לדלג לתוכן

נודע ביהודה (תנינא)/אבן העזר/קיד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קיד

[עריכה]

תשובה

שלמא רבה ונפישא, לכבוד אהובי הרב המופלג התורני מוהר"ר ישראל אבדק"ק באנהרט:

מכתבו שניים ושלישים הגיעוני. והאמת אגיד על הראשון ועל השני לא חשתי להשיב כי אמרתי אי אפשר להיות הדברים כהוייתן שימצא עורר על גט הואיל וניתן שלא בפני ב"ד של שלשה לפסלו בדיעבד ואמרתי אולי יש דברים בגו וכבר נזדמן לי כזה שבאו אצלי שאלות ממרחקים בדברים שהיו נראים בעיני פשוטין עד שתמהתי שיצטרך לבוא בשאלה ואח"כ בא מצד שכנגדו מעורר שלא כך היה, ואמרתי אמתין איזה זמן ואמנם אח"כ באמת נשכח ממני מרוב טרדות ועכשיו שבא שלישים ורביעים ומצד שכנגדו אין אומר ואין דברים הנני משיב. והנה תורף שאלתו, מעלתו סידר גט אחד ומחמת שהיה ההתעסקות בחנם לא מצא צירופיו להצטרף עמו וצירף עמו שני בני תורה ואחד מהם הוא חתנו דמעלתו ובא המערער לפסול הגט כדין שלשה שנמצא בהם קורבא שהדין בטל ודימה מעשה הגט לדין, והנה לפי דברי רמ"א בסדר הגט סעיף ד' סידור הגט הוא רק מורה דרך ומלמד לסופר ועדים איך יתנהגו:

ובאמת תמהתי מאד על התה"ד בסי' רמ"ח הובאו דבריו בב"י בסי' קל"ו לפסול גט הניתן בלילה מטעם דין. הגם שהרב"י באמת תמה עליו אבל איך אפשר שבעל תה"ד ישגה ויפול בטעות גלוי ומפורסם כזה והוא רב מובהק גדול בהאחרונים ואם כי הרב ברטנורא בפירוש המשניות בפ"ד מבכורות ג"כ שגה בזה כאשר באמת השיג עליו רמ"א בהג"ה בסדר הגט סעיף ד' ואמנם הרב ברטנורא עיקר ספרו לא חבר לפסק רק לפרש והוא פרשן ולא פסקן ואם כי הוא גדול מאד ואעפ"כ אין לתמוה אם לא דקדק בדבריו כל כך וכתב דבר שאינו מוסכם עפ"י הדין, אבל התה"ד עיקר חבורו הוא לפסק הלכה וראוי לו להשגיח בדבריו, ולא די לנו הסער הזה אלא שגם בעל תה"ד לא מעצמו כתב דבר זה אלא גם בשם אחד מהגדולים שכתב כן בשם רבו ולא עוד אלא שכתב כן בשם האור זרוע שפסל גט הניתן בלילה וידוע שהא"ז הוא הר"י מווינא והוא רבו של מהר"ם מרוטנבורג ואיך נחשוב חלילה עליו טועה. ואמנם באמת אני תמה על הב"י ובודאי דינו של הב"י אמת שגט אינו ענין לדין. אבל באמת התה"ד שם בסי' רמ"ח לא בדיני גיטין עוסק רק בדיני לבישת הליבון שאינה יכולה ללבוש לבנים לאחר שהתפללו ערבית אף שהוא עדיין יום ועל זה מביא ראיה שגדול אחד פסל גט שניתן אחר ערבית ובאור זרוע כתוב דאשה שקיבלה גיטה בלילה אינה מגורשת. והנה אם היה עוסק במקום זה בגוף דין גט היה מפרש הדבר כיצד ועל איזה אופן היה אבל כיון שאינו עומד בהל' גיטין מביא סתם רק לראיה שאותה שעה הוא נחשב לילה והגט שפסלו הגדולים הללו אולי היה גט ע"י שליח וצריך לומר בפ"נ ובפנ"ח והוא קיום שטרות ומבואר בחו"מ סי' מ"ו סעיף ד' אין מקיימין שטרות אלא בשלשה מפני שהוא דין ולפיכך אין מקיימין שטרות בלילה וכתב שם הש"ך בס"ק ה' ואפי' בדיעבד לא הוי קיום וכו' ואין חילוק בזה בין שטרות לגט אפי' במקום עיגון עכ"ל הש"ך, וא"כ הוה כאילו מסר השליח הגט ולא אמר כלל בפ"נ ובפנ"ח שאם אינו נוטלו הימנה וחוזר ונותנו לה הגט פסול עד שיתקיים. עוד דן לפני אחד מחכמי למד דאולי עובדא של הא"ז היה שנכתב ונחתם ביום ואז אין לו תקנה למסרו בלילה אם לא ע"י שליח כמבואר בש"ע סי' קכ"ז סעיף ה':

ואמנם אח"כ פקחתי עיני וראיתי בתשובת מוה' אלי' מזרחי סי' פ"ב הביא דברי הא"ז יותר מפורש ממה שהביא התה"ד וז"ל הרא"ם שם בסוף הסימן וכן כתב בעל הא"ז דאפי' נתינת הגט מידו לידה שאין צריך קיום אין לעשותו בלילה מידי דהוה אחליצה דתנן חלצה בלילה חליצתה כשרה ור"א פוסל ומוקמינן בגמר' דבהא קמפלגי דר"א סבר חליצה כתחלת דין דמיא ות"ק סבר כגמ"ד דמיא ופירש רבינו יהודה בר נתן כתחלת דין דמיא דע"י חליצה קמתחלא למתבע הכתובה ואם בחליצה אמר כן כ"ש בנתינת הגט שע"י הגט גובה כתובתה ובלאותיה ואין הבעל יורשה ואינו אוכל פירות בנ"מ שלה ופטור מקבורתה ומפרקונה עכ"ל, הרי מפורש דאפי' גט הניתן מיד הבעל ליד האשה פסול מטעם שהוא דין שגובה כתובה וכל הני דיני ממונות שחושב הבא ע"י הגט. ואם כי הדברים הללו דברים תמוהים הם וכל שטר הנעשה בעדים שע"י השטר גובה מלקוחות ואפי' שטר מתנה שעיקר הקנין הוא השטר וקונה בו השדה וטורף בו ממשעבדי אם הוא באחריות נימא שהוא דיני ממונות ויצטרך שלשה ויופסל בלילה הא ודאי בורכא הוא, גוף הענין הוא עדות וכשיבוא לטרוף וליקח יבוא לפני ב"ד כן גם הגט עדי מסירת הגט הם עדים שעתה כבר הגיע פרעון הכתובה וכשתרצה לגבות תבוא לתרע בי דינא. ומה שהביא ראיה מדברי רבינו יהודה ב"נ גבי חליצה וגם הנ"י ראיתי שכתב גבי חליצה שהוא דין שגובה הכתובה, ואמנם חליצה אין צריך שום טעם ושום ראיה שהוא דין ומקרא מלא הוא ועלתה יבמתו השערה ותרגומו לתרע בית דינא וכן פי' רש"י בחומש ואפי' סמוכים היינו צריכין שהרי אי לאו דרבי רחמנא זקני עירו אפי' הדיוטות כמבואר ביבמות דף ק"א ע"א וכתבו התוס' שם בד"ה מבעיא לי דהא דאיצטרך כאן ריבוי להדיוטות משום דהשערה משמע סנהדרין וא"כ הא דחליצה צריך דיינים מבואר בקרא אלא שנחלקו ר"א ורבנן אי הוי כתחלת דין או כגמר דין, ומתחלה אמרו שם בדף ק"ד ע"א שנחלקו אי מקיש ריבים לנגעים והנה הא ודאי בד"נ א"צ להקיש ובהדיא כתיב יום והוקע נגד השמש כמבואר בסנהדרין ל"ד ע"ב ולכן אפי' גמר דין פסול בלילה כמבואר במשנה ריש פ' אחד ד"מ ואי הוה חליצה כד"מ הא ודאי שפסולה בלילה ולכן פירש רש"י שם ביבמות בד"ה מקיש ריבים לנגעים וחליצה דין הוא שגורם לגבות כתובתה. וכוונתו בזה דלהכי מדמינן לה לד"מ ולא לד"נ לפי שאין כאן לתא דנפשות אבל יש כאן דיני ממונות לענין כתובה והוא על דרך שאמרו בשילהי יבמות כיון דאיכא כתובה למשקל כד"מ דמי והה"ד כאן בשביל הכתובה היא כד"מ אבל לא בשביל זה מיקרי דין דבלא"ה מיקרי דין מדכתיב השערה אבל ע"י הכתובה מיקרי ד"מ ולא ד"נ. אבל בגט שלא מצינו שיהיה צריך דיינים מהי תיתי לומר שהוא דין בשביל הכתובה והגע בעצמך וכי עדי הכתובה עצמם אינם חותמים בלילה ולכן הדמיון של הא"ז שדימה זה לדברי ריב"נ בחליצה הוא תמוה בעיני:

אבל מה אעשה ואני עפר ואפר תחת כפות רגלי הא"ז וצריך אני לקבל דמיון שלו ולבטל דעתי. ופקחתי עיני לראות מה יאמרו יתר רבותינו הראשונים בדבר זה וראיתי אור גדול המסייע לדברי הא"ז ומנו רבינו המובהק אשר מפי פירושיו אנו חיים בכל הש"ס רש"י ז"ל במשנה בריש סנהדרין החליצה והמיאונין בשלשה וז"ל רש"י החליצה בג' ביבמות יליף לה בפ' מ"ח. המיאונין יתומה קטנה וכו' יוצאה בלא גט במיאון כל זמן שלא גדלה תחתיו ובשלשה בעינן דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון היינו גט שהוא להוציא מקידושי תורה דומיא דהכי תיקנו מיאון לקידושי קטנה שהוא דרבנן שיהיה בשלשה, וא"כ מוכח דגט צריך שלשה. ואפי' בלי דברי רש"י מדברי המשנה בעצמה דהצריכה למיאון שלשה מכלל דגט בעי שלשה דאל"כ וכי ס"ד להחמיר במיאון דרבנן יותר מגט של תורה * [הג"ה מבן המחבר בתשובה אחת אשר כתבתי זה כמה שנים כתבתי דלכך החמירו חכמים במיאון יותר מבגט דהואיל ואם גדלה תחתיו שוב אינה יכולה למאן ואותם שממאנת בפניהם צריך שיתברר בפניהם שהיא קטנה, ועיין בש"ע אה"ע סי' קנ"ה סעיף ט' ובב"י שם, ולכך תיקנו חכמים שצריכה ב"ד כדי שיעמדו על הבירור אם לא הביאה עדיין סימני גדלות. ועפי"ז ליכא למימר דכוונת רש"י דכתב כל מה דתקון כעין דאורייתא היינו כמו חליצה ועל דרך שכתבו התוס' במס' יבמות דף ק"א ע"ב ד"ה אי הכי דמיאון וחליצה דמיין להדדי, זה הוא שיבוש דזה כתבו התוס' ליישב דברי הגמ' שם דפריך א"ה מיאון נמי דאם פסקינן הלכה כסתם משנה לענין חליצה בשלשה ראוי לפסוק גם כהאי סתמא דתנן גם במיאון דצריך שלשה והיינו אם ליכא לדמות מיאון לגט דיש סברא לחלק דבמיאון צריך ב"ד כדי לחקור ולבדוק אם עדיין היא קטנה כנ"ל. אבל לרש"י דלא נקט טעם זה אלא משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא קשה מה ראו חכמים לדמות מיאון לחליצה ולא לדמות לגט דהא הדמיון מיאון לגט קרוב יותר מדמיון מיאון לחליצה א"ו דס"ל לרש"י דגם גט צריך שלשה:] ואף דלא קיי"ל כהך סתמא וסגי במיאון בפני שנים כמפורש ביבמות ק"ז ע"ב בש"א בפני ב"ד וב"ה אומרים בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד אלו ואלו מודים שצריך שלשה ר"י ב"י וראב"ש מכשירין בשנים אמר ר"נ הלכה כאותו הזוג היינו כיון שמיאון דרבנן לא אחמירו בה כמו גט אבל מהי תיתי לפסוק בגט שלא כדעת המשנה במה שלא מצינו חולק. והנה אחר היישוב אמרתי שלולא דברי רש"י מדברי המשנה אין ראיה והטעם דצריך במיאון ב"ד אף דבגט סגי בשנים הוא משום דבגט הבעל נותן הגט מעצמו והוא מגרשה וא"צ ב"ד אבל מיאון שהיא ממאנת בע"כ של הבעל אף שהקידושין דרבנן צריך ב"ד שיהיה בכחם לעקור קידושי דרבנן בע"כ של הבעל. אבל מדברי רש"י שכתב כעין דאורייתא תקון הדבר מוכרח בודאי. ומעתה יש לנו שני עדים ברורים שגט צריך שלשה ונשובה ונראה לסלק מזה כל הסתירות שבתלמוד לנגד זה:

והנה מעלתו הביא שתי ראיות דגט לאו דין הוא וא"צ שלשה, חדא מדלא חשיב בריש מס' סנהדרין דחשיב כל הני דבשלשה ולא קחשיב גט. ואמנם לפי מ"ש הא"ז שמה שגט הוא דין הוא מחמת ממון שבו א"צ לחשבו שכבר חשיב שם דיני ממונות ובזה נכלל כל דיני ממונות אינהו וכל אביזרייהו ואף דגם חליצה ד"מ הוא כדפירש רש"י ואפ"ה חשביה אין זה סתירה דחליצה תני לסתום דסגי בשלשה ולא בעי חמשה וקמ"ל דהדר ביה ר' יהודה כדאמרינן ביבמות ק"א ע"ב ומה שהביא ראיה מערכין דף כ"ג דאמר אטו כל המגרש בבי דינא מגרש. הנה גם בני הרב החריף מוה' שמואל נר"ו הקשה קושיא זו על רש"י הנ"ל ולכאורה ראיה גדולה היא אבל השבתי לו שאינה ראיה מכרעת כלל דהרי אמרו ביבמות ק"ד ע"ב ב"ש אומרים בפני בית דין ובית הלל אומרים בפני בית דין ושלא בפני ב"ד אלו ואלו מודים שצריך שלשה הרי ששלשה הדיוטות לא נקראו ב"ד אבל מ"מ סגי בכל מקום שצריך שלשה וכן בריש מ"ח וכי מאחר דאפי' שלשה הדיוטות דיינים ל"ל הא קמ"ל דבעינן יודעין להקרות כעין דיינים הרי שאם אינם יודעים להקרות לא מיקרו דיינים ואפ"ה שלשה הם וסגי בכל דבר חוץ מחליצה ושם במס' ערכין דקאמר רבא והא אנן ידור הנאה תנן ועל זה השיב לו אביי אטו כל דמגרש בבי דינא מגרש והיינו דב"ד מומחין יודעים משנה זו דצריך שידור הנאה אבל הדיוטות אף שהם שלשה מ"מ אינם יודעים משנה זו והיינו דקאמר אטו כל דמגרש בבי דינא מגרש ובי דינא היינו לומדים אינו צריך אבל אעפ"כ לעולם שצריך שלשה:

והנה במס' גיטין פ"ו ע"א ר"א אומר אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר. והנה אי ס"ד דנתינת הגט צריך ב"ד א"כ אין זה ענין לפלוגתא דר"מ ור"א אם ע"ח כרתי או ע"מ ולכ"ע צריך ב"ד ואפי' לר"מ וא"כ ממילא א"צ ע"מ דאין לך ע"מ יותר מהב"ד של שלשה ולא תהא שמיעה גדולה מראיה והן הן עדים והן הן דיינים כשרואים ביום וא"כ למה הוצרך ר"א לומר אלא שנתנו לה בפ"ע לא הוה ליה לר"א למימר אלא אע"פ שאין עליו עדים דלר"מ ע"ח כרתי צריך שיהיו עדים חתומים עליו מלבד הב"ד שהם שם בשעת מסירה ולר"א א"צ, בשלמא אם גט א"צ ב"ד כלל א"כ הוצרך ר"א להתנות אלא שנתנו בפ"ע, לא מבעיא להרמב"ם והרי"ף דאפי' לר"א אם יש ע"ח א"צ למסרו לה בפ"ע כלל וא"כ לר"מ דלעולם צריך ע"ח פשיטא שא"צ עדים בשעת מסירה א"כ ודאי הוצרך ר"א באמרו אע"פ שאין עליו עדים להתנות אלא שימסרנו בפ"ע אלא אפי' לר"ת בדף ז' ע"א בסוף ד"ה דקיי"ל דאפי' לר"מ צריך שימסור בפ"ע דאין דבר שבערוה פחות משנים אעפ"כ הוצרך ר"א לומר ובלבד שימסרנו בפ"ע דעכ"פ האמת הוא כן והרי לא הוזכר בשום מקום והזכירו ר"א אבל אם נימא שלעולם צריך ב"ד של שלשה איך קאמר ר"א אלא שנתנו בפ"ע כשר והרי אינו כשר אפי' מסרו בפ"ע רק במסרו לפני ב"ד, ולמימר לחלק בין תחלה לדיעבד לכתחלה צריך ב"ד בנתינת הגט ובדיעבד כשר בלא ב"ד הנה הלשון שהעתיק התה"ד בשם הא"ז הוא דאשה שקיבלה גיטה בלילה אינה מגורשת והר"ר מזרחי כתב אינו גט כלל וא"כ דברי המשנה מרפסין איגרין. ומדברי הרי"ף והרמב"ם ודאי קשיא וז"ל הרי"ף הביאו הרא"ש בפ' בתרא סי' ז' כתב רב אלפס שמעינן מהא דלא בעינן ע"מ אלא היכא דליכא ע"ח וכו' ע"ש שהאריך. הרי אפי' לר"א אם איכא ע"ח כשר בלא ע"מ וא"כ איך אפשר דגט שניתן שלא בב"ד פסול. והרמב"ם ג"כ כתב בפ"א הל' ט"ז תתמו בו שנים ועבר ונתנו לה בינו ובינה או שנמצאו ע"מ פסולים הרי זה כשר הואיל ועדים שבו כשרים, ואף שמביא הרמב"ם שם שיש מן הגאונים שפסלוהו היינו מטעם דהם ס"ל כיון דסובר ר"א דחכמים תיקנו ע"מ אפי' בדיעבד פסלוהו אבל עכ"פ מדברי כלהו למדנו שא"צ ב"ד למסירתו:

והנה בירושלמי בפ"ק הוא עצמו שהביא את הגט א"צ ליתנו לה בפני שנים כדי להחזיקה גרושה בפני שנים. והנה הפ"מ פירש הדבר בניחותא שא"צ ליתנו בפני שנים. ואמנם לדידי הוא לשון בתמיה הוא עצמו שהביא את הגט וכי א"צ ליתנו בפני שנים הא ודאי שצריך שאף שא"צ לומר בפ"נ וכמבואר בבבלי דף ה' ע"א צריך למסרו בפני שנים כדי להחזיקה בגרושה שצריך ע"מ. ועכ"פ לכל הפירושים עכ"פ מוכח שבפני שלשה א"צ למסרו והא ודאי שהוא עצמו אינו מצטרף בהדי השנים להיות שלשה שהוא בעל דבר הוא ואף אם השליח מצטרף, ולכן אין אני מקשה מסוגיות הבבלי דמסקנא שנותנו לה בפני שנים דשם כשם שהשליח מצטרף להיות נחשב שלשה לדייני קיום ה"נ מצטרף להיות נחשב שלשה אי גט מיחשב דין אבל מהירושלמי שהבעל מוסרו רק בפני שנים יש ראיה גדולה. והנלע"ד שמכל אלו ליכא תיובתא להא"ז ובפרט שהוכחתי שגם רש"י סובר שגט צריך שלשה והרי רש"י עצמו פירש במשנה פ"ו ע"א בד"ה ואם ניסת וכו' כיון דכתב ידו הוא וכתב ונתן קרינא ביה ואע"ג דליכא ע"מ כשר מדאורייתא ומיהו מדרבנן פסלינהו דלמא אתי לאכשורי בכתב סופר וכו' הרי דבלא עדים כלל כשר ואפי' מדרבנן אינו פסול אלא משום כתב סופר אבל בי דינא ליכא שום הו"א וא"כ יהיו דברי רש"י סתרי אהדדי:

ולכן נלע"ד דודאי נראין דברי הב"י בסי' קל"ו שאינו יודע מה ענין דין לגט. ואמנם הב"י הביא שם רק דברי התה"ד אבל לא הביא דברי הר"א מזרחי ושם מפורשים דברי הא"ז בטעמן שהוא דין משום דיני ממונות דשייכי ביה גביית כתובה ושאר דברים וכמו כן פטירת הבעל מפרקונה ושאר דברים וכל זה בנשואה אבל ארוסה דליכא כתובה ולא תנאי כתובה ואין לבעל שום זכיה בנכסי ארוסתו ולא שום שיעבוד וחיוב נגדה ואפי' לדעת קצת פוסקים דארוסה יש לה עיקר כתובה מתק"ח מ"מ כיון שעכ"פ שאר כל זכיות אין לארוס בה ולא לארוסה שום שיעבוד על הארוס וא"כ אם פרע לה הכתובה בשעת הגט קודם שנתנו לה שוב אין כאן דיני ממונות בשלמא נשואה ע"י הגט פקע זכותו בפירות ובירושתו ונפטר הוא מפדיונה ומזונותיה ושייך תמיד דין ממון בגט הא ודאי שהגט של ארוסה אינו ענין לדין וא"כ א"צ תלתא. ומעתה כל ראיות הנ"ל אינם סתירה לדברי הא"ז שהם מצד עצם הגט דברו ונ"מ לגט ארוסה אבל בגט נשואה צריך תלתא משום ד"מ שבו ודעת הא"ז שאפי' דיעבד מעכב ורש"י שכתב בריש סנהדרין המיאונין בשלשה משום דכעין דאורייתא תקון ג"כ יש בו משום ד"מ שהרי נוטלת בלאות ואינו יורשה ואינו אוכל פירות ופטור מפרקונה אלא שאפי' קודם המיאון עיקר הזכיה שיש לבעל בה הוא מצד קידושי דרבנן וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וזכה בכל הדברים שזוכה הבעל באשתו וממילא גם במיאון יש דין ממון ולכך היא בשלשה:

ודע דגם מדברי הרמ"א בסי' קנ"ד סעיף ד' אין סתירה לדברי הא"ז. והנה במשנה בפ"ד דבכורות הנוטל שכר לדון דיניו בטלים והטעם לפי שמחויב לדון ואין ביד הדיין לומר אין אני נוטל שכר הפסק שזה מוטל עלי לדון בין איש ובין אחיו אבל אני נוטל שכר שמיעת הטעמים ודברי ריבות שביניהם שזה אין אני מחוייב שאפשר שישמע אחר ואני אדון, שהרי אי אפשר לו לדון כי אם על מה שישמעו אזניו כמבואר בש"ע חו"מ סי' י"ג סעיף ז' ועיין בסמ"ע סי' י"ח ס"ק י"ג וא"כ מחוייב הדיין לשמוע הטעמים מפיהם וממילא אי אפשר לו לקבל שכר אפי' בעד שמיעת הטענות אבל גט אף דצריך שלשה והוא דין היינו נתינת הגט מיד הבעל ליד האשה אבל סידור הגט והנהגותיו יכול להיות מפי מלמד יהיה מי שיהיה ובגמר הדבר כאשר הכל נגמר ורק חסר הנתינה מידו לידה אז צריך ב"ד וא"כ על סידור הדברים יכול לקבל שכר ואין שכר קבלתו על ראותו הנתינה אלא על התעסקו בסידורו וזהו שכתב רמ"א בסדר הגט סעיף ד' שסידור הגט א ינו דין אלא לימוד בעלמא וא"כ על הברטנורא שפיר חולק רמ"א. ובהכי ניחא מה דקשיא טובא שהרי בסי' קכ"ג בסוף הסי' סתם רמ"א שאין לגרש בלילה ושאפי' בדועבד י"א דהגט פסול והרי אין שום טעם בזה רק משום דהוי דין ע"ש בב"ש ס"ק ט', וקשה הרי רמ"א התיר ליקח שכר מטעם שאינו אלא לימוד ולא דין, והב"ש שם בסי' קכ"ג הרגיש בזה וכתב וכן משמע ומ"ש רמ"א וכו' דליתא לטעם זה ע"ש. ולדידי ניחא גבי שכר התיר רמ"א עבור סידור הגט אבל הנתינה מיד הבעל ליד האשה צריך ב"ד ולכן החמיר שלא ליתנו בלילה:

ודע שאף שמצינו שהש"ע מתיר בדיעבד עכ"פ בלילה כמבואר בסדר הגט סעיף פ"ט שבשעת הדחק מתיר אפי' לכתחלה היינו משום שאף לו יהיבנא דהוי דין מ"מ אולי דינו כגמר דין ועוד שאפי' בד"מ ממש יש פוסקים שבדיעבד אם עברו ודנו בלילה דיניהם דין כמבואר בחו"מ סי' ה' סעיף ב' בהג"ה ולכן מביא הר"א מזרחי שם בתשובה שיש שאינם חוששים לדברי הא"ז. אבל נמצא אחד קרוב או פסול שאם הוא דין ודאי שבטל לגמרי לא מצינו מי שהיקל למעשה אפי' בדיעבד ואיך נקל נגד הא"ז ורש"י ועוד פוסקים. ולכן נלע"ד שאשה זו שמעלתו שואל עליה צריכה להתגרש מחדש:

ומתוך מה שכתבתי יצא לנו סברא אחת שאף שפסק בש"ע בסי' קס"ט סעיף ו' חלצה בלילה חליצתה פסולה מ"מ היינו בנשואה שמיחשב תחלת דין שע"י החליצה מתחלת לתבוע הכתובה וכמבואר טעם זה בהגהת מרדכי פרק מ"ח אבל ארוסה שחלצה בלילה יש מקום לדון לקולא ואין כאן מקומו ולכן אין אני מחליט דבר זה לחלוטין, ועכ"פ יראה מעלתו להשיג מהבעל גט אחר לאשה זו מאחר שלא מצינו שום פוסק שחולק בפירוש על הא"ז זולת הב"י בש"ע, ועיין בפר"ח סוף סי' קכ"ג ?דפמ"ש לחלק בין נשואה לארוסה גם ראיות הפר"ח בטלים. דברי הד"ש: