נודע ביהודה (תנינא)/חושן משפט/טו
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן טו
[עריכה]תשובה
שלום לכבוד אהובי ש"ב הרב המאור הגדול המופלא ומופלג כבוד מוהר"ר יעקב נ"ו אב"ד ור"מ דק"ק איטינגין:
הפסק שפסק בין לוי מורשה של ראובן ובין שמעון הנתבע, יפה פסק וכתורה ודבר פשוט הוא יותר מביעתא בכותחא שאין פנקסו של ראובן מועיל לחייב את שמעון ואין פנקסו של אדם מועיל יותר מטענתו בעל פה בטענת ברי ואם הלה מכחישו כשם שטענתו בעל פה אינו מחייב את שכנגדו רק שבועה כך אין פנקסו מחייב את שכנגדו רק שבועה. ומה שמבואר בש"ע סימן צ"א סעיף ה' יש לדון ע"פ פנקסו וכו' שם מיירי שע"פ פנקס המתחייב מוציאין ממנו ע"פ פנקס שלו בעצמו דאי לאו שהיה חייב לא היה כותב בפנקסו שהוא חייב והוי פנקסו כמו הודאתו בע"פ ואף גם זה דוקא ברגלים לדבר. ומה שטען זה שכנגדו שם מדקאמר בש"ע ואפילו להוציא מהיתומים קטנים, וטען זה שכנגדו דמלשון זה משמע וכ"ש ממנו בעצמו, לא ידעתי מה הועיל בזה דג"כ הכוונה דאם נמצא בפנקסו של ראובן שכתב שהוא חייב מנה לשמעון וראובן טוען שאינו יודע אם הוא חייב לו חייב לשלם שכיון שכתב כן בפנקסו בודאי היה אז ברור לו שהוא חייב. והרי זה דומה למה שכתב רמ"א בסי' ס"ט סעיף ב' בהג"ה ולא מהני טענה זו אלא בטוען טענת ודאי ועיין בש"ך שם:
ואמנם כל זה לפי הבנת זה שכנגדו אבל באמת מה שכתב המחבר ואפילו להוציא מהיתומים קטנים כוונתו לא מיבעיא מיתומים גדולים שנזקקין לנכסיהן אלא אפילו מיתומים קטנים שאין נזקקין לנכסי קטן מ"מ בדבר ברור כזה שמבואר בפנקסו נזקקין לנכסי קטן ולכן יפה פסק מעלתו. וכל דיין שרוצה להאמין לחנוני על פנקסו להוציא ממון אפילו בשבועה לא ידע בדיני ממונות בין ימינו לשמאלו וטועה בדבר משנה הוא. ואין חילוק בין פנקס לפנקס אפילו מה שקורין הויפט בוך אין לו שום יתרון בדיני ישראל ועל מה שאמרו שם בפרק ואלו נשבעין וכו' עד חנוני על פנקסו לא שיאמר כתוב על פנקסי שאתה חייב לי וכו' קאמר בירושלמי חנוני על פנקסו לא במקיף אמרו שהוא אומר לו כתבת בזה מחוק בזה. ולכאורה קשה מה סידש הירושלמי יותר ממה שמבואר במשנה. ואמנם למדתי כוונת הירושלמי מתוך דברי תשו' הרא"ש כלל פ"ו ואמנם בתשובה ההיא נפל בדפוס כמה טעיות וחסרות ונשתבש הלשון עד שקשה להבין הדברים ואני כאן אבאר כוונת הירושלמי ואח"כ אתקן לשון הרא"ש. ונראה דהירושלמי הוקשה לו על מה שאמרה המשנה לא שיאמר כתוב בפנקסי שאתה חייב לי מאתים זוז וכו' שזה מילתא דפשיטא שאין אדם נאמן לומר כתוב בפנקסי שאתה חייב לי דאם תאמר שיהיה נאמן לא שבקת חיי וכל אחד יכתוב על פנקסו לחייב את חבירו. ולכן אמר הירושלמי דמה שאמרה המשנה לא שיאמר אין הכונה על סתם חנוני אלא על חנוני המקיף שאומנתו בכך להקיף הקפות שבזה איכא למימר אומן לא מרע אומנתו ומסתמא לא יזייף פנקסו שיקלקל לעצמו בכל הקפותיו קמ"ל משנתנו שאפ"ה אינו נאמן. ומה שאמרה משנתנו לא שיאמר וכו' באלו אמרו לא בחנוני המקיף שיאמר כתוב בפנקסו וכו' שכל זה אינו מועיל שזה אומר לו כתבת בזה מחוק בזה ומה אני משגיח על כתיבתך אני לא האמנתיך עלי משא"כ בחנוני ופועלים שבעה"ב אמר לו תן לפועלים ויש רגלים לדבר כמו שכתב הרא"ש שם בתשובה. הרי מבואר שאפילו חנוני שאומנתו בהקפות וכותב הכל בדקדוק ואינו מרע אומנתו [והיינו ממש מה שקורין אצל הסוחרים הויפט בוך] אפ"ה לא מהני להוציא ממון אפילו בשבועה. את הפירוש הזה למדתי מדברי הרא"ש:
ועכשיו אעתיק לשון הרא"ש כמו שנדפס בשיבוש ואתקנו. וזהו לשון הרא"ש שם באמצע התשובה. ויש עוד להביא ראיה שיש ללמוד מפנקסו שאדם רגיל לעשות בתוך ביתו וכו' ממתניתין דפרק כל הנשבעין וכו' וחנוני על פנקסו כיצד וכו', ויש לדקדק בפנקסו שאתה חייב לי בפנקס מאן דכר שמיה למה אמרה המשנה חנוני על פנקסו, ומתוך אריכות זה הוצרך להאריך עוד יותר ולומר וכו' לא שיהיה נאמן כל אדם לומר מצאתי בפנקסי שאתה חייב לי וכו' שנאמר החנוני רגיל להקיף לכל אדם ואינו כותב אלא דבר שהוא אמת, לא יזכיר פנקס ולא יצטרך להאריך וכו'. ומיהו ההוא ממתניתין דקאמר וחנוני על פנקסו לא במקיף אמרו, פירוש מאחר שהוא מאמין לחנוני בהקפתו על פנקסו יהיה נאמן החנוני כי סתם חנוני נאמן ואינו כותב דבר שאינו מפני שאומנתו בכך ואם היה כותב בשקר יהיה מפסיד אומנתו, ומשני שהוא אומר אם כתבת בזה מחוק בזה כלומר נהי שהחנוני נאמן למי שיש לו עסק עמו אנן מה עבידתין וכן בעה"ב ולא האמננוהו עלינו ואין אנו רוצים להאמין חנוני בשבועתו ואם כתב שקר בידו אחת ימחוק בידו השנית עכ"ל הרא"ש, והנה כל לשון זה מן ומיהו ההוא ממתניתין אין לו שום קישור ולא סידור ולא שום הבנה וגם מי הוא המקשה דקאמר ומשני שהוא אומר וכו', ואמנם הגרסא הנכונה כך ראוי להיות ומיהו אההיא מתני' דקאמר וחנוני על פנקסו קא מקשה בירושלמי לא במקיף אמרו, וסובר הרא"ש שמה שאמרו לא במקיף אמרו בלשון בתמיה הוא ולשון קושיא הוא שעל כרחך משנתנו לא בסתם חנוני קאמרה המשנה לא שיאמר כתוב על פנקסי וכו' דא"כ מלתא דפשיטא היא ולא הוצרך התנא לאומרו אלא ודאי דעל חנוני המקיף דהיינו שאומנתו בכך, ועל זה קאמרה המשנה שאינו נאמן לומר כתוב על פנקסו, ועל זה תמה הירושלמי והקשה דלמה לא יהא נאמן [פירוש מאחר שהוא מאמין לחנוני בהקפתו על פנקסו יהא נאמן החנוני כי סתם חנוני נאמן ואינו כותב דבר שאינו מפני שאומנתו בכך ואם היה כוונתו בשקר היה מפסיד אומנתו], הרא"ש קמפרש תמיהת הירושלמי היא כאן שהתנא מאמין לחנוני נגד בעל הבית א"כ גם בהקפתו שהוא כותב ג"כ יהיה נאמן שהרי מן הסתם החנוני המקיף מדקדק בכתיבתו בפנקסו שלא יפסיד אומנתו, ומשני [פירוש הירושלמי משני] שהוא אומר אם כתבת בזה מחוק בזה כלומר נהי שהחנוני נאמן למי שיש לו עסק עמו כגון בעה"ב אנן מה עבידתין לא האמננוהו עלינו ואין אנו רוצים להאמין חנוני בשבועתו ואם כתב שקר בידו אחת ימחוק בידו השנית, זהו הגרסא הנכונה הראויה להיות ברא"ש. והתירוץ שמתרץ הירושלמי הוא לא שהתנא מאמין לחנוני מטעם שהוא חנוני ואומנתו בכך אלא מטעם שהבעה"ב בעצמו האמינו שאמר לו ליתן לפועלים ולא אמר לו שיתן בפני עדים והחנוני אומר אנא שליחותא דידך עבידנא כדאמרינן בב"מ דף ג' ע"א והרי בעה"ב מודה שצוהו ליתן לכך נאמן על פנקסו אבל חנוני הכותב הקפותיו מה משגיח הבעה"ב על מה שהוא כותב בפנקסו והבעה"ב אמר אם כתבת שקר בימינך מחוק בשמאלך ועכ"פ יצא לנו מזה אפילו בפנקסו שהוא מדקדק בו מאז שלא ירע אומנתו אפ"ה אינו נאמן להוציא אפילו בשבועה:
ואמנם על החמשים זהובים שכתב הוא בעצמו באגרת שכתב שעוד חמשים זהובים ישלח לו לפפ"ד והוא אינו טוען שפרעו אח"כ אבל טוען טעיתי בחשבוני בזה יש לעיין מה דינו, כי אף שמבואר בסימן קכ"ו סעיף י"ג בהג"ה דעל כתב ידו נאמן לומר טעיתי במיגו דפרעתי הרי כתב הסמ"ע שם בס"ק מ"א בד"מ כתב דכת"י אינו כהודה בעדים דהרי י"ל על כתב ידו אמנה הוא או חתמתי שמי על המגילה כדי לקיים חתימתי בב"ד ומצאה זה וכתב עליה האי שטרא וכו' ע"ש בסמ"ע. ולפי זה אם אגרת הזה הוא כולו כתב ידו אינו יכול לומר חתמתי על המגילה וכן אמנה אינו יכול לטעון שהרי כתב שם שאר דברים וגם שלח לו קצת מעות וכתב שלא ירע על שאינו שולח כל חובו שבקרוב יש לו עוד חמשים זהובים וא"כ כיון שלא שייך בזה לא חתמתי על המגילה ולא אמנה א"כ הרי אגרת הזה כהודאה בעדים ממש ואינו נאמן לומר טעיתי במיגו דפרעתי כמו שאינו נאמן בהודה לפני עדים. ואמנם ראיתי בכה"ג בסי' ע"ט בהגהות ב"י אות ט' וזה לשונו, כתב לו כתב ושלח לו תשובה על תרעומותיו ודקדק לכתוב כ"כ ענינים הוי כהודאה גמורה וא"י לומר טעיתי, משפטי שמואל סי' ע"א גם מהר"י אדרבי ז"ל בסי' ת"ה כתב דבאגרות ששולח מי שנושא ונותן שמדקדק האדם ומכוין בחשבונו וכו' אבל מהרשד"מ חולק בנדון דמהריב"ל וסובר דנאמן וכ"כ בספר המפה סי' קכ"ו סעיף י"ג ונראה דהה"ד דחולקים על נדון מהר"י אדרבי ומשפטי שמואל עכ"ל הכנה"ג. ולפי מ"ש לעיל בשם הסמ"ע שכתב בשם הד"מ אין הכרח שהרב בהגה"ה חולק על מהר"י אדרבי ומשפטי שמואל, ואמנם עיינתי בד"מ עצמו סעיף ה' וז"ל וכתב מהרי"ק שורש קצ"ב דאם נתן כתב ידו עליה דאינו נאמן לטעון אחר כך טעיתי במיגו דפרעתי והביא ראיה ממה דאינו נאמן לומר טעיתי כשהודה לפני עדים במיגו דפרעתי ואין הנדון דומה לראיה דכתב ידו אינו נראה כהודאה בעדים דהרי יכול לומר על כתב ידו אמנה הוא כדלעיל וכו', ועוד מאחר שנאמן לומר על כתב ידו שחתם על המגילה אע"ג דאסור לעשותו אפ"ה נאמן במיגו דפרעתי כ"ש שנאמן לומר טעיתי עכ"ל הד"מ. ואין הכוונה שמתוך שנאמן לומר אמנה או חתמתי על המגילה לכך נאמן ג"כ לומר טעיתי שהרי טענה זו דאמנה או חתמתי על מגילה ג"כ הטעם שנאמן הוא מטעם מיגו דפרעתי ואם סובר מהרי"ק במיגו דפרעתי לא מהני לומר טעיתי מטעם דהוי כמיגו במקום עדים דאנן סהדי שאדם מדקדק בחשבונו קודם שיתן כתב ידו כשם שאדם מדקדק כשמודה לפני עדים א"כ גם במיגו דאמנה או במיגו דחתמתי על המגילה אינו נאמן לומר טעיתי, אבל כוונת הד"מ דודאי יותר ממה שאדם מדקדק מלהשמר מטעות בחשבונו כי איננו סומך שאח"כ יודה זה שכנגדו באמונתו שטעה ואולי יכפור בו ויאמר שאין כאן טעות, הוא נשמר מליתן בידו שטר אמנה שודאי אינו חייב כלל ואולי לא יעמוד זה שכנגדו באמונתו ויטעון שהלוה עליו וק"ו שנזהר מלחתום על מגילה שיש בו אפילו צד איסור שאסור לעשותו (והצד איסור לדעתי הוא אולי יכתוב למעלה חוב על איש אחר וזה יהיה חתום למטה בעדות ויש בזה אריכות דברים ואין כאן מקומו), ואפ"ה נאמן באלו הטענות נגד כתב ידו במיגו דפרעתי ולא אמרינן דהוי מיגו במקום עדים דאנן סהדי שאין דרך ליתן שטר אמנה ואין דרך לחתום על המגילה בפרט שאסור לעשות כן וק"ו דלא אמרינן אנן סהדי שדקדק בחשבונו ולא טעה ושפיר נאמן במיגו דעל כתב ידו אינו מדקדק כל כך ועושה לפעמים מה שאין ראוי לעשות משא"כ להודות לפני עדים בזה מדקדק מאוד ואינו מודה כי אם בחוב ברור. זה הנלע"ד בכוונת הד"מ וא"כ שפיר כתב הכנה"ג שבעל המפה חולק גם על משפטי שמואל ומהר"י אדרבי:
ולא עוד הלא הש"ך פוסק דאפילו נגד הודאה בעדים נאמן לומר טעיתי במיגו דפרעתי, ויותר מזה נלע"ד דאפילו מי שסובר שאינו נאמן לומר נגד כתב ידו טעיתי במיגו דפרעתי הנה טעמם הוא דמסתמא אדם מדקדק קודם שיתן כתב ידו שיהיה חשבונו ברור בלי טעות והיינו בכתב ידו שנותן מתחלה ביד זה שכנגדו לראיה על החוב ועל כוונה זו נותן הכתב שיהיה לראיה ביד שכנגדו בזה הוא מדקדק בחשבונו וכן הך דמשפטי שמואל עיקר הכתב ששלח לו הוא להודיעו סך החשבונות וכן הך דמהר"י אדרבי היינו באגרת שעיקרו הוא להודיע החשבון. אבל אגרת הזה שבנדון שלפנינו עיקר האגרת היה ששלח לו מעות על חובו וכתב לו אגרת שיקבל סך כך וכך וכתב לו שאל ירע בעיניו שאינו שולח יותר כי ישלח לו עוד חמשים זהובים וכו' אין עיקר האגרת הזה להודיע שהוא חייב לו עוד חמשים זהובים רק אגב גררא כתבהו ולא דרך הודאה בזה אולי גם החולקים מודים שנאמן לומר טעיתי בחשבוני במיגו דפרעתי, ויפה פסק מעלתו שישבע הנתבע ויפטור. והיה זה שלום כנפשו ונפש דורש שלומו:
הק' יחזקאל סג"ל לנדא