר איך היה הדין אם היה המנוח בחיים והיה טוען פרעתי איך היה דינו. והנה גדולי הראשונים נחלקו אם יכול לטעון פרעתי נגד כתב ידו והמחבר בשלחנו הערוך סימן ס"ט החליט שיכול לטעון פרעתי והרמ"א בהג"ה הביא גם דעת החולקים ולא הכריע לחלוטין רק סיים שאין לדיין בזה אלא מה שעיניו רואות. והנה גם לדעת הפוסקים שאינו יכול לטעון פרעתי אכתי יש לדון בזה שיש איזה שיטות חלק בין הכתב להחתימה מה דינו והא ודאי שאם היה השטר בעדים והיה מקום חלק בין השטר לחתימת העדים שיעור שני שיטין וק"ו יותר שהשטר הוא פסול כמבואר בסימן מ"ה סעיף וי"ו. ואמנם שם הטעם שהגדים עשו שלא כהוגן שחתמו שטר שיכול להזדייף, אי מטעם שכתב הסמ"ע דהיינו שיכול לחתוך כל העליון ויכול לכתוב במקום החלק שטר חדש, ואי מטעם שכתב הש"ך שיכול להוסיף בשטר הזה עצמו במקום החלק מה שירצה:
ואמנם כל זה שייך בשטר בעדים ששם אין העדים יכולים לומר שהם האמינו לבעל השטר שלא יעשה שום זיוף כי היו בטוחים בו דגברא מהימנא הוא כי לאו כל כמינייהו לעשות דבר שיכול להיות בו ריעותא לאיש על ידי בטחונם בהימנותא דבעל השטר. אבל בכתב ידו והוא עצמו הרחיק חתימתו ולא חשש שמא יוסיף או יחתכנו ויכתוב שטר חדש כי האמינו לבעל השטר וכיון שהוא בעצמו האמינו והרשות בידו לעשות בשלו להאמין מהי תיתי נפסול אנחנו הכתב הזה. אבל באנו בזה למחלוקת שבין הלבוש בע"ש ובין הסמ"ע והובא בסמ"ע בסימן מ"ח שאם ממרם חתום בו שמעון ובצד השני מעבר לדף במקום שרגילים בו לכתוב השטר חוב הוא חלק לגמרי שהסמ"ע סובר שהמוציא חתימה זו יכול לגבות בו הסך שאומר שהלוהו על זה ואמרינן שהלוה האמינו ומסר לו חתימתו סתם כדי שיוכל המלוה לכלול גם היזקות שיגרום לו. ודעת הלבוש שאינו יכול לגבות בו והש"ך בסי' ר"ט הסכים עם הלבוש. ואמנם הלבוש יהיב טעם לפי שאין דרך בני אדם להאמין לחבירו חתימה כזו ומיחשב זה ריעותא ואמרינן שחתימה זו הכין שמעון לכתוב בו כשילוה מעות יכתוב מעל"ד הסך שילוה לעצמו ונפל ממנו ומצאו ראובן. והש"ך יהיב טעם אחר שבמה יגבה הלא אין כתוב בו שום חיוב ולא שום דבר ובמה יתבע אם לא מטעם שהרי היה יכול לכתוב מעל"ד הסך הזה וכיון שמטעם מיגו אתה רוצה לחייבו הוי מיגו להוציא וקיימ"ל דלא אמרינן מיגו להוציא והט"ז בסימן מ"ח כתב שגם כתב בחתימת ידו מקרי שיכול להזדייף היכא שחייב לאחרים. ואמנם לכאורה דבריו תמוהים ואטו מי שחייב כבר לאנשים אחרים אינו יכול לחייב עצמו עוד למי שירצה אפילו ידענו בודאי שאינו מקבל שום מעות יכול לחייב עצמו בשטר כמה שירצה לשעבד גופו ונכסיו. ואמנם כוונת הט"ז הוא ודאי שיכול לחייב עצמו כעת אבל בחתימה זו יכול להקדים החיוב ויבוא ריעותא לאחרים כי מלוה ע"פ מוקדמת קודמת למאוחרת לגבות מבני חרי ואפילו למלוה בשטר מאוחרת קודמת מבני חרי לדעת המחבר בסימן ק"ד סעיף י"ג. ולענ"ד גם בזה ליכא חשש דמלוה ע"פ שרוצה לזכות מצד ההקדמה צריך לברר בעדים שהוא מוקדם ולא יועיל לו כתב יד הלוה להקדימו דחיישינן לאערומי ובהדיא מסיים שם המחבר בסעיף י"ג כיון שעדים מעידים שהיא קדומה ופשיטא בנדון דידן שמת ואנו רואים שיש בעזבונו יותר ויותר הרבה ממה שחייב לאחרים באופן שלחשש של הט"ז אין כאן מיחוש. ואמנם אנו צריכים לדבר מדברי הסמ"ע והלבוש והש"ך בנדון דידן שיש חלק בין החתימה להכתב ולדעת הסמ"ע אין כאן ריעותא ואדרבה נלענ"ד אפילו עדיף יותר והרי הוא כאילו כתוב בכתב הזה נאמנות שהרי היה יכול לכתוב שם נאמנות אבל לדעת הלבוש אמרינן גם בזה שאין דרך להאמין בזה ומסתמא נפל ממנו ומצאו זה. ואולם מטעם הש"ך היה כשר שהרי החוב כבר כתוב בו ואין אנו צריכין לשום מיגו אלא דכל זה בכתב יד כתוב בנייר בפני עצמו אבל בנדון ששמעון חתום בפנקסו של ראובן לא שייך חשש של הלבוש לומר שממנו נפל דהיאך בא פנקסו של ראובן ליד שמעון:
אלא דאכתי יש חשש שבאמת שמעון לא חתם עצמו בפנקסו של ראובן כלל רק חתם בנייר בפני עצמו ונפל ממנו ומצאו ראובן וכרכו להנייר הזה בפנקסו ודבר זה יש לברר אם כל הנייר שבפנקס שיש בו דפים הרבה הכל הוא מן רושם אחד שדרך האומנים שעושים נייר שכל אחד הנייר שלו מסומן ברושם שלו אז שוב זה הוא חשש רחוק מאד שיזדמן ששמעון יחתום עצמו בנייר של רושם הזה עצמו ויאבדנו וימצאנו ראובן שיש לו פנקס מנייר של האומן הזה והוא יותר רחיק מנפילה דיחיד, אלא דאכתי יש לחוש שכל הפנקס הוא בערמה ושמעון חתם עצמו בנייר ונאבד ממנו ומצאו ראובן וראובן הערים וקנה נייר מרושם כזה ועשה מן הכל פנקס, לכן יש לחפש בדברים הנכתבים בפנקס ההוא בדפים הקודמים אם יש הוכחה ברורה שדברים הללו נכתבו כבר זה זמן רב ואז אין כאן חשש זיוף ולא חשש נפילה שחשש הלבוש ולא חשש של הש"ך. וכל זה הוא לדעת הפוסקים שאינו יכול לטעון פרעתי נגד כתב ידו. ועכשיו נעתיק עצמנו לדעת המחבר בסי' ס"ט שיכול לטעון פרעתי אעפ"כ נלענ"ד דבזה אינו יכול לטעון פרעתי לא מיבעיא לדעת הסמ"ע חשבינן כאילו כתוב בו נאמנות כיון שיכול לכתוב בו נאמנות וכמו שכתבתי וגם לדעת הלבוש אינו יכול לטעון פרעתי מטעם זה עצמו, שהרי הלבוש כתב שיכול לטעון פרעתי במיגו דלהד"ם ואז היה נאמן מטעם שאין צורך להאמין למלוה למסור לו סתם חתימה וכיון שבנידון דידן אם אינו נאמן לומר לא לויתי ממילא ליכא מיגו וא"כ אינו נאמן לומר פרעתי. ואמנם לדעת הש"ך שאין אומרים מיגו להוציא אם כן גם לענין פרעתי אין אומרים מיגו שהיה יכול לכתוב בו נאמנות:
אמנם נלענ"ד דכיון שבידו לכתוב נאמנות אינו פורע ומניח שטרו בידו שחושש שמא יכתוב בו נאמנות. אלא שמלשון הש"ך שם בסי' י"ד נראה שעיקר הטעם במה שאינו יכול לטעון פרעתי נגד כתב יד שכתוב בו נאמנות הוא מטעם שהוא הפסיד לעצמו שהרי האמינו וכיון שכאן לא האמינו בפירוש אכתי צריכין אנו למיגו ומיגו להוציא לא אמרינן. אבל באמת נלענ"ד דהש"ך לא כתב טעמו אלא לצירוף טעמו של הלבוש דלכאורה לא מטעם מיגו מזכה הסמ"ע לבעל השטר כי אינו צריך למיגו כלל רק אמרינן מדמסר לו חתימתו ולא חשש שיכתוב עליו שחייב לו כך וכך ש"מ שהוא האמינו על עצמו והוא בטוח בו שלא יעשה שום עולה וכיון שהוא בעצמו האמינו הרי הוא נאמן על כל מה שאומר שמגיע לו ולא מטעם מיגו אלא מטעם אנן סהדי שהאמינו. ואמנם ננד זה שייך דברי העיר שושן אדרבה אנן סהדי שאין דרך להאמין דבר כזה ואמרינן שזה באמת לא מסרו לידו אלא נפל ממנו וזה מצאו. ואמנם הא תינח עכשיו שבא לפנינו ועדיין לא נכתב עליו שום סך אבל אם היה המלוה כותב עליו איזה סך קודם שהוציאו בבית דין והיו טוען שהלוהו ונתן לו שטר זה ודאי היה נאמן שאין כאן ריעותא לפנינו א"כ גם עתה שמוציאו לפנינו כך חתימתו לחוד כיון שהוא טוען תיכף בהוציאו שהלוהו סך כזה יהיה נאמן במיגו שאם היה רוצה היה כותב עליו ועל זה כתב הש"ך כיון שמטעם מיגו אתה רוצה להאמינו הוי מיגו להוציא ומיגו להוציא לא אמרינן. זהו הנלענ"ד בכוונת הש"ך. ומעתה היכא דלא שייך טעם העיר שושן כגון בפנקס ועל אופן הבחינה שכתבנו לעיל שברור לנו שאין הפנקס כולו נעשה בערמה אז גם טעם הש"ך לא שייך וחשבינן הריוח שיש בין החתימה להכתב כאילו כתוב בו נאמנות וכיון שהוא הימנהו שוב לא מצי לטעון פרעתי:
אך כל זה אם היה זה בחיים אבל עכשיו שבא לגבות מהיורשים וכבר כתבתי בנודע ביהודה (קמא) חלק ח"מ סי' ח' שאמרינן שאף שהוא הימנהו היינו שהיה בטוח שלא יעיז לכפור הפרעון שאין החי יכול להכחיש את החי ולחוש שמא ימות לא חשש למיתה דלא שכיח ולכן לא מהני נאמנות לגבות מיתמי עיין שם בנ"ב. ואף דאם כתב לו נאמנות מפורש אף נגד היתומים ודאי מהני שהרי זה לשון הב"י כתב בהגה"ת מיי' ספר משפטים סי' ל"ח על כתב ידו שכתוב בו שלא יהיה נאמן לומר פרעתי לגבי יורשים לא מהני נאמנות כדאיתא בפרק הכותב עכ"ל הב"י, והרי שם במשנה בפרק הכותב מבואר שאם כתוב בפירוש נאמנות נגד יורשיו מהני. ואמנם כאן אין לומר שיהיה חשוב כאילו היה מפורש נאמנות נגד יורשיו שהרי באמת אין כאן מפורש שום נאמנות אלא שאנו אומרים כיון שמסרו בידו כך ודאי הימנהו וזה שייך על עצמו אבל על יורשיו אין כאן ראיה שהימנהו והא דמסרו לידו כך היינו משום דלא חשש למיתה וא"כ היה מקום לומר דטוענין ליורשים שפרע אביהם. ואמנם מטעם מיגו יש להאמינו דאי בעי הוה כתב עליו נאמנות נגד יורשים בפירוש ואמרינן שנאמן במה שטוען שלא נפרע במיגו, אלא דבזה יש חשש של הש"ך דמיגו להוציא לא אמרינן ואעפ"כ נלענ"ד דנאמן במיגו שהתובע טוען ברי והיתומים טוענין שמא וגבי ברי ושמא אמרינן מיגו להוציא כמפורש בש"ך בסי' פ"ב בכללי המיגו אות א' ואות ט"ו. ואין לומר דזה דוקא היכא שטענת ברי של התובע הוא ברי טוב וטענת שמא של הנתבע הוא שמא גרוע אבל כאן שמא של היורשים הוא שמא טוב דמהי תיתי הוה להו למידע וטענת ברי של הנתבע הוא אינו טוב שלפי שיודע שאין היורשים מכירים בשקרו לכך הוא מעיז לטעון ברי. דזה אינו דהרי הא דגבי ברי ושמא אמרינן מיגו להוציא ילפינן מהא דכתובות הנושא אשה ולא מצא לה בתולים והיא אומרת משארסתני נאנסתי דנאמנת במיגו דמוכת עץ אני עיין בש"ך הנזכר, והרי שם שמא של הבעל הוא טוב דמנין היה לו לידע אימת נאנסה וברי שלה גרוע ואפ"ה נאמנת במיגו ואף להוציא, מעתה ק"ו ומה התם שיש שור שחוט לפניך שהרי אין לה בתולים עיין בכתובות דף ט"ז ע"א בתוס' ד"ה התם וכו' ואפ"ה מהני מיגו ק"ו כאן שאין שום ריעותא לפנינו והתובע טוען ברי והיתומים טוענים שמא דמהני מיגו ואף דגם היכא דחזקת הגוף מסייע להברי מוציאין ממון ואפ"ה גבי להוציא מיתומים לא מהני חזקת הגוף אף שהיתומים טוענים שמא כמבואר באה"ע סימן צ"ו סעיף ט"ו ועיין שם בב"ש ס"ק כ"ט שאני שם שהטעם הוא דטוענין ליתמי כל מה שאביהם היה יכול לטעון עיין שם בב"ש בשם הרא"ש ואמרינן אילו היה אביהן חי היה טוען ברי ואם היה הוא טוען ברי היה הוא נאמן כמבואר שם אבל כאן שאם היה אביהן חי לא הוה מועיל טענת ברי שלו כמו שהארכתי לעיל ואנו צריכין להעדיף כח היתומים יותר מכחו מטעם שנגד היתומים לא אסיק אדעתיה להאמינו וטענינן עבור היתומים שפרע אביהם וזה טענת שמא ומהני מיגו של טענת התובע שהוא ברי אף להוציא ובפרט שגוף הדין דמיגו להוציא לא אמרינן אינו מוסכם מגדולי הפוסקים ועיין בסימן פ"ב בהגה"ת רמ"א סעיף י"ב ובסמ"ע ס"ק מ"ו. לכן נלענ"ד דאם הפנקס יברור כמו שכתבתי נאמן התובע בשבועה חמורה שלא נפרע. אלא שאף שאנו מדמין לא נמהר להחליט להוציא מן היתומים וטוב לפשר דינא ביניהם וזהו טובת היתומים כי לפי הנראה העיקר שחייבים מן הדין ובפרט בערכאות התובע מוציא מן היתומים אלא שאעפ"כ אין זה נקרא דינא דמלכותא וכמה דינים הם שלא ע"פ דין שלנו וכי בשביל זה בטלו ח"ו דינינו, ואנחנו מצפים בכל יום שאדוננו הקיסר החסיד יר"ה יתן רשות ליהודים שידונו זה עם זה בדיני ישראל: