נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/כט
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן כט
[עריכה]בע"ה פראג ב' כ"ג אלול תקמ"ב לפ"ק
תשובה
טובים השנים המה הקצינים חורים וסגנים הגבירים המפורסמים בה"ר ישראל והר"ר משה ק"פ י"ץ.
מכתבם הטהור כו' ועל אודות שאלתם במה שנוגע לדינא הנאני מאוד שנותנים לב להנצל מאיסור שבות. והנה לא רציתי לאחר התשובה כלל כי רצוני להקדים להורותם הדרך להצילם מהשגגה שהיה להם עד הנה כי המה באו לשאול על להבא ובאמת גם לשעבר אף שהיה החנות ברחוב הנכרים ונכרי יושב בתוכה מכל מקום לפי הנראה ממכתבם הנכרי הזה שכיר הוא מכבודם הרמה והמה נותנים שכר ידוע כך וכך לשבוע או כך וכך לשנה וא"כ אין להנכרי שום נפקותא אם יזדמן קונה או לא בין כך ובין כך הוא נוטל שכרו ודבר זה אסור שא"כ מה שמוכר הנכרי בשבת עושה רק לטובת ישראל. ואף שמקח וממכר גופיה אינו אלא משום שבות אפ"ה אסור אפילו על ידי נכרי שאין זה דומה למה שמבואר בסימן רמ"ה סעיף ד' יכול ישראל וכו' ששם הנכרי שותף וחולק בשכר ואדעתא דנפשיה עביד. וגם אינו דומה למה שמבואר שם סעיף ה' מותר לישראל ליתן סחורה לנכרי אם קצץ לו שכר ובלבד שלא יאמר מכור בשבת, דשם אינו קובע החנות וכשימכור קודם השבת לא ימכור בשבת. אבל המושיבו בחנות מושיבו למכור בכל יום ולא שייך לומר דלא איכפת לישראל אם מוכר היום או למחר דודאי איכפת ליה שימכור היום וגם למחר והרי זה דומה ליום השוק הקבוע בשבת שאסור ליתן לנכרי דבר למכור אפילו לא יאמרו לו למכור בשבת דסתמא כפירושו וכמבואר במג"א סימן ש"ז ס"ק ג' ובט"ז ס"ק ג'. ולדעתי חנות קבועה יותר הוה כאומר לו למכור בכל יום אפי' בשבת. אבל יש כאן דרך סלולה להנצל לגמרי מחשש איסור שהם יפסקו עם הנכרי ליתן לו מכל אלף שימכור דבר קצוב אפילו פרוטה אחת רק שדבר קצוב יהיה מכל אלף ואלף שימכור או מכל מאה כפי רצונם או מכל ככר ודבר זה יהיה להנכרי חוץ מהשכירות שנותנים לו וא"כ כיון שיש להנכרי ריוח במה שנמכר אדעתא דנפשיה קעביד וזה הוא היתר קיבולת הנזכר בסימן רמ"ד סעיף ו'. ואמנם מה שיש לדבר בזה הוא מה שחידשו עתה שרוצים שיהיו החנות הזו בביתם שהם דרים בו רק שהחנות פתוחה לרחוב ואין הנכרי צריך לצאת ולבוא דרך חדרים שלהם רק מהרחוב לתוך החנות, ולפי נוסח שאלתם הממונה הנכרי הזה יושב בה לבדו אפי' בימי החול אין שום יהודי יושב עמו והרחיבו דברים בשאלתם שאלת חכם שהיא חצי התשובה, שהשיגו בחסד הקיסר יר"ה חיריות הללו למכור על יד על יד ובתנאי שיוזילו המקח ממה שמוכרים הנכרים ויש לחוש שאם יסגר פתח החנות בשבת לא יהיה לרצון לפני הקיסר ויש לחוש לביטול החיריות שהוא הפסד רב וגם עיקר יסוד של חיריות הללו הוא שנקרא לעהן באנק ואי אפשר לנעול דלת בפני הלווין, ובכל אלה יש לחוש לתקלה והוא הפסד רב, זה שורש השאלה:
דעו שהיה הדבר קשה בעיני להתיר כי כל אמתלאות שלהם המה על עיקר החנות אבל לא יועיל אמתלא זו על מה שפותחים החנות הזו בביתם והלא בידם להניח כמו עד הנה ברחוב הנכרים. אבל לפי שנראה בעיני שגם אם החנות הזו יהיה בקצה גבול ווינא בכל מקום שהיא היא נקראת על שם ישראל כי הדבר מפורסם שהם השיגו חיריות הללו וא"כ בכל מקום שהוא יש מקום לאסור ולכן נתתי לבי לעיין בדבר:
והנה מה שכתבתם כי ליכא ספיקא אצלכם שאמצא היתר במקח וממכר שהוא מצד עצמו דרבנן, דבר גדול דברו בזה אבל מתחילה אני אומר מה שפשוט בעיניכם שהנכרי עצמו אינו עושה בזה שום מלאכה של תורה רק איסור השבות של מקח וממכר ואצלי דבר זה עצמו אינו פשוט. וזה לשון הב"י בסי' רמ"ד שכאשר הביא שם דברי המרדכי שפסק מהר"ם על היהודים הקונים המכסים שהתיר מהר"ם לשכור נכרי לשבתות בקיבולת. וכתב מהר"ם ואף שיש לחלק שהיתר הקיבולת שהתיר הירושלמי באומנים נכרים אין הישראל קובע לנכרי לעשות מלאכתו דוקא בשבת אבל במכס קובע לו רק בשבת מ"מ נ"ל ראיה להתיר מפרק מי שהחשיך שהתירו משום פסידא וכו' וכתב הב"י ואיכא למידק למה ליה להר"ם לאהדורי אפרק מי שהחשיך למפרק מה דקשיא ליה וכו' לימא דשאני הכא שאין בקבלת המכס איסור דאורייתא. יש לומר דסתם מקבלי מכס צריכין לכתוב והא איכא מלאכה דאורייתא. ועוד י"ל דלא שאני לן באמירה לנכרי שלא במקום מצוה בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן. ואם תאמר והא קבלת המכס פרהסיא הוא וכל כה"ג ליכא מאן דשרי ומהאי טעמא אמרינן בירושלמי בתוך ביתו אסור ואפשר לומר דהתם בדליכא פסידא אבל היכא דאיכא פסידא כי הכא מודו דשרי עכ"ל הב"י. הרי מפורש שאף שקבלת המכס מצד עצמו הוא איסור דרבנן מ"מ ע"י הכתיבה הוא איסור תורה וה"נ בישיבה בחנות שהמוכר צריך לכתוב בפנקס מה שמוכר וא"כ יש כאן מלאכה דאורייתא:
ובני הרב החריף החכם השלם מוה' שמואל השיב לי דלא דמי לאיסור תורה שבשלמא גוף המכירה אף שלא אמר לו היהודי בפירוש שימכור בשבת מ"מ כיון שמושיבו בחנות ניחא ליה שימכור בכל יום ומה שהנכרי מוכר הוא לצורך ישראל וניחא ליה לישראל ומתהני במה שמוכר בשבת אבל הכתיבה בפינקס מה איכפת להישראל בזה אם כותב בשבת או אם יכתוב בלילה או ביומא אוחרא והכתיבה שהנכרי כותב בשבת עושה רק לטובת עצמו שמתירא מן השכחה וא"כ אין הכתיבה לצורך ישראל:
ואמרתי אם חכם בני ישמח לבי ויפה כיון בני דבשלמא מכס מקום שדרכם לכתוב א"כ זה שנותן המכס לא יתן בלא כתב שהרי הוא צריך להראות שסילק המכס א"כ כשהישראל מושיב הנכרי לקבל מכס בשבת מושיבו שיכתוב דבלא כתיבה לא יתנו לו אבל במושיב בחנות כיון שאפשר למכור בלא כתיבה א"כ מתחלה למכור מושיבו אבל לא לכתוב:
ועוד דאנן על הרמ"א סמכינן דסובר דגוף הכתיבה של כתב גלחות אינו אלא שבות כמבואר בדבריו בסימן ש"ו סי"א בהג"ה ואף שהבית שמואל בסימן קכ"ו ס"ק אחד חולק ועיין במג"א סימן ש"מ ס"ק יו"ד אעפ"כ כדאי רמ"א לסמוך עליו:
ומעתה יש עלינו לדון מה שמבואר בסימן רנ"ב ס"ב שאפילו קיבולת אסור בבית ישראל אם הוא רק במה שנכרי עושה מלאכה גמורה דבזה חיישינן למראית העין שיאמרו שישראל צוהו לעשות בשבת אבל לא בשבות אף שגם בשבות חששו למראית העין כמו בזוג שהוא פקוק דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא וכדומה לזה. יש לומר שאני התם שיחשדו את הישראל עצמו שעובר על שבות בשבת אבל בדבר שהנכרי עושה ועשיה זו מצד עצמה אינה אלא שבות ואז אף אם יחשדו את ישראל לא יחשדוהו רק על שבות דשבות אולי כולי האי לא חששו לחשדא:
ואף שהב"י בסימן רמ"ד הבאתי דבריו לעיל כתב על האי דקבלת מכס והקשה על הר"ם שהרי דבר זה פרהסיא הוא ובכה"ג ליכא מאן דשרי וא"כ חזינן שאפילו בקבלת מכס שהוא שבות מצד עצמו אפ"ה כתב דליכא מאן דשרי בכה"ג בפרהסיא הרי שאף בשבות דשבות חיישינן לחשדא. נראה לענ"ד שגם מזה אין ראיה שאולי הב"י לא הקשה זה אלא לתירוץ הראשון שגם במכס יש איסור תורה דהיינו הכתיבה אבל לתירוץ השני אולי יש לומר חילוק בין שבות למלאכה. ואף שבתירוץ השני כתב הב"י בשפה ברורה שלא חילקו באמירה לנכרי שלא במקום מצוה בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן וכמו שהעתקתי לעיל דבריו. נלענ"ד שלא כתב הב"י כן אלא מעובדא דמהר"ם שהושיב את הנכרי רק לשבתות וא"כ באמת אמר לו להאי שיקבל המכס בשבת בזה לא חילקו באמירה לנכרי בין אומר לו לעשות מלאכה גמורה ובין אומר לו לעשות שבות אבל היכא שהישראל אינו אומר לו בפירוש שיעשה בשבת וגם הוא בקיבולת הוא היתר גמור שהנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד אלא שכיון שהוא בבית ישראל יש לחוש לחשדא שיחשדו שאינו בקיבולת וחשד זה אף אם יחשדוהו לא יחשדוהו שעבר על שבות רק יחשדו שעבר על שבות דשבות אולי כולי האי לא מחמרינן בחשדא. ומה שהביאני לומר סברא זו הוא לפי שראיתי במשנה למלך פ"ו משבת הלכה טי"ת על דבר זה שכתב הב"י דלא חילקו באמירה לנכרי בין מלאכה דאורייתא לאיסור דרבנן כתב המשנה למלך דלומר בשבת עצמו לנכרי שיעשה שבות הדבר מפורש בהרבה פוסקים שהוא איסור. אבל בדבר זה שהמציא הב"י דאפילו לומר לנכרי קודם שבת שיעשה בשבת דבר האסור משום שבות לא שמענו בדברי שאר הפוסקים ומסיים המשנה למלך שלאסור בקיבולת אפילו אומר לו מערב שבת שהמציא הב"י חידוש גמור הוא עכ"ל המשנה למלך. ומעתה אומר אני כיון שחידוש הוא אין לך בו אלא חידושו שהאמירה בעצמה אסורה אבל לחוש גם משום חשדא שיחשדו שהישראל צוהו לא חיישינן דודאי אף שיחשדוהו לא יחשדו אותו שאמר בשבת שהרי הנכרי יושב כל ימות השבוע ויחשדוהו שאמר לו בתחילת השנה או בעת שהושיבו ולכן לא חיישינן בזה לחשדא:
זה הנראה לענ"ד להלכה ולא למעשה רק בדבר הזה לפי דבריהם יש חשש הפסק החיריות. אני אומר שהחנות שיושיבו בה את הנכרי ישכירו החנות עצמה להנכרי ואז הנכרי כי מעייל הסחורה לביתו מעייל דשכירות ליומא ממכר הוא וגם יעשו עמו שחוץ משכרו יקח מכל אלף או מכל ככר פרוטה או כפי רצונם והנכרי ישב לבדו בחנות ואפילו בימות החול לא ישב שום יהודי עמו לסייע לו במכירה ואז אני מתיר להם. ולרוב הטרדה קצרתי: