נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/צא

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אורח חיים · צא · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן צא

אמר שמואל בן הגאון המחבר ז"ל

בהאי עניינא דרשתי פה בבה"כ מייזל בשבת הגדול שנת תקנ"א לפ"ק. בסוגיא דקיימו ולא קיימו במס' מכות דף ט"ו כאשר מפורסם לכל באי שער עירנו שהי' באסיפת כל הלומדים ובני הישיבה הש"י (ונדפס קצת מזה בצל"ח למס' ביצה). ואעפ"כ איש אחד שלח בו יד להתלבש עצמו במה שהי' בכח השגתו לתפוס. לזאת אמרתי הנה פה מקום אתי לפרסם הדברים:

הנה בסוגיא זו יש לדקדק. חדא קושית התוס' בסוף ד"ה במאי קא מיפלגי דהש"ס לא מפרש טעמא דר"י דסובר ביטלו ולא ביטלו. ותירוץ התוס' מלבד שהוא דוחק דמהי תיתי לומר דביטלו ולא ביטלו הוא סברא דמסתבר יותר אלא שגם לשון הגמרא קשה דהגמרא קאמר במאי קא מיפלגי כו' דמשמע דפלוגתייהו דקיימו ולא קיימו תלי בהך פלוגתא וגם טעמא דר"י קא מפרש. עוד יל"ד דהגמרא קאמר ואזדי לטעמייהו ומביא פלוגתייהו אליבא דר"י גבי נותר אין זה מקומו כאן דזה ה"ל להגמרא להביא במס' פסחים ושבועות בעיקר פלוגתא דהתראת ספק דשם הוא מקומו מ"ט דר"י ור"ל דפליגי בהתראת ספק אבל הכא דעיקר שקלא וטריא הוא בהך פלוגתא דקיימו ולא קיימו וע"ז מביא הגמרא דפליגי בהתראת ספק אבל גוף הטעם של פלוגתא דהתראת ספק אין מקומו כאן. ועוד יש לדקדק דר"י אמר לקמן בסוף הסוגיא אין לנו אלא זאת ועוד אחרת ור' אלעזר שאל לי' מה הוא זאת ועוד אחרת ור"י אמר לי' לכי תשכח. למה העלים ר' יוחנן זה ודיבר בלשון חידה ולמה לא פירש לי' מה כוונתו בהך עוד אחרת. ועוד קשה קושיא עצומה דהגמ' פריך על ר"י הא איכא פיאה דרחמנא אמר לא תכלה כו' לעני ולגר תעזוב דמשכחת בקיימו ולא קיימו כו'. וקשה מאי פריך הגמ' דלמא ר"י אמר זאת ועוד אחרת אליבא דר"ע במס' יומא דף ל"ו ע"א בברייתא דעל חטאת מתודה עון חטאת כו' ועל אשם עון אשם ועל עולה עון לקט שכחה ופיאה דברי ר' יוסי הגלילי ר"ע אומר אין עולה בא אלא על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה וקאמר בגמ' במאי פליגי ומסיק אביי דפליגי בתעזוב דר"ע סובר תעזוב מעיקרא משמע ולאו דפיאה לא הוה ניתק לעשה ור"י הגלילי סובר השתא משמע. הרי מפורש דר"ע פליג וסבר דהך לאו דמכלה פאת שדהו אינו ניתק לעשה. וא"כ קשה מאי פריך הגמ' דלמא ר"י אמר זאת ועוד אחרת אליבא דר"ע דפיאה לא הוי ניתק לעשה. ואמרתי לתרץ הכל בעז"ה ומתחלה נתרץ דברי הרמב"ם בפ"א מהל' חמץ ומצה הל' ג' פסק וז"ל אינו לוקה על לאו לא יראה ולא ימצא אא"כ קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה מעשה. והקשה במשנה למלך שם הא מפורש בפסחים דף צ"ה ע"א דלאו דב"י הוי ניתק לעשה איך פסק הרמב"ם דאם עשה מעשה דלוקה משום בל יראה הא אכתי הוי ניתק לעשה:

ורבים מתרצים דאין מקום לקושיא הנ"ל דשפיר פסק דאם עשה מעשה שהוא לוקה משום ב"י אף שהוא ניתק לעשה מ"מ יש נפקותא בקיימו ולא קיימו או בביטלו ולא ביטלו לכל מר כדאית ליה כמו שהוא בכל לאו הניתק לעשה. אך יש בזה מקום עיון לעמוד על החקירה אי שייך במצות עשה דהשבתת שאור ביטול העשה בידים וכבר עמד על זה הגאון בעל שאגת ארי' סי' פ' ע"ש. דלכאורה לא מצינו ביה שיבטל עשה דתשביתו בידים דממ"נ אי מבטל העשה ע"י ששורפו או משליכו לים או מפררו וזורה לרוח בזה הביטול גופא קא מקיים העשה ומשביתו מן העולם. ובשעת הדרשה הקשה לי הרב המופלא החריף מהו' וואלף פרענקיל לדידן דקיי"ל דחמץ בשאר נהרות בעי פירור עיין במ"ל פ"ג מהל' חו"מ הל' י"א א"כ משכחת ביטול העשה שזרקו לשאר נהרות בלא פירור והעשה אינו מקוים. ואני השבתי להרב הנ"ל דזיל בתר טעמא למה לא הוי השבתה בשאר נהרות הואיל ואפשר ליטלו משם ע"י ספינות העוברות שם ולפ"ז גם ביטול העשה לא הוי הואיל ואיכא במציאות שיוציא החמץ משם וישביתו כדין ולפי סוגיא דידן לא מיחשב ביטול העשה אלא אם ליכא באפשר לקיים העשה עוד בשום אופן. וגם אין לומר דמשכחת ליה שיבטל העשה ע"י שמכרו או נתנו לנכרי דבזה לא נתבטל עדיין העשה דאם איתא עדיין בעין ביד נכרי הא יכול לקנות ממנו לקיים העשה דתשביתו ואם אין הנכרי רוצה להחזיר לו או שהנכרי אכלו או שרפו בזה הוא לא עביד מעשה וביטול העשה נעשה ע"י הנכרי וא"כ לא שייך ביטול עשה בידים גבי לאו דב"י דעשה דתשביתו ליתא בביטול:

אך דבר זה לכאורה תלי' בפלוגתא דר"י ורבנן בפסחים דלר"י דסבר אין ביעור חמץ אלא שריפה שפיר מצינו ביטול העשה דתשביתו כגון שהי' זורקו לים או מפררו וזורה לרוח וא"כ ביטל העשה שהוא במצות שריפה והוא ביערו מן העולם ע"י ביטול אחר. והשתא שפיר מצינו גבי עשה דתשביתו ביטול העשה בידים ושפיר לקי על לאו דב"י אף למאן דסובר ביטלו ולא ביטלו. אבל אני אומר דדבר זה לאו מלתא דפסיקתא הוא ותלי' באשלי רברבי דבמס' פסחים דף י"ב ע"ב איתיביה רבינא לרבא א"ר יהודה אימת שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר. ופירש"י שם אימת אני אומר דאין ביעור חמץ אלא שריפה שלא בשעת ביעורו בתחלת שש וכל שש דאכתי מדאורייתא שרי אבל בשעת ביעורו בשבע שהוא מוזהר מן התורה השבתתו בכל דבר. וטורח זה למה אם אין לו עצים לשרפו ימתין עד שעת ביעורו וישבית בכל דבר עכ"ל רש"י. אמנם התוס' שם מקשין על פירש"י ומפרשי' איפכא דשעת ביעור הוא קודם שבע שהוא נקרא שעת ביעורו הואיל ותיקון חכמים הוא להשבית קודם שבע ושלא בשעת ביעורו הוא לאחר זמן איסורו ע"ש בתוס'. הרי לדעת רש"י אחר זמן איסורו גם ר"י סובר דהשבתה בכל דבר ולפ"ז אם כבר עבר על לאו דב"י שהוא לאחר שבע לא מצינו בי' ביטול העשה בידים הואיל וגם לר"י השבתה בכל דבר:

אך להרמב"ם אין אנו צריכין לכל זה דהרמב"ם לשיטתו דפוסק בפ"א מהל' נערה קיימו ולא קיימו וכן פסק בפ"ו מהל' סנהדרין דאם לא קיים העשה לוקין. א"כ ממילא מתורץ קושי' המ"ל דשפיר פסק הרמב"ם דלוקה על לאו דב"י אף שהוא ניתק לעשה אם לא קיים העשה וכגון שב"ד הזהירו להשבית והוא לא עשה כן ולוקה שפיר. אמנם אף שקושי' הנ"ל נסתלק מעל הרמב"ם מ"מ קושי' זו לאו על הרמב"ם לבד סובבת והולכת כי אם על ר' יוחנן נמי קשה קושי' זו דבמס' ביצה פליגי ב"ש וב"ה בש"א שאור בכזית וחמץ בככותבת ובה"א זה וזה בכזית ואמרי' בגמרא שם דף ז' ע"ב דלענין אכילה כ"א לא פליגי דבכזית כי פליגי לענין ביעור ב"ש סברי לא ילפינן ביעור מאכילה וב"ה סברי ילפינן ע"ש. והשתא לפ"ז קשה קושי' המ"ל לענין מאי פליגי ב"ש וב"ה דהא לענין איסור שהיית חמץ ליכא נפקותא דהא ר' יוחנן סובר דחצי שיעור אסור מן התורה ואי לענין מלקות הא ליכא מלקות בלאו דב"י דהא ניתק לעשה. והגאון בעל פני יהושע במס' ביצה הרגיש בקושי' זו ורוצה לתרץ דלענין ב"י לא שייך לומר ח"ש אסור מן התורה דדוקא לענין אכילה איכא הנאת גרונו אף בפחות מכשיעור אבל בלאו דב"י אי ליכא שיעור שלם לא חשיב כלל והוי כפרורין דבטלי:

ואני אומר שאין בסברא זו ממש דאיך נאמר דלב"ש הואיל והתורה קפיד שיהיה בככותבת אם הוא בכזית שהוא פחות מככותבת לא יהיה חשוב כלל ויהיה כפרורין דכיון שהוא כזית לא שייך לומר שאינו חשוב והוי כפרורין כיון שהוא חשוב לענין אכילה דמודה ב"ש שהוא בכזית ובודאי שייך ביה לומר לענין ב"י איסור ח"ש ולא הוי דבר בטל ובודאי לא קפדה התורה שיהיה בככותבת רק לענין מלקות וכן משמע במג"א סי' תמ"ב ס"ק י' דגם לענין ב"י אמרינן ח"ש אסור מן התורה וכן הוכיח אאמ"ו הגאון נר"ו בספרו צל"ח מהתוס' בפסחים דף כ"ט ע"ב ד"ה רב אשי כו' דקאמר שם בגמרא גבי האוכל חמץ של הקדש בפסח מעל ויש אומרים לא מעל וקאמר בגמרא דפליגי בפלוגתא דר"י הגלילי ורבנן דמאן דסובר מעל פסק כר"י הגלילי דחמץ בפסח מותר בהנאה וא"כ חשיב ממון דהואיל וחזי למפרקיה ולהסיקו תחת תבשילו. ומקשי' התוס' שם אכתי לר"י אמאי מעל הא לא חזי למפרקיה דמיד כשמפרקיה הוא עובר בב"י דכשפודה אותו הוא שלו ומודה ר"י דשלך אי אתה רואה ומזה מוכיח ר"י דבמשהה חמץ על מנת לבערו אינו עובר עליו ע"כ דברי תוס'. ומזה הוכיח אאמ"ו הגאון נ"י דאף לענין ב"י אמרינן ח"ש אסור מן התורה דאל"כ לא מקשי' התוס' מידי דהא שיעור מעילה הוא בשוה פרוטה ושיעור ב"י הוא בכזית. וא"כ מצינו שפיר דחזי למפרקי' כגון בשוה פרוטה שהוא פחות מכזית א"כ שפיר מצי למפרק ואינו עובר על ב"י הואיל והוא בכזית אפ"ה מעל בהקדש הואיל והוא שוה פרוטה א"כ לא מקשי התוס' מידי אלא ע"כ צ"ל דח"ש אף לענין ב"י אסור מן התורה. היוצא מזה דגם לענין ב"י ח"ש אסור מן התורה ולפ"ז קשה לענין מאי פליגי ב"ש וב"ה בשיעור חמץ וע"כ לענין מלקות והקושי' במק"ע הא בלא"ה לא לקי על ב"י דהוי ניתק לעשה. והנה לר"י לא שייך תי' הנ"ל דכתבתי על הרמב"ם שאף שהוא ניתק לעשה מצינו ביה מלקות בקיימו ולאו קיימו דהא ר"י סובר ביטלו ולא ביטלו זה לא שייך בעשה דתשביתו שיבטלו בידים כמו שהוכחתי לעיל:

ואני מוסיף להקשות דע"כ לר' יוחנן לא מצינו ביטול העשה בידים בעשה דתשביתו דאי יש מקום למצוא ביטול עשה דתשביתו קשה על ר' יוחנן דאמר אין לנו אלא זאת ועוד אחרת הא איכא גם לאו דב"י שהוא ניתק לעשה ושייך ביה ביטול אע"כ צ"ל דלא שייך ביה ביטלו ולא ביטלו. ולכאורה הוא זה קושיא עצומה דממ"נ קשה על ר"י אי שייך ביטלו ולא ביטלו בב"י קשה אמאי אמר זאת ועוד אחרת הא איכא גם לאו דב"י ואי לא שייך ביה ביטלו ולא ביטלו אם כן לא מצינו מלקות בב"י ולמאי פליגי ב"ש וב"ה בשיעור חמץ בככותבת הא ח"ש אסור מן התורה ומלקות ליכא דניתק לעשה. והנה קושיא זו היא רק לגירסת רש"י ותוס' דר"י סובר ביטלו ולא ביטלו ור"ל סובר קיימו ולא קיימו אך הרי"ף והרמב"ם יש להם שיטה אחרת הביאו הריטב"א בחידושיו למס' מכות. ויש להם גירסת אחרת דהגמ' פריך בתחלת השיטה הניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו. וקושיא היא על מאי דקיימינן לומר האי לתקוני לאו לפוטרו ממלקות הניחא אי אמרינן קיימו ולא קיימו אתי שפיר אי לא קיים הלאו היה לוקה אלא למ"ד ביטלו ולא ביטלו שאפילו לא קיים העשה אינו לוקה מפני העברת הלאו היכי אמרינן דאתי עשה לתקוני הלאו הא בלא קיום העשה מתקיים הלאוין דלא ללקי עליה וביטול העשה מייתי לידי מלקות ואמרינן מידי הוא טעמא אלא לר"י הא תני קיימו ולא קיימו ור"ל סובר ביטלו ולא ביטלו וקאמרינן דפליגי בהתראת ספק ולמאן דתני קיימו ולא קיימו. הוי התראה בשעת העברת הלאו והוי התראת ספק דיכול לומר אקיים העשה. ולמאן דתני ביטלו ולא ביטלו הוי התראת ודאי דמתרינן ביה בשעת ביטול העשה שאם יבטל יתחייב מלקות על לאו למפרע, ולא סבירא להו כסברת רש"י דצריך התראה בשעת שעובר על הלאו דאי אמרי' ביטלו ולא ביטלו גמר הלאו תלוי בביטול העשה וצריך התראה בביטול העשה כן הוא שיטת הרי"ף עיין בחידושי הריטב"א. ולפי גירסא זו לא קשה קושיא הנ"ל דכיון דר"י סובר קיימו ולא קיימו אם כן שפיר פליגי ב"ש וב"ה בשיעור חמץ דב"י לענין מלקות דשפיר לקי אם לא קיים העשה דאף דלא שייך ביה ביטול מ"מ ר"י לשיטתו סובר קיימו ולא קיימו:

והנה לכאורה יש להכריע בין אלו שתי גרסאות ולהוכיח דע"כ ר"י סובר ביטלו ולא ביטלו, ומתחלה נקדים לתרץ ההמשך בדברי התוס' בד"ה במאי קמיפלגי דכתבו בסוף הדבור ופירוש הקונטרס קשה להבין והשתא לא מפרש הש"ס טעמא אמאי לא אמר ר"י קיימו ולא קיימו כר"ל עכ"ל. ולכאורה יפלא מה לשון והשתא דקאמר התוס' דאף בלא אלו הדברים שכתבו מקודם נמי קשה אמאי לא אמר ר"י קיימו ולא קיימו כר"ל. ועוד מאי כוונתם באמרם פירוש הקונט' קשה להבין הא כבר הקשו לעיל בתחלת דבריהם על פי' הקונט' דגם בקיימו ולא קיימו הוי התראת ספק דשמא יקיים העשה. ועיין במהרש"א שהרגיש בזה. ואם רצונם דהואיל ורש"י גופא מתרץ זו הקושיא דר"ל דאמר קיימו ולא קיימו הוי התראת ודאי דתכף משגירשה נגמר הלאו רק העשה ניתן תחת המלקות ולכך הוי התראת ודאי. ועל זה כתבו התוספת דקשה להבין הואיל ולא סבירא להו זאת הסברא קשה דהוי להו להתוספות לכתוב ופי' הקונטרס דחוק או אינו נראה כדרכם בכל הש"ס היכא שהם מחולקים בסברא עם רש"י ואין להם להקשות סתירה כתבו פי' הקונטרס דחוק ומאי זה קשה להבין:

אמנם המשך דברי התוספות כך הוא דפירוש הקונטרס קשה להבין דהשתא קשה אמאי לא מפרש הש"ס טעמא דר"י דלא אמר כר"ל קיימו ולא קיימו וזה הקושיא הוא רק לפיה"ק אבל לפירוש התוספות שכתבו לעיל לא קשה קושיא זו דהנה לולא פירש"י יש סברא לומר כמו שאמרינן בביטלו ולא ביטלו דגמר הלאו תלוי בביטול העשה ולא נגמר הלאו עד שיבטל העשה כך י"ל נמי אי אמרינן קיימו ולא קיימו דגמר הלאו תלוי אם לא קיים העשה דהיינו שאינו נגמר הלאו עד שיתרה בו בב"ד לקיים העשה ובמה שהוא מסרב בב"ד לקיים העשה בזה נגמר הלאו אבל כל זמן שלא התרו בו בב"ד לקיים העשה לא נגמר הלאו דהא לא נתחייב עדיין מלקות וכל זמן שלא נתחייב מלקות לא נגמר הלאו. גם יש עוד סברא לומר דר"י דסבר לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו גם בגמר הלאו צריך לעשות מעשה הואיל ועיקר מלקות באים ע"י גמר הלאו. ולפ"ז יש לתרץ קושית התוס' דלכך לא אמר ר"י קיימו ולא קיימו כר"ל הואיל ור"י סבר לאו שאב"מ אין לוקין עליו איך ילקה זה על שלא קיים העשה הא בזה לא עשה מעשה דבזה שלא קיים העשה הוא שב ואל תעשה וא"כ לא הוי בגמר הלאו מעשה ואף שהתרו בו בב"ד לקיים העשה והוא לא קיים מ"מ לא עשה בזה מעשה ולכך אינו לוקה דבגמר הלאו צריך להיות מעשה ולכך סובר ר"י ביטלו ולא ביטלו ולקי שפיר הואיל וגם בגמר הלאו דהיינו בביטול העשה עשה מעשה וכגון ששיבר כנפיה או כדומה שעשה מעשה אף בגמר הלאו ושפיר לקי דהוי לאו שיש בו מעשה וא"כ ר"י לשיטתו ע"כ צריך לומר ביטלו ולא ביטלו:

ולפ"ז יש ליישב גם הדקדוקים דלעיל דהגמרא שפיר מביא הך ואזדו לטעמייהו דיש לו שייכות להך פלוגתא דקיימו ולא קיימו והן הן דברי הגמרא ואזדו לטעמייהו דאתמר שבועה שאוכל כו' וא"כ סבר ר"י לאו שאב"מ אין לוקין עליו לכך תני ר"י ביטלו ולא ביטלו והוי בגמר הלאו מעשה אבל אי לא עשה מעשה בגמר הלאו רק שהתרו בו בב"ד לקיים עשה והוא לא עשה כן בזה לא עשה מעשה ולא נתחייב מלקות. אבל כל זה י"ל לדברי התוס' דמתרצים דטעמא דר"ל בקיימו ולא קיימו לא הוי התראת ספק הואיל והוא מחוסר מעשה ואמרינן שלעולם לא יקיים העשה אם עושה לעולם מה שהוא עושה עתה א"כ שפיר י"ל דאף למ"ד קיימו ולא קיימו לא נגמר הלאו עד שהתרו בו בב"ד לקיים העשה אבל קודם לכן לא נגמר הלאו הואיל ולא נתחייב עדיין מלקות. אבל לשיטת רש"י דמתרץ דלכך לא הוי לר"ל התראת ספק בקיימו ולא קיימו דהואיל משגירש נגמר הלאו והעשה ניתן תחת המלקות נמצא תכף משגירש נגמר הלאו ונתחייב מלקות א"כ ליכא למימר סברא הנ"ל ונשאר קשה אמאי לא אמר ר"י קיימו ולא קיימו כר"ל. דליכא למימר משום דהוי אין בו מעשה דהא עיקר מעשה הוא משגירש ואז נגמר הלאו תיכף והוי ביה מעשה. וזהו כוונת התוספות ופי' הקונטרס קשה להבין משום דקשה והשתא לא מפרש הש"ס טעמא כו' וזה והשתא שכתב התוס' הם פי' דברי עצמם למה פירוש הקונטרס קשה להבין משום דקשה דהשתא לא מפרש הש"ס טעמא דר"י דלא אמר כר"ל קיימו ולא קיימו. אבל לשיטת התוס' שפיר יש לתרץ כנ"ל דר"י צריך לומר ביטלו ולא ביטלו כדי שיהיה בגמר הלאו דהיינו שיבטל העשה ע"י מעשה. ואין להקשות לפ"ז על הגמרא דמתרץ לקמן כגון שהדירה על דעת רבים הא בזה לא עביד מעשה דהא בשבועה להבא פטור לר"י משום לאו שאב"מ כמו שכתב רש"י בד"ה חוץ מנשבע כו'. ז"א די"ל דהגמרא דקאמר ואזדי לטעמייהו קאי אליבא דאמת דמסיק דזאת ועוד אחרת לא קאי על אונס שגירש. גם אין להקשות למאי צריך הגמרא לומר אליבא דאמת דלא מצינו באונס ביטול העשה הואיל ולדבר מצוה יש לו הפרה אף בנשבע על דעת רבים אמאי לא קאמר הגמרא טעמיה משום דלא הוי מעשה. ז"א דהגמ' רוצה לומר דלא מצינו באונס ביטלו אפילו למאן דסובר לאו שאב"מ לוקין דהיינו ר' יהודה דידיה דהא הגמ' קאמר הא דידיה הא דרבי' ולר' יהודה דידיה לשאב"מ לוקין עליו:

היוצא מכל הנ"ל דשפיר קאמר הגמרא ואזדו לטעמייהו ושפיר קא מפרש הש"ס טעמא דר"י לא מצי סבר קיימו ולא קיימו כר"ל. והשתא הוא זה הוכחה דר"י סבר ביטלו ולא ביטלו כגירסת רש"י ותוס' אבל גירסת הרי"ף והרמב"ם דגרסי איפכא דר"י סובר קיימו ולא קיימו ור"ל סובר בטלו ולא בטלו א"כ קושית תוס' הנ"ל קשה דלפי הרי"ף הגמרא קאמר דפליגי בהתראת ספק וקא מפרש טעמא דר"ל דהואיל ור"ל סובר התראת ספק לא שמיה התראה לכך לא מצי סבר קיימו ולא קיימו דהואיל והוי התראת ספק בשעת העברת הלאו דשמא מקיים העשה אבל אי אמרינן ביטלו ולא ביטלו הוי גמר הלאו בביטול העשה וקא מתרינן ביה בשעת ביטול העשה א"כ קשה דהגמרא מפרש טעמא דר"ל אבל טעמא דר"י לא מפרש הש"ס. ועיין בחידושי הריטב"א דמקשה זה לגירסת הרי"ף ומתרץ בדוחק היפוך סברת התוס' דמסתבר טפי קיימו ולא קיימו ולא צריך לפרש אלא טעמא דר"ל דסובר ביטלו ולא ביטלו ע"ש בריטב"א. והוא דוחק מאוד:

ומעתה לכל הגירסות ממ"נ נשאר קושיא על הגמרא דאי גרסינן כתוספ' דר"י סובר ביטלו ולא ביטלו קשה לר"י דסובר ח"ש אסור מן התורה לענין מאי פליגי ב"ה וב"ש בשיעור חמץ לענין מלקות הא ליכא מלקות בלאו דב"י דהוי ניתק לעשה ואי אמרינן דשייך בחמץ ביטול העשה כמ"ש לעיל א"כ קשה איך קאמר ר"י זאת ועוד אחרת הא איכא גם לאו דבל יראה כמו שהקשיתי לעיל. ואי גרסינן כגרסת הרי"ף דר"י סובר קיימו ולא קיימו א"כ שפיר י"ל דאף דלא מצינו ביטול העשה בלאו דב"י אפ"ה פליגי ב"ש וב"ה בשיעור חמץ לענין מלקות היכא דלא קיים העשה דר"י סובר קיימו ולא קיימו נשאר קושיא אחריתא דהש"ס לא מפרש טעמא דר"י למה לא סובר כר"ל ביטלו ולא ביטלו כנ"ל:

אמנם אי משום הא לא אירי' די"ל דחדא קושיא מיתרצת בחברתה דלכך לא צריך הגמרא לפרש טעמא דר"י דלא סובר כר"ל דהגמ' ידע דע"כ לא מצי סבר ר"י ביטלו ולא ביטלו דהא ר"י לשיטתו סובר דח"ש אסור מן התורה א"כ קשה קושיא דלעיל לענין מאי פליגי ב"ש וב"ה בשעורו דחמץ וע"כ צ"ל דנ"מ הוא בפלוגתייהו היכא שלא קיים העשה דתשביתו דלקי משום ב"י. וכל זה אי סובר ר"י קיימו ולא קיימו אבל אי הוי סובר בטלו ולא בטלו הקושיא במק"ע לענין מאי פליגי ב"ש וב"ה לענין מלקות דהא ביטול העשה דתשביתו לא שייך כלל כמש"ל ולכך צריך ר"י לומר קיימו ולא קיימו ושפיר משכחת מלקות בב"י. ולפ"ז הגמרא דקאמר במאי קא מיפלגי לא צריך לפרש טעמא דר"י רק טעמא דר"ל. ולפ"ז ר"י ור"ל אזלי לשיטתייהו ר"י סובר ח"ש אסור מן התורה לכך סובר קיימו ולא קיימו אבל ר"ל דסובר ח"ש מותר מן התורה אם כן בפשוט יש נפקותא בפלוגתא דב"ש וב"ה בגוף איסור דב"י אף דליכא בב"י מלקות א"כ שפיר מצי סובר ביטלו ולא ביטלו:

אך בתי' זה עדיין לא נח דעתי דעדיין קשה דעיקר חסר מן הספר דכמו שהגמ' מביא פלוגתייהו בהתראת ספק לפרש טעמא דר"ל דסובר ביטלו ולא ביטלו כמו כן ה"ל להגמ' נמי להביא פלוגתייהו בח"ש אסור מן התורה לפרש טעמא דר"י דסובר קיימו ולא קיימו. ועוד קשה למה מביא הגמרא כלל הך פלוגתא אליבא דר' יהודה בלאו שאב"מ כמו שדקדקתי לעיל. ואמרתי לתרץ דגם לגירסת הרי"ף י"ל דטעמא דר"י דסובר קיימו ולא קיימו הואיל וסובר לאו שאב"מ אין לוקין עליו וגם ר"י אזיל לשיטתו ולא מצי סבר ביטלו ולא ביטלו ושפיר מביא הגמ' דגם ר"י אזיל לשיטתו:

והנה איתא במס' ב"מ ס"א ע"א אמר רבא למה דכתב רחמנא לאו בגזל לאו ברבית לאו באונאה צריכי כו' ולאו בגזל למה לי לכובש שכר שכיר ומקשה הגמ' כובש שכר שכיר בהדיא כתיב ומתרץ הגמ' לעבור עליו בב' לאוין. ומקשה התוס' ולוקמיה בגזל גופא ולעבור עליו בב' לאוין ומתרצין כיון דלא לקי על לאו דגזל הואיל והוא ניתק לעשה א"כ ליכא נ"מ אם עובר בשני לאוין אבל אכובש שכר שכיר שפיר לקי עכ"ל התוספות:

והרמב"ם בפי"א מהלכות שכירות פסק דלא לקי אכובש שכר שכיר הואיל והוא חייב לשלם והוי לאו שניתן לתשלומין ואין לוקין עליו. ולפ"ד הרמב"ם קשה קושית התוס' דאמאי לא מוקי הגמ' בגזל גופא ולעבור עליו בב' לאוין דהא השתא דמוקי ליה אכובש ש"ש נמי לא לענין מלקות הוא כיון דלא לקי. ועוד מאי נ"מ אם עובר על ב' לאוין כיון דלא לקי על לאו דכובש ש"ש:

ואמרתי לתרץ דהגמ' דמוקי הך לאו דגזל אכובש ש"ש קאי אליבא דר"ל אבל לר"י ליכא לאוקמיה אכובש ש"ש ומצינו לאוקמיה אגזל גופא ולעבור עליו בב' לאוין דלר"י שפיר שייך מלקות בגזל אף שהוא ניתק לעשה דהנה לר"י דסובר לאו שאב"מ אין לוקין עליו לא שייך מלקות גבי כובש ש"ש דהא לא עביד מעשה והוא שב ואל תעשה שאינו משלם השכירות אבל לר"ל דסובר לאו שאב"מ לוקין שייך מלקות בכובש ש"ש. אמנם בלאו דגזל הוא איפכא לגירסת הרי"ף דר"י סובר קיימו ולא קיימו ור"ל סובר ביטלו ולא ביטלו לר"י שייך ביה מלקות אף שהוא ניתק לעשה מ"מ מצינו בקיימו ולא קיימו דאם לא קיים העשה לוקין על לאו דגזל כמו שכתבו התוס' הכא במסכת מכות בד"ה התם משכחת שפיר קיימו ולא קיימו בגזל אם הב"ד הזהירו להחזיר ואומר שלא יחזיר עכ"ל התוס'. הרי מפורש דמצינו מלקות בגזל בקיימו ולא קיימו. אמנם ר"ל דסובר ביטלו ולא ביטלו לא מצינו מלקות בגזל כמו שמפורש בגמ' דלא שייך ביה ביטול העשה דכל אימת שיש לו ממון יכול לקיים העשה. ולפ"ז אתי שפיר דהגמ' במס' ב"מ קאי אליבא דר"ל ושפיר מתרץ הגמ' דלא תגזול קאי אכובש ש"ש ולעבור בב' לאוין דאין לאוקמיה אגזל גופא ולעבור בב' לאוין הואיל ובגזל לא שייך מלקות הואיל וניתק לעשה. ולר"ל דסובר ביטלו ולא ביטלו אי אפשר לבטל המעשה בידים ולכך מוקי אכובש ש"ש דשפיר לקי אף שאין בו מעשה דר"ל סובר לאו שאין בו מעשה לוקין אבל לר"י לא מצי לאוקמיה אכובש ש"ש ולעבור בב' לאוין דהא ליכא מלקות לר"י בכובש ש"ש הואיל והוא לאו שאב"מ. אך יש לאוקמיה אגזל גופא הואיל ור"י סובר קיימו ולא קיימו ושייך מלקות בגזל אם לא קיים העשה כנ"ל:

ובאמת תמיה לי על הרמב"ם דפסק כר"י לאו שאב"מ אין לוקין עליו למאי צריך הרמב"ם לתת טעם דאין לוקין אכובש ש"ש הואיל והוא לאו שניתן לתשלומין הא בלא"ה אין לוקין עליו הואיל ולא עביד מעשה. ולכאורה הוא זה תמיה על הרמב"ם. לפ"ז מתורץ קושיית תוס' הנ"ל על הרמב"ם כיון דפוסק כר"י קיימו ולא קיימו א"כ באמת לא צריכין לאוקמי לאו דגזל אכובש ש"ש דיש לאוקמי אגזל גופא לעבור בב' לאוין הואיל ושייך בי' מלקות והגמ' דלא אוקמיה אגזל ומוקי אכובש ש"ש קאי אליבא דר"ל. ואין להקשות על הרמב"ם דפסק בפ"א מהל' גזילה דאין לוקין אלאו דגזל הואיל וניתן לתשלומין א"כ ליכא לאוקמי אגזל ולעבור בב' לאוין דגם בגזל לא שייך מלקות, ז"א דהרמב"ם דפוטר ממלקות בגזל לאו משום ניתק לעשה רק כוונתו הואיל וחייב בתשלומין והרמב"ם פסק כעולא במס' כתובות דכל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם ומילקי לא לקי משום ב' רשעות ולפ"ז שפיר מצינו מלקות בגזל הגר ומת הגר דלא משלם וליכא ב' רשעות כמו שכתבו התוס' בד"ה התם (ועיין לקמן בחלק י"ד תשובה ע"ו מה שכתבתי בהג"ה עוד בזה):

ומעתה מתורצים הקושיות והדקדוקים שהקשיתי לעיל לשיטת ולגרסת הרי"ף דשפיר קאמר הגמ' ואזדו לטעמייהו דגם פלוגתא דלאו שאב"מ שייך לגבי פלוגתא דקיימו ולא קיימו וגם שפיר קא מפרש הגמרא גם טעמיה דר"י דאינו סובר כר"ל ביטלו ולא ביטלו דהואיל ולר"י דסובר לאו שאב"מ אין לוקין עליו קשה קושי' הגמרא בב"מ לאו בגזל למה לי ותירוץ הגמרא דמוקי לה אכובש ש"ש ליכא למימר לר"י דהא בכובש ש"ש לא לקי דהוי לאו שאב"מ וע"כ צ"ל דמוקי לה אגזל גופא לעבור בב' לאוין וקשה הא גזל הוי ניתק לעשה ואין לוקין עליו וצ"ל דמצינו מלקות בגזל אם לא קיים העשה. וכל זה אי אמרינן קיימו ולא קיימו אבל אי אמרינן ביטלו ולא ביטלו לא מצינו מלקות בגזל ולכך צריך ר"י לומר קיימו ולא קיימו וא"כ שפיר קאמר הגמ' ואזדו לטעמייהו לפרש גם טעמא דר"י דהואיל וסובר לאו שאב"מ אין לוקין לכך סובר קיימו ולא קיימו ולא מצי סבר כר"ל ודוק היטב. ולפ"ז מוכח כגירסת הרי"ף דאי כגירסת רש"י ותוס' דר"י סובר בטלו ולא בטלו א"כ הקושיא במק"ע לר"י לאו בגזל למה לי לוקמיה אכובש ש"ש ולעבור בב' לאוין דהא ליכא מלקות בכובש ש"ש לר"י דהוי לאו שאב"מ ואגזל גופא נמי ליכא לאוקמי לעבור בב' לאוין דגם בגזל ליכא מלקות דהוי ניתק לעשה וליתא בביטול כמו שמוכח בגמרא. ולדעתי זו היא קושיא עצומה לגירסת רש"י ותוס':

אך הא גופא יש להקשות דהשתא לפי דברי קא מפרש טעמא דר"י דסובר קיימו ולא קיימו הואיל וסובר לאו שאב"מ אין לוקין עליו למה ליה להגמ' לפרש הך טעמא לר"י אמאי לא מפרש הגמרא טעם אחר דאפילו אי הוה סובר ר"י לאו שאב"מ לוקין עליו אפ"ה צריך ר"י לומר קיימו ולא קיימו ולא מצי סובר כר"ל דהואיל ור"י סובר ח"ש אסור מן התורה א"כ קשה קושיא שהקשיתי לעיל לענין מאי פליגי ב"ש וב"ה בשיעור חמץ הא ליכא נ"מ לענין מלקות וע"כ צ"ל דמשכחת מלקות בחמץ בקיימו ולא קיימו דאי הוי סובר ביטלו ולא ביטלו לא הוי מלקות בב"י דע"כ לא שייך ביטול העשה דתשביתו בידים דאי משכחת קשה למה אמר ר"י זאת ועוד אחרת הא איכא נמי לאו דב"י בביטלו כמו שהקשיתי לעיל לגירסת רש"י ותוס' א"ו דלא שייך ביטול בידים בעשה דתשביתו וב"ש וב"ה פליגי לענין מלקות היכא דלא קיים העשה ולכך סובר ר"י קיימו ולא קיימו א"כ ר"י לא מצי סובר ביטלו ולא ביטלו אף אי הוה סובר לאו שאב"מ לוקין ולמה אמר הגמ' דטעמא דר"י הוא משום דסובר לאו שאב"מ אין לוקין:

ונ"ל דשפיר קאמר הגמרא דליכא טעם אחר לומר לר"י דדוקא משום טעמא דסובר לאו שאב"מ אין לוקין הוא סובר קיימו ולא קיימו אבל ממה דסובר ח"ש אסור מן התורה לאו ראיה דאפ"ה מצי סבר ביטלו ולא ביטלו וב"ש וב"ה פליגי שפיר בשיעור חמץ לענין מלקות היכא שביטל עשה דתשביתו בידים ושייך ביה ביטול בידים אפ"ה שפיר קאמר ר"י אין לנו אלא זאת ועוד אחרת. דהנה מאיזה טעם אמרנו לעיל דלא שייך בלאו דב"י ביטול העשה דתשביתו דהואיל ובהאי ביטול גופא שמבטל כגון ששורפו או מאבדו ומשליכו לים בזה גופא קא מקיים העשה דתשביתו דהואיל ולדעת רש"י גם ר' יהודה סובר לאחר זמן איסורו השבתתו בכל דבר כמו שאמר ר"י אימתי שלא בשעת ביעורו אבל כו' השבתתו בכל דבר. והנה אני אומר דאף שר"י בעצמו מחלק בין שעת ביעורו לשלא בשעת ביעורו אפ"ה איכא עוד תנא דסובר אין ביעור חמץ אלא שריפה אף לאחר זמן איסורו והוא ר"ע דיליף בפסחים דף ה' ע"א דתשביתו הוא מעי"ט דהרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו שאור כו' וכתיב כל מלאכה לא תעשו ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה קאמר הגמרא שמע מינה מר"ע תלת שמע מינה אין ביעור חמץ אלא שריפה וש"מ הבערה לחלק וש"מ לא אמרינן הואיל והותרה הבערה כו' ופירש"י ש"מ מדלא נפקא ליה דהאי ראשון הוא עיו"ט אלא משום דאסור להבעיר ש"מ דסבירא ליה כר' יהודה לקמן דאין ביעור חמץ אלא שריפה ויליף לה מנותר ע"ש דאי השבתתו בכל דבר לוקמיה בי"ט ויבערנו בדבר אחר יאכילנו לכלבו או ישליכנו לים עכ"ל רש"י. וא"כ מוכח דר"ע סובר אף לאחר זמן איסורו אין ביעור חמץ אלא שריפה דאי ס"ל השבתתו בכל דבר א"כ לוקמיה ביו"ט שהוא לאחר זמן איסורו ויבערנו בדבר אחר א"ו ס"ל לר"ע דגם לאחר זמן איסורו אין ביעור חמץ אלא שריפה. והנה הפ"י מקשה מזה על פירש"י בגמרא דף י"ב דרש"י מפרש שעת ביעורו השבתתו בכל דבר לאחר זמן איסורו הא מר"ע מוכח דאף לאחר זמן איסורו אין ביעור חמץ אלא שריפה. ואני אומר דלא קשה מידי וגברא אגברא קא רמית ואף שר"ע סובר כן מ"מ הא ר' יהודה בעצמו אמר אימתי שלא בשעת ביעורו ור"י באמת פליג על ר"ע בלאחר זמן איסורו וסובר כרבנן:

ובזה אמרתי מלתא בטעמא ליישב גם קושית התוס' שם בד"ה אימתי שלא כו' דמקשין על פירש"י דהא מנותר יליף ר"י דחמץ בשריפה ונותר אחר זמן איסורו טעון שריפה. ואמרתי דלא קשה קושית התוס' דהא ר"י דיליף שם בדף כ"ח ע"א ודן דין אחר נותר ישנו בבל תותירו וחמץ ישנו בבל תותירו מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה וחכמים אמרו לו אשם תלוי וחטאת עוף הבא על הספק לדבריך יוכיחו שהן בבל תותירו שאנו אומרים בשריפה ואתה אומר בקבורה. ולפ"ז י"ל לאחר שהקשו לו חכמים זאת הפירכא באמת חזר ר"י ולא יליף מנותר ואמר אימתי שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר. ולפ"ז ר"ע י"ל יליף חמץ בשריפה מנותר דלר"ע ליכא למפרך הך פירכא מאשם תלוי וחטאת עוף דגם בזה מצי סבר שהוא בשריפה א"כ שפיר יליף דחמץ בשריפה אף לאחר זמן איסורו כמו נותר שהוא אח"ז איסורו כקושית התוס' על רש"י. היוצא מזה דלר"ע אין ב"ח אלא שריפה אף אחר זמן איסורו. ולפ"ז גם בב"י שייך ביטול העשה בידים וכגון שביטל העשה דתשביתו שהיה משליכו לים או פירר וזורה לרוח וא"כ ביטל העשה דלא יכול לקיים עוד לשורפו. ולפ"ז לר"ע מצינו עוד לאו הניתק לעשה דהיינו ב"י דלקי ע"י ביטול העשה בידים. ולפ"ז מתורץ הקושיא דלעיל דמהך דסובר ר"י ח"ש אסור מן התורה לא מצי הגמרא לומר טעמא דר"י דסובר קיימו ולא קיימו דלעולם מצי סבר ביטלו ולא ביטלו ואפ"ה שפיר פליגי ב"ש וב"ה בשיעור חמץ לענין מלקות אף שלאו דב"י הוא ניתק לעשה מ"מ שייך ביה שפיר מלקות בביטול העשה דתשביתו שביטל בידים כגון שזורקו לים שלא יוכל עוד לשרפו והעשה דתשביתו הוא רק בשריפה לר"ע דסובר אין ביעור חמץ אלא שריפה. וכן צריכין לתרץ לגרסת רש"י דר"י סובר ביטלו ולא ביטלו דב"ש וב"ה פליגי לענין ב"י למלקות אליבא דר"ע דשייך ביה ביטול. ובאמת יבואר לקמן דאיך פליגי כולהו תנאי דסברי השבתות בכל דבר על ב"ש וב"ה כיון דמוכח דהם סוברים כר"ע דאין ב"ח אלא שריפה וא"כ מהך פלוגתא דב"ש וב"ה לא קשה כלל אף אי הוי סובר ר"י ביטלו ולא ביטלו ולכך צריך הגמרא להביא הך פלוגתא דר"י סובר לאו שאב"מ אין לוקין עליו מזה שפיר מוכח טעמא דר"י דלא מצי סבר כר"ל ביטלו ולא ביטלו ודוק:

ועתה פקח עיניך וראה שמדברי הנ"ל מיושב הקושיא והדקדוקים שהתחלתי בו בתחלת דרוש זה. דהנה כתבתי דלר"ע גם בלאו דב"י מצינו דלקי על לאו שניתק לעשה ע"י ביטול העשה בידים הואיל ור"ע סובר אין ב"ח אלא שריפה נם לאחר זמן איסורו. והנה ר"י הגלילי פליג בפסחים על ר"ע ואמר טעם אחר שהאי ראשון הוא עיו"ט והוא יליף לה מאך חלק ואף שבגמרא לא נאמר אלא ר"י סתם אעפ"כ הוא טעות וצ"ל ר"י הגלילי שהוא בר פלוגתא של ר"ע. ועיין בספר צל"ח שאאמ"ו מוכיח שהוא ר"י הגלילי. ואני אומר דר"י הגלילי אזיל לשיטתו ולא מצי למילף כר"ע הואיל ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה דריה"ג ע"כ לא סבר דאין ב"ח אלא שריפה אלא לאחר זמן איסורו דלריה"ג לשיטתו ליכא למילף מנותר דאין ב"ח אלא שריפה דהואיל ור"י הגלילי סובר דחמץ בפסח מותר בהנאה א"כ איכא למפרך מה לנותר שכן אסור בהנאה תאמר בחמץ שהוא מותר בהנאה וכיון דליכא למילף מנותר א"כ ס"ל דחמץ לאחר זמן איסורו השבתתו בכל דבר וא"כ ליכא למילף דאך ביום הראשון הוא עיו"ט כר"ע ולכך אמר אך חלק. נמצא לפ"ז כיון דריה"ג סובר ע"כ לאח"ז איסורו השבתתו בכל דבר א"כ לא מצינו בלאו דב"י הניתק לעשה ביטול העשה בידים דכיון דהשבתתו בכל דבר א"כ תיכף בביטול העשה שמשליכו לים בזה גופא קא מקיים מצות תשביתו. ומעתה דבר זה תלוי בפלוגתא דריה"ג ור"ע דלריה"ג לא אפשר שיבטל העשה דתשביתו בידים ולר"ע יכול לבטל העשה דתשביתו בידים. ונמצא לר"ע דשייך גם בלאו דב"י שניתק לעשה דלקי ע"י שביטל העשה דתשביתו בידים א"כ י"ל דמה דאמר ר"י אי לנו אלא זאת כו' לא אמר אליבא דר"ע דלר' עקיבא יש עוד אחת לאו דב"י:

ועתה מתורץ הקושיא שהקשיתי בתחלת הדרוש דמאי פריך הגמרא והא איכא פיאה דלמא ר"י אמר זאת ועוד אחרת אליבא דר"ע דסובר דפיאה לא הוה ניתק לעשה דתעזוב מעיקרא משמע דשפיר פריך הגמ' ממ"נ אי אליבא דר"ע אמר א"כ יש עוד אחת לאו דב"י שהוא ניתק לעשה ויכול לבטל העשה דהואיל ור"ע סובר אין ב"ח אלא שריפה כנ"ל אלא ע"כ צ"ל דאליבא דריה"ג אמר דסובר השבתתו בכל דבר ולא שייך בעשה דתשביתו ביטול העשה בידים ופריך הגמרא לריה"ג לשיטתו הא איכא פיאה דהא ריה"ג פליג שם ביומא על ר"ע וסובר דפיאה הוי ניתק לעשה דתעזוב השתא משמע. והשתא לפי האמת דמסקנא הוא בגמרא אונס ליתא בביטלו ולא ביטלו והך זאת ועוד אחרת דקאמר ר"י היינו פיאה לריה"ג. אמנם לר"ע דפיאה לא הוי ניתק לעשה יש לנו עוד אחרת לאו דב"י ולפ"ז לכ"ע ליכא אלא עוד אחרת אחת ולא שתים דלריה"ג הך אחרת היא רק פיאה אבל ב"י לא שייך ביה ביטול ולר"ע הוא איפכא דליכא למימר פיאה דלא הוי ניתק לעשה והוא ב"י. ולפ"ז מתורץ גם הדקדוקים דלעיל דלכך לא פי' ר"י מה הוא זאת אחרת הואיל ולאו מילתא דפסיקתא היא ותליא בפלוגתא דלריה"ג הוא פיאה ולר"ע הוא לאו דב"י. ודוק כי דבר חריף הוא:

אמנם אף שתירצתי על ר"י דסובר ח"ש אסור מן התורה אפ"ה שפיר פליגי ב"ש וב"ה בשיעור חמץ דב"י לענין מלקות אף שהוא ניתק לעשה מ"מ שייך ביטול העשה לר"ע דסובר אף לאחר זמן איסורו אין ב"ח אלא שריפה עדיין אין מרפא לקושיא זו דלר"י עדיין קשה לר' יהודה ורבנן וריה"ג דלכולן לאח"ז איסורו השבתתו בכל דבר א"כ לא מצינו ביטול העשה דתשביתו בידים כמו שכתבתי לעיל. אם כן לכולי הנך תנאי קשה לענין מאי פליגי בית שמאי ובית הלל בשיעור חמץ דב"י כיון דליכא מלקות דהוי ניתק לעשה ולא יכול לבטל העשה בידים ואי סברי בית שמאי ובית הלל דשייך ביה בטול עשה בידים הואיל ואין ב"ח אלא שריפה כר"ע קשה איך פליגי הני תנאי על ב"ש וב"ה. ונראה לומר דיש במציאות עוד ביטול העשה דתשביתו כגון שאוכלו ובאכילת חמץ מבטל העשה דתשביתו ואינו מקיים כלל באכילה. ואפילו לדעת בעל המאור בפסחים דף י"ג בסוגיא דהמקדש בחיטי קורדנייתא משש שעות ולמעלה דס"ל לרז"ה דבאכילה קא מקיים העשה היינו בלפני זמנו אליבא דר"ש דליכא איסור חמץ בלפני זמנו אלא משום עשה דתשביתו בזה ס"ל להרז"ה דאי אכיל ליה משש ולמעלה עד הערב קא מקיים העשה אבל בתוך הפסח דאיכא כרת על אכילתו בודאי ליכא שום ה"א דמקיים העשה דתשביתו באכילת האיסור והלא כיון דאנו דנין על לאו דב"י הניתק לעשה דתשביתו ע"כ צ"ל דביטל העשה שעבר על ב"י ואז כבר איכא כרת על אכילתו דבע"פ עד הלילה עדיין ליכא לאו דב"י כמו שמפורש במ"מ פ"ג מהל' חמץ ומצה הל' ח'. ועיין בנ"ב מהדורא קמא חלק א"ח סימן כ'. ולפ"ז שפיר אין הכרע דב"ש וב"ה ס"ל כר"ע דאין ב"ח אלא שריפה דאפילו אי ס"ל כהני תנאי דלאחר זמן איסורו השבתתו בכל דבר אפ"ה שפיר פליגי בשיעור חמץ לענין מלקות ונ"מ היכא דביטל העשהכגון שאכל החמץ. אך לפ"ז הדרא הקושיא דלעיל לדוכתה על ר"י דאמר אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת והא איכא לאו דב"י:

ואעפ"כ אני אומר דר"י שפיר קאמר אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת ולא קא מפרש מה הוא דאף דבלאו דב"י מצינו ביטול העשה בכולהו תנאי דלעיל ע"י שאכל החמץ אפ"ה לאו מלתא דפסיקתא היא דעדיין איכא חד תנא דלא אפשר למצוא ביטול העשה דתשביתו ע"י שאכל החמץ דהא ע"כ צ"ל דאכל החמץ בתוך הפסח דבע"פ ליכא לאו דב"י כלל כנ"ל. וא"כ ע"כ כשעבר הלאו דב"י היינו בליל פסח כבר איכא כרת באכילתו. ומעתה איך אכל זה החמץ דאי אכל ליה בשוגג בלא מתכוין לא מיחשב זה ביטל העשה בידים והוי כאילו נתבטל ממילא כמו שכתבו התוס' בד"ה אי דקטלה דאם הרגה בשוגג לא מיחשב ביטלו בידים והוי כמתה מאליה ע"ש בתוס'. וע"כ צ"ל דאכל החמץ במתכוין באיסור כרת ולפ"ז לר' נחוניא בן הקנה דעושה יוה"כ כשבת וגם בחיוב כרת ס"ל ק"ל בדרבה מיניה א"כ ליכא מציאות שיהיה לוקה על לאו דב"י בביטל העשה דתשביתו ע"י אכילת חמץ דעדיין אינו לוקה לר"נ בה"ק כיון דמתחייב כרת על אכילתו. ואף דרב חסדא (בכתובות דף ל') ס"ל דאין שום תנא דסבר כר"נ בה"ק מ"מ ר"י הכא במכות סובר דגם ריה"ג סובר כר"נ. והוא ע"פ מה דמוקי הגמרא (פסחים ל"ב) מתניתן דאוכל תרומת חמץ בפסח כריה"ג וסבר ליה כר"נ בה"ק אמנם ר"ע ודאי דלית ליה כר"נ בן הקנה דסבר לעיל (במכות י"ג ע"ב) דחייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים שאם עשה תשובה ב"ד של מעלה מוחלין לו ע"ש:

ומעתה י"ל דשפיר קאמר ר"י אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת דלריה"ג הך אחרת היא פיאה אבל לאו דב"י ליתא בביטל העשה דכיון דקא אכל ליה חייב כרת וליכא מלקות לר"נ בה"ק ולר"ע הוא איפכא דפיאה לא הוי ניתק לעשה כנ"ל וב"י ניתק לעשה ואיתיה בביטול העשה אם אכל להחמץ. אך י"ל דעדיין יש למצוא ביטול העשה דתשביתו שיבטלו בידים ובמתכוין ואכלו בהיתר וכגון שהיה מערב חמץ עם היתר ואי אמרינן דחמץ בטל ומותר לו לאוכלו א"כ שייך ביה שביטל העשה דתשביתו ע"י תערובות דבזה לא קיים העשה דתשביתו הואיל והחמץ עדיין בעין רק שהוא אינו מכירו וגם אי אפשר לו לקיים עוד השבתתו לבער הכל הואיל והוא ראוי לאכילה ומותר לו לאכול אינו מצווה עליו להשביתו דבדבר המותר לאכילם אינו מצווה לבער. וכן משמע ברמב"ן בספר מלחמות בסוגיא דהמקדש בחיטי קורדנייתא משש שעות ולמעלה אי הוי מותר באכילה לא הוי מצווה עליו להשביתו ע"ש היטב:

אך יש בזה חקירה דאי אמרינן חמץ בפסח הוי דבר שיש לו מתירין כדעת הרמב"ם עיין בי"ד ס"ס ק"ב בהג"ה. ואף דברוב הפוסקים משמע דדבר שיל"מ אינו בטל הוא רק מדרבנן מ"מ יש כמה דעות שהוא מדין תורה עיין בכ"מ פ"ז מהל' מעילה ובמ"ל שם הלכה ו' ד"ה לא מעל וא"כ לא מהני הביטול ועדיין הוא אסור באכילה. אך זה אינו דהא דדבר שיל"מ לא בטיל הוא רק במינו אבל במין בשאינו מינו אף דבר שיל"מ בטיל כמבואר בש"ע י"ד סימן ק"ב וא"כ יש למצוא ביטול העשה דתשביתו אם מערב החמץ בשאינו מינו והוא מותר באכילה. ואבוא היום אל העיון לברר החקירה הזאת:

ואני אומר דדבר זה דפליגי הרמב"ם והמרדכי אי חמץ בפסח הוי דשיל"מ וכן אי דבר שיל"מ שייך גם בנתערב באינו מינו תלי' בפלוגתא דאמוראי ור"י דאמר זאת ועוד אחרת קאמר אליבא דמ"ד דחמץ הוי דבר שיל"מ וגם באינו מינו שייך דבר שיל"מ ואף דלפי מה שיתבאר לקמן ר"י לשיטתו לא ס"ל הכי מ"מ לא אליבא דנפשיה קאמר כן:

וביאור דברים האלה שהם יתר הדרוש הלא היא כתובה ונדפס משמי בספר צל"ח למס' ביצה דף ד' ע"ש ולא אכפיל הדברים פה. ותמצית הדברים הנאמרים שם הוא, אי חמץ בפסח הוי דבר שיל"מ וגם אי דשיל"מ שייך גם במין בשאינו מינו תלי' בשני טעמים למה דשיל"מ לא בטיל. דאי אמרינן הטעם עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר גם חמץ בפסח הוי דשיל"מ כדעת הרמב"ם וגם בתערובת מין בשאינו מינו לא בטיל. ואי אמרי' טעם דשיל"מ לא בטיל הוא מטעם דחשוב מין במינו כמו שכתב הר"ן במס' נדרים ע"כ חמץ בפסח לא הוי דשיל"מ וגם באינו מינו בטל וכבר ביארתי שם דבהנך תרי טעמי פליגי ר"א ור"פ ור"ה בר"י ור"י וא"כ שפיר קאמר ר"י זאת ועוד אחרת למ"ד דחמץ הוי דשיל"מ ואפילו באינו מינו לא בטיל וא"כ ע"י תערובת אי אפשר לו לבטל העשה דתשביתו. ושפיר קמה וגם נצבה דברים שאמרתי לעיל דביטול עשה דתשביתו תלי' בפלוגתא דתנאי אי אין ב"ח אלא שריפה או בפלוגתא דתנאי אי חייבי כריתות ישנן במלקות כנ"ל ודוק. ואין להקשות הא לפי מה שכתבתי שם בביצה ר"י סובר דחמץ לא הוי דבר שיל"מ וא"כ שפיר יכול לבטל עשה דתשביתו ע"י ביטול מ"מ ר"י לאו אליבא דנפשיה קאמר אלא אליבא דמ"ד דחמץ לא הוי דבר שיל"מ. ואל תתמה על זה איך קאמר ר"י זאת ועוד אחרת לא אליבא דנפשיה דהא גם לגירסת הרי"ף ע"כ צ"ל דלאו אליבא דנפשיה קאמר דהא ר"י סובר קיימו ולא קיימו וע"כ אמר למאן דסובר ביטלו ולא ביטלו. ודוק היטב. דברי בן הגאון

המחבר ז"ל, הק' שמואל סג"ל לנדא