נודע ביהודה (תנינא)/אבן העזר/קד
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן קד[עריכה]
תשובה
לכבוד הרב המאה"ג הגאון מו"ה שמואל נר"ו אב"ד ור"מ דק"ק פרשעווארסק:
על דבר השאלה מק"ק טאמשוב אשה אחת שנשאת לאיש ולפי דברי האיש זה שנה שהוא עמה היא חולנית ולפי דבריו עסקה ברפואות ולא הועיל, והוא האיש אומר שהוא מבין חולשתה שנתקלקל מוחה ושהוא שופט בשכלו שאין לה רפאות תעלה ומדמה אותה לנכפית ודן דינה שיכול לגרשה בע"כ בכפיה בשוטין או בזריקת גט וק"ו במניעת שאר כסות ועונה ואף שאין בידו לסלק כתובתה תשאר הכתובה חוב עליו וחרץ דינה כן וכתב דבריו במגלת ספר:
ואני אומר רמות רוחא יתירתא חזינא ביה שהוא עצמו בעל דין והוא עד והוא דיין ומי ישמע לו. ומעתה איזה אשה שיהיה לה מיחוש וראשה יכבד עליה ידין הבעל דינה לגרשה ומי יסמוך על הבנתו שהוא יאמר שמבין חליה ואולי הוא שוטה ואם אנו חושדין אותו בשוטה וגם רוח אולי גם רשע לפרוק מעליו חרם רגמ"ה ומה בכך שמוחה כואב ואינה יכולה להלוך בשוק רק בבית וכי בשביל זה אינה ראויה לתשמיש ומה ענין זאת האשה לנכפית ששם יש סכנה לשמש עמה. וכל דברי הבעל שמדמה זאת האשה לנכפית הוא דברי שטות והבל ואם בעל דברים הוא יגש לבית דין שבעירו והם יחקרו מהות האשה ומה הוא חולשתה והם ישאלו אח"כ לגדולי הדור לברר הדין אבל האיש הזה כל קבל רמות רוחא דאית ביה ראוי הוא למתחו על העמוד כי אם יפרוץ הדבר יהיו בנות ישראל הפקר. ואמנם אנחנו נברר דין הנכפית שנחלקו בו האחרונים הח"מ והב"ש בסימן קי"ז בפשט דברי הרא"ש בתשובה:
וזה לשון הש"ע שם סעיף י"א מי שנודע לו שאשתו נכפית ורוצה לגרשה ואינו משיג כדי כתובתה כופין אותה לקבל הגט. הג"ה ואין בזה משום חרגמ"ה. ויתן הנמצא בידו לכתובתה והמותר כשתשיג ידו ואם תמאן לקבל גט ימנע ממנה שאר כסות ועונה. הג"ה ודוקא במום גדול וכו' ולא תיקן ר"ג שתהא אשה עדיפא מאיש אבל משום שאר מומין אינו יכול לגרשה בע"כ אבל מ"מ אין כופין אותו להיות עמה מאחר דמאוסה עליו ורוצה לגרשה ולתת כתובתה ע"כ הג"ה. ונחלקו בפירוש דברי המחבר שהם נובעים מתשובת הרא"ש כלל מ"ב הח"מ והב"ש וז"ל הח"מ בס"ק כ' עיין בגוף התשובה של הרא"ש שפסק וכתב שכשם שבאיש כופין כך באשה כופין לקבל גט ואת"ל שר"ג השוה מדותיו ששום אדם לא יגרש אשה בע"כ מ"מ אם תמאן לקבל גט ברצון ימנע ממנה שאר כסות ועונה, משמע דלא ברירא ליה להרא"ש שיגרש אותה בע"כ ושתהיה מותרת לשוק בגט זה דהא כתב דרך את"ל שר"ג השוה מדותיו וכו' ועוד דאין זה פשוט שנכפית הוה מום באיש וכו'. ובס"ק כ"א כתב כבר כתבתי לפני זה דלאו למעשה כתב הרא"ש שיכופו אותה לקבל גט רק למנוע ממנה שאר כסות ועונה וכו'. והב"ש בס"ק כ"ב כתב בתשובות הרא"ש כתב כשם שאם היה האיש בעל נכפה כופין אותו להוציא כן אם האשה בעלת נכפה כופין אותה את"ל שר"ג השוה מדותיו ששום אדם לא יגרש בע"כ מ"מ לא עדיף אשה מאיש ואם תמאן לקבל גט ימנע ממנה שאר כסות ועונה וכו'. מבואר להדיא דיכול לכופה אפי' אחר תקנת ר"ג גם משמע דיכול לכופה אפי' בשוטין דהא הרא"ש ס"ל אם הבעל בעל נכפה וכו' ושם תנינא ואלו שכופין והיינו בשוטין ומכ"ש שיכול לזרוק לה גט בע"כ וכו'. והנה העתקתי לשונם של שני האחרונים ומעתה המה מחולקים מהיפך אל ההיפך דלדעת הח"מ לא ברירא ליה להרא"ש בסוף דבריו שיכופו אותה בשום כפיה ולא החליט הרא"ש רק למנוע ממנה שאר כסות ועונה. ודעת הב"ש הוא שכופין אותה בכל מיני כפיה אפי' בשוטין וגם החליט שיכול לזרוק לה גט בע"כ ועשה זה בתורת כ"ש שאם יכול לכופה בשוטין ק"ו לזרוק לה גט:
והנה עפר ואפר אני תחת כפות רגלי שני האחרונים בזמן וראשונים במעלה ואין אני כדאי לפלפל בדבריהם וק"ו להשיג עליהם ולחלוק על דבריהם והם לנו למאורות להאיר לנו הדרך בכל חלק אהע"ז ולולא דבריהם היו רוב הש"ע לפנינו כספר החתום ולאורם נסע ונלך בכל הדינים והפורש מדבריהם כפורש מן החיים. אבל מה אעשה ולעצור במילין לא אוכל ושני גדולי הדור הנ"ל וגם המאיר עיני חכמים הגאון מהר"ם לובלין בתשובותיו סי' א' שגו בפירוש דברי הרא"ש ומתוך ששגו בפירוש הדברים שגו בדין היוצא מדברי הרא"ש וכלם לא כיוונו ההלכה והאמת האהוב מן הכל אותו אשמור ולא כדברי זה ולא כדברי זה:
והנה ז"ל הרא"ש בתשובה כלל מ"ב, אמת הוא שחכמי התלמוד אמרו בין שנולדו בו מומין גדולים בין שנולדו בו מומין קטנים כופין אותו להוציא. בודאי ט"ס יש כאן וצ"ל אין כופין. ורגמ"ה פירש בתשובה אחת דנכפה הוי מום גדול (רצונו דמום גדול יותר ממומין גדולים שבמשנה ובזה מודו חכמים דכופין להוציא) ובאשה אמרו חכמים נסתחפה שדהו ואם בא לגרשה צריך ליתן לה כתובתה. ועתה בימי חכמי התלמוד אם אירע מום זה באשה היה מגרשה ומתחייב לה כתובתה ויפרע מה שנמצא בידו והשאר כאשר תשיג ידו, ועתה שתקן הגאון ר"ג ז"ל שאין לגרשה בע"כ איך יתכן שיתחייב לה שאר כסות ועונה א"כ יפה כח האשה הרבה מכח האיש דאילו נולד מום זה באיש אין אומרים יכפוה להיות אצלו אלא כופין אותו להוציא ויתן כתובתה ואם נולד מום זה באשה יכפוהו להיות אצלה ולפרנסה השתא באיש שאינו מוציא אלא לרצונו כופין אותו להוציא ויתן כתובה אם נולדו בו מומין ואשה שמתגרשת בע"כ לא כ"ש אלא שר"ג עשה גדר לדבר וכי לאו ק"ו שלא עלתה על לבו על כיוצא בזה לעגן האיש ולבטלו מפ"ו, אלא ודאי יגרשנה ויתן לה כתובתה כי כולי האי לא ייפה בתקנתו כח האשה מכח האיש אך כי ראה הדור פרוץ ומזלזלין בבנות ישראל בזריקת גט ותקן להשוות כח האשה לכח האיש כמו שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו כך האשה אינה מתגרשת אלא לרצונה אבל לא יתכן כלל לומר במקום שהאיש כופין אותו להוציא לא יגרשנה בע"כ, ואף את"ל שהשוה מדותיו ששום אדם לא יגרש בע"כ מ"מ במה שהאיש כופין אותו להוציא אף האשה כופין אותה לקבל גט ואם תמאן לקבל ימנע ממנה שאר כסות ועונה ואין יכולה לומר אין רצוני לקבל גט עד שיפרע לי כתובתי דזו אינה טענה כיון דמן הדין היא חייבת לקבל גט וכו' ע"כ דברי הרא"ש. ולפי שלכאורה אין פירוש לשטחיות דבריו שהרי מתחלה פלפל שר"ג לא תקן במקום שכופין האיש להוציא שלא יגרשנה בע"כ וע"ז כתב ואף את"ל שהשוה מדותיו ששום אדם לא יגרש בע"כ א"כ משמע שגם בזו היתה תקנת ר"ג ומשמע דגם בזו לא יגרש בע"כ אף שבאיש כופין להוציא וא"כ איך שוב כתב במקום שהאיש כופין וכו' אף האשה כופין אותה לקבל גט ודבריו סותרים זא"ז ובסבך זה שבדברי הרא"ש נאחזו בקרניהם הראמים הגדולים הח"מ והב"ש וכל אחד פירש לפי דרכו:
אבל באמת אין כאן שום סבך וכל דברי רבינו הרא"ש אמורים על הסדר, ודע לך שהאיש לעולם אינו מוציא אלא לרצונו ולא משכחת כלל באיש שיוציא שלא לרצונו ואפי' באלו שכופין אותן להוציא ואפי' בשוטין מ"מ אינו מוציא אלא לרצונו אלא שהרצון הוא ע"פ כפיה שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, באופן שעכ"פ מוכרח הוא שגוף הגט יהיה לרצונו שיאמר רוצה אני. ובאשה ע"פ דין התלמוד מתגרשת בע"כ לגמרי, כי אף שבע"כ נכלל שני ענינים, האחד כמו על כרחו של האיש במקום שכופין אותו שבודאי הוא על כרחו אבל אעפ"כ לא מיקרי שלא לרצונו שעכ"פ צריך שיאמר רוצה אני, והאחד על כרחו ממש שאינו אומר רוצה אני, וזה הצד השני לא משכחת באיש כלל ולעולם אינו מוציא אלא לרצונו ובאשה ע"פ דין התלמוד מתגרשת בע"כ לגמרי וא"צ רצונה כלל ואפילו עומדת וצווחת אין רצוני להתגרש זורק לה גט בעל כרחה ומתגרשת בו:
ואמנם הצד השני לכוף אותה שתקבל מרצונה שתאמר רוצה אני לא משכחת לה בימי חכמי הש"ס לפי שהוא פועל ריק שלמה יכפוה בשוטין ללא צורך כי יוכל לזרוק לה גט על כרחה או לתתו בחיקה על כרחה וכדומה לזה ובא רגמ"ה וביטל זריקת הגט ותיקן שלא לגרש אשה אלא לרצונה ממש, ונסתפק הרא"ש בתקנתו ואמר הרא"ש מתחלה שכיון שבמום כזה כופין האיש שיוציא לא עלתה על לבו כלל כיוצא בזה באשה ולא תיקן בזו כלל וכיון שלא תיקן בזו ממילא נשאר בה דין הש"ס וזורק לה גט בלי רצונה כלל ואף שהיא גרוע בצד אחד מהאיש שהאיש אף שכופין אותו מ"מ צריך עכ"פ רצונו שיאמר רוצה אני ובהאשה לא בעינן רצונה כלל כן הוא דין הש"ס והגאון לא תיקן בזה, ואח"כ אמר ואף את"ל שהשוה מדותיו ששום אדם לא יגרש בע"כ דהיינו בע"כ לגמרי שזורק לה גט בלי רצונה כלל אפי' בכפיה אבל עכ"פ במקום שכופין אותו להוציא כופין אותה לקבל הגט דהיינו שכופין אותה שתאמר רוצה אני לקבל הגט, דוק בדברי רבינו שמתחלה לא הזכיר בכל דבריו שתקבל האשה הגט אלא סתם וכתב יגרשנה ויתן כתובתה וכן אח"כ שכתב שלא יתכן לומר במקום שהאיש כופין להוציא לא יגרשנה בע"כ הרי שהזכיר בע"כ והיינו בעל כרחה ממש וא"צ לכופה על הרצון כלל ולכן לא הזכיר כלל שתקבל הגט כי יכול לזרוק לה גט ושוב אחר שכתב ואת"ל שהשוה מדותיו ששום אדם לא יגרש בע"כ ורצונו בזה שתיקן שלא תהיה גרועה מן האיש בשום צד אף במקום שכופין תהיה האשה כמו האיש ולא יוכל לגרשה בע"כ אבל עכ"פ במה שהאיש כופין להוציא אף האשה כופין אותה לקבל הגט דוק בדבריו האחרונים שכתב כופין אותה לקבל הגט, ולפי שיש הפרש בין הגירושין בע"כ ובין הכפיה לקבל הגט שלגרש בע"כ לא משכחת צד מונע שהרי יכול לזרוק וכיוצא בזה ולא שייך בזה אם תמאן אבל בצד השני שכתב הרא"ש שאת"ל שהגאון השוה מדותיו ואף שכופין אותה אם במילי ואם בשוטין ואם בשאר כפיות בהרחקה של ר"ת לכל מר כדאית ליה מ"מ משכחת לפעמים באשה סרבנית ועקשנית ותסבול כל הכפיות ולא תאמר רוצה אני ומשכחת בזה שתמאן וע"ז סיים הרא"ש ואם תמאן לקבל שלא יועיל כל הכפיות ימנע ממנה שאר כסות ועונה, זה הפירוש הנכון בדברי הרא"ש בלי ספק:
ומעתה הדין היוצא ממסקנת דברי הרא"ש באשה נכפית לזרוק לה גט לא החליט הרא"ש והן ולאו ורפיא בידו ולכן אי אפשר לעשות מעשה בזה אבל לכופה כשם שכופין את האיש במה שמבואר במשנה שכופין האיש כופין גם האשה הנכפית אם בשוטין אם בשאר כפיות לכל מר כדאית ליה דהיינו שכופין אותה שהיא תקבל הגט מרצונה ודלא כח"מ שלדידיה אין כופין כלל רק במניעת שאר כסות ועונה אלא כופין בשאר כפיות ואם היא עקשנית וסובלת כל הכפיות ואינה רוצה לקבל אז אין ברירה רק למנוע שאר כסות ועונה ודלא כב"ש שכתב שכופין אותה וק"ו שזורקין לה גט האי ק"ו פריכא הוא רק כופין ולא זורקין:
ובזה תבין דברי הב"י ס"ס קי"ז שכתב בזה הלשון כתב הרא"ש בתשובה וכו' ונודע לו שהיא בעלת נכפית וכו' והשיב דע"פ תקנת ר"ג כופין אותה לקבל הגט ואם תמאן לקבל ימנע ממנה וכו'. ולשון זה תמוה דע"פ תקנת ר"ג כופין דמשמע דקודם תקנת ר"ג לא היו כופין בתמיה, ולומר שפירושו שע"פ תקנת ר"ג כופין אבל אין עושין כפיה אחרת רק ואם תמאן וכו' זהו דוחק ואינו במשמעות דבריו וכך היה לו לכתוב דע"פ תקנת ר"ג אין כופין רק במניעת שכ"ו וכו'. אבל לפמ"ש ניחא דקודם תקנת רגמ"ה לא היו כופין שתקבל כי לא היה צורך לכופה לקבל ומה לנו לקבלתה הבעל יזרוק לה גט אבל ע"פ תקנת ר"ג שאי אפשר לגרשה בלי קבלתה ממש שתאמר רוצה אני כופין אותה שתקבל ואם תמאן דהיינו שלא יועיל הכפיה אז ימנע ממנה שאר כסות ועונה וכו':
ומ"ש שם בתשובת הרא"ש אחר פסקו של הרא"ש גאון אחד ושמו יצחק בה"ר מאיר וז"ל כאשר כתב מורי הרא"ש נ"ל שאין מום גדול כנכפה וכו' מ"מ במום גדול כזה ח"ו שהגאון ר"ג תיקן תקנתו ויתן לה גט בע"כ וכו' יע"ש בדברי ה"ר יצחק הנ"ל. הנה לפי שבע"כ כולל בין על כרחה ממש ובין ע"י כפיה שתקבל ברצון וגם זה על כרחה הוא ולפי שהרא"ש הרכיב דבריו על שני סעיפים ולכן גם זה כתב סתם בע"כ או אולי היה הגאון הזה נוטה לצד הראשון שכתב הרא"ש שלא עלתה על דעתו של ר"ג על כיוצא בזה אבל עכ"פ הרא"ש עצמו לא החליט להתיר הזריקה אבל למדנו מתורת הגאון ה"ר יצחק ההוא דבר אחד שאם אין בידו די כתובתה והוא נשאר חייב לה המותר מחוייב לישבע שתיכף אשר תשיג ידו שיתן לה ומחויב לכלול בשבועתו שכל מה שתשיג ידו וכל מה שירויח שלא יאכיל ממנו לאשתו אשר יקח ולא לבניו ולא ילביש אותם ולא יטפל בהם רק יפרע הכל לאשתו הגרושה חוץ מזון שלשים יום לעצמו וכסות י"ב חודש לעצמו ככל חומר שבועה המבואר בחושן המשפט סי' צ"ט ס"א ואח"כ יכול לגרשה ע"י כפיה שתקבל הגט כנ"ל: וכל זה בנכפית אבל אשה זו אינה נכפית כלל רק שיש לה בראשה איזה חולי לפי דברי הבעל ואינה יכולה להלוך חוץ לבית בשביל זה ראויה היא לתשמיש ואם אינה בכחה לסבול תשמיש כעונת הטייל בכל יום ראויה היא לתשמיש לעתים בכל שבוע או בכל חודש בשביל זה עדיין שימעט עונתו לא יוכל לגרש על כרחה וכל דברי הבעל בזה דברי שטות והוא ידבר כאחד הנכפין שאין בזה דעת שלימה וצלולה ואין אני מכיר אותו ואת ערכו ואולי הוא צורבא מרבנן ואמנם יהיה מי שיהיה דבריו בקונטרסו המה הבל הבלים אין בהם ממש ומחויב הוא להטפל באשתו בכל צרכיה ואם ירצה לסלק כל כתובתה ולגרשה והיא לא תרצה לקבל גט אז נחכם להון אם יכול למנוע מזון וכסות וכעת אין צורך לפלפל בזה כיון שאינו נותן הכתובה:
ומה שפלפל כבוד מעלתו הרמה בתקנת ר"ג אם תקן במקום מצוה, זו מחלוקת ישנה ואינו ענין לכאן כי אשה זו עדיין לא שהתה עשר שנים ולא ילדה ולכן אין לנו עסק בזה. אבל עכ"פ מה שהשיג מעלתו על השב יעקב ועל מוהר"י מינץ שכתבו שמצות יבום גדולה ממצות פ"ו והקשה מעלתו והרי מצות יבום אינו דוחה עשה ומצות פ"ו דוחה עשה שמשחרר עבדו כדי שיקיים מצות פ"ו ולשבת יצרה: אהובי ידידי דברי מעלתו מופרכין משני הצדדים מה שהחליט שמצות יבום אינה דוחה עשה מנין לו ההחלטה הזו ולהרמב"ם אדרבה מן התורה עולים חייבי עשה ליבום וימחול מעלתו ויעיין בחיבורי נו"ב (קמא) בסוף חלק חו"מ מה שכתבתי על דברי חתני הרבני מוהר"ר זלמן נר"ו, וכן דעת הטור שחייבי עשה אם בעלו קנו ודחיתי שם דברי רבינו מהרש"ל שבמחילה מכבודו דבר סרה על רבינו הגדול הרמב"ם והטור, וא"כ אין דברי מעלתו מוכרחים, מצד אחד במה שהחליט שייבום אינו דוחה עשה, וגם מצד השני אינם נכונים ולו יהיבנא לו שייבום אינו דוחה מצות עשה דהיינו מצרי ואדומי שהמה עשה גמור ואטו פ"ו דוחה עשה גמור והלא כבר כתב הר"ן שם בהשולח דשחרור עבד אינו עשה גמור שלא לשחררו והכריח זה ממה דמשחרר עבדו לקיים מצות תפלה שהיא דרבנן וכ"כ הכ"מ בפ"ט מעבדים יעו"ש, וגם אף בלי דבריהם לא היה קשה לי על הך מתני' בגיטין דף מ"א מי שחציו עבד דשם כיון שכבר הוא חציו ב"ח וא"א לקיים בו לעולם בהם תעבודו שהרי עובד את עצמו יום אחד שוב אין המשחררו לגמרי עובר בעשה שהרי בלא"ה אינו יכול לקיים העשה לעולם בהם תעבודו. ואמנם כיון שהר"ן בלא"ה כתב שהמשחררו בשביל מצוה אינו עובר כלל בעשה שלא אסרה התורה השחרור אלא בעושה מתנת חנם להעבד בלא"ה ניחא. באופן שבשביל כל אלו הדברים עכ"פ סרה ההשגה של מעלתו. וכ"ז לפלפולא בעלמא אבל בנדון הזה אין כאן דבר מצוה כלל. והיה זה שלום כנפשו ונפש הדורש שלומו: