נודע ביהודה (תנינא)/חושן משפט/י
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן י[עריכה]
תשובה
שלום לכבוד הרב המאור הגדול כבוד מוהר"ר הירש נר"ו אב"ד ור"מ דק"ק סאנטאב:
מכתבו קבלתי ויען אשר נזדמנו שאלות הנוגעים לדבר איסור הקדמתי הנחוץ ולא עיינתי במכתבו עד עתה. ואשר שאל בעובדא שבא לפניו בראובן ושמעון שותפים וחלקו הסחורה לשני חלקים שוים ונפרדו זה מזה שלא יהיה עוד שותפות ביניהם והסחורה הנ"ל שייך לכל אחד חלק אחד ונשארו שני החלקים ביד ראובן ועשו ביניהם שמי מהם שיזדמן לו קונה על חלקו ימכור חלקו וישאר חלק השני להשותף השני וכן היה שנמכר חלק אחד לקונה בהקפה ולקח הקונה החלק ההוא שקנה והחלק השני נשאר ביד ראובן ואח"כ נתייקר השער מן הסחורה ההיא וטוען ראובן ששמעון מכר להקונה נמצא נשאר החלק הנשאר לו לעצמו וברשותו נתייקר, ושמעון טוען לא כי אלא ראובן הוא שמכר ונמצא החלק הנשאר נשאר לשמעון וברשותו נתייקר. והביא שמעון שני עדים שראובן מכר ואחד מן העדים הוא הקונה עצמו. ונסתפק מעלתו אולי הקונה מיחשב נוגע כיון שקנה בהקפה איכא למימר זה נוח לו ושני קשה ממנו והביא דברי הש"ך בסימן קכ"ג ס"ק כ"ד דלא אמרינן שהעד מיחשב נוגע בשביל שזה נוח לו אלא כשהעד צריך להוציא מעות אבל כשהעד חייב לשלם אינו נחשב נוגע. ושוב הקשה כי דברי הש"ך תמוהים שהרי מבואר בסי' נ"ז סעיף י"א ראובן שיש לו ש"ח על שמעון ונתנו ללוי בכתיבה ומסירה והיה שמעון אחד מעדי המתנה פסול וכן הוא בסימן ס"ו סעיף כ"ב ומבואר שם הטעם דשמעון חשוב נוגע בדבר שרוצה ליפטר מבעל דינו שהשני נוח לו והרי מפורש דגם כשהעד חייב לשלם ג"כ אמרינן שהוא מיחשב נוגע. זהו קושייתו ולכן רוצה גם בעובדא דידיה לפסול את הקונה מלהעיד. ולכאורה הוא סתירה גדולה על דברי הש"ך אבל באמת אין כאן שום סתירה ודברי הש"ך נכונים לדינא וגם דין זה ששמעון מיחשב נוגע הוא נכון לדינא והרי הש"ך עצמו שם בסי' קכ"ג כתב אך אני חוכך בכאן מטעם אחר דהא התוספות והפוסקים שם לא כתבו כן אלא לס"ד דש"ס אבל למה דמתרץ הש"ס דהוי נוגע בעדות משום דלא ליהוי לוה רשע א"כ י"ל דה"ה הכא מיחשב נוגע מהאי טעמא ואע"ג דבש"ס התם פריך סוף סוף הוי גבי לוקח לוה רשע ומשני דא"ל להכי זבנית לך שלא באחריות וכו' משמע דאילו הוה זבין באחריות דהוה חייב לשלם ללוקח כשר לעדות. י"ל דדוקא התם כיון שלקח מעות מהלוקח אבל הכא שלא הלוה מהקבלן כלום אפשר דלא הוי רשע לגבי הקבלן וא"כ נוגע בעדות הוא ומכ"ש לפמ"ש הרמב"ן וכו' וא"כ בערב מסתמא לא רגילי אינשי למקריה לוה רשע וכו' עכ"ל הש"ך. ומעתה אם נגד הערב שהלוה עצמו ביקש ממנו ערבונו וכמ"ש הש"ך שם דמיירי בהכי ואפ"ה לא מקרי אצל העולם רשע ק"ו שאינו נקרא רשע כשאינו משלם למי שקנה השטר שזה מעולם לא הלווהו ולא על פיו קנה החוב וא"כ שפיר פסק המחבר בסימן ל"ז סעיף י"א וסי' ס"ו סעיף כ"ב ששמעון מקרי נוגע שהשני נוח לו כי להשני אם לא ישלם לו לא יהיה נקרח רשע אבל להראשון אם לא ישלם לו יהיה מוחזק בפי כל שהוא לוה רשע, ונפקא מיניה מהאי דינא שאם ראובן היה לו שטר על שמעון והקנהו ללוי בכתיבה ומסירה על ע"פ שני עדים כשרים ושוב הקנהו לוי ליהודה בכתיבה ומסירה והיה שמעון אחד מעדי הקנין שהקנה לוי ליהודה אינו נחשב נוגע דכיון כשם שאינו נחשב לוה רשע לגבי יהודה ה"נ אינו נחשב לוה רשע לגבי לוי שהרי גם לוי לא הלוהו ומטעם שזה נוח לו וזה קשה ממנו לא אמרינן כשהעד הוא חייב וכמ"ש הש"ך וגם מצד הסברא דברי הש"ך נכונים דבשלמא כשהעד צריך להוציא ממון שייך לומר זה נוח וזה אדם קשה להוציא ממנו אבל כשהעד חייב כל אחד לא יוותר את שלו זה כמו זה ואם העד מצד עצמו קשה להוציא ממנו שייך לומר כך הוא קשה נגד זה כמו נגד זה. ועכשיו נדבר מעובדא שבא לפניו כיון שזה הלוקח עכ"פ חייב לאחד מהם אם לא שלם כלל הרי הוא רשע נגד זה שחייב לו באמת ומה לי אם הוא רשע לזה או לזה ואם הוא דעתו לשלם ג"כ אין לו שום נפקותא למי ישלם. ואף שהיה מקום לדבר בזה איזה נפקותא מ"מ כיון שבאמת סברת הרמב"ן נכונה היא שהרי אם אינו רוצה להיות רשע איך הוא מעיד שקר וא"כ עיקר הדבר שלא יהיה אצל העולם לוה רשע וכאן כיון שכל אחד טען שהוא לא הלווהו א"כ לפי טענתם בעצמם אינו נחשב לרשע אצל העולם ואם לפי טענתו שהוא אומר שזה הוא המוכר שלו א"כ מה לו אם יודה לזה או לזה כשלא ישלם למי שהודה יהיה נחשב רשע. ולכן נראה שהלוקח כשר להעיד: