נודע ביהודה (תנינא)/אבן העזר/קב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן קב
[עריכה]במס' יבמות דף ס"ד ע"א משנה נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל גירשה מותרת להנשא לאחר ורשאי השני לשהות עמה עשר שנים ואם הפילה מונה משעה שהפילה וכתב הרשב"א בחידושיו וז"ל פירשו בירושלמי דהה"ד להיו לה בנים ומתו דגרסינן התם היו לה בנים ומתו מונה משעה שמתו ומדקתני במתני' ולא ילדה משמע דוקא שלא ילדה כלל הא ילדה ויש לה ולד חי אפי' אחד אין כופין להוציא ואע"פ שמוציאין ממנו זו שלא ילדה כלל עד שיהיה לו זכר ונקבה מאחרת מ"מ כיון שילדה זו אין מוציאין אותה ממנו ואפשר דלא ילדה דקתני כדי שיעור פריה ורביה קאמר וארישא קסמיך דקתני לא יבטל מפריה ורביה אלא א"כ יש לו בנים ועלה קתני לא ילדה לו כלומר כאותן שיעור והראשון נראה לי עיקר עכ"ל הרשב"א. הנה לא נסתפק הרשב"א בדינו של הירושלמי כלל רק נסתפק ביש לה ולד חי ובזה הכריע שאין כופין אותו להוציא אבל אם ליכא אפי' אחד חי אפי' אם היו לה כמה ומתו כלם אינו רשאי לבטל ויוציא אלא שאינו מונה משעה שפסקה מלדת רק מונה משעה שמתו, וכן כתב הרמב"ן בחידושיו ליבמות דהה"ד היו לה בנים ומתו שהרי לא זכה להבנות ממנה מפורש בירושלמי עכ"ל הרמב"ן, וכן הנ"י הביא דברי הירושלמי הנ"ל ולא מצאתי בשום אחד מהפוסקים שיחלוק על דברי הירושלמי ודברי הרשב"א בתשובה שהביא הב"י בסימן קנ"ד יבואר אח"כ:
ואמנם אני תמה שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש שלשה עמודי הוראה לא הזכירו בחיבוריהם דברי הירושלמי ואם נימא שסוברים כיון שלא נזכר דבר זה בתלמודא דידן נדחים דברי הירושלמי מהלכה צריכין אנו לדון מה דעתם בהיו לה בנים ומתו. ונראה דאלמלא דברי הירושלמי מצד הסברא היה הדין בהיו לה בנים ומתו שמונין משעה שפסקה מלדת שהרי עתה שכבר מתו מוטל עליו מצות פ"ו וכיון שזו כבר פסקה מלדת זה עשר שנים אמרינן ששוב לא תלד ממנו וחייב לישא אחרת ויוציא את זו כמו בלא ילדה כלל דמ"ש אלא שיש מקום לומר להיפוך דאלמלא דברי הירושלמי היינו אומרים כיון דכבר ילדה שוב אינו צריך לישא אחרת כלל וימתין אולי תלד עוד כיון שכבר ילדה, ולהכריע בדבר הנה מלשון הירושלמי נלמד שהראשון עיקר שהרי ז"ל הירושלמי היו לה בנים ומתו מונה משעת מיתה יכולה היא מימר רוחא חנקת בני דהאי איתתא ועקרתא, א"כ משמעותו דלהכי אינו מונה משעה שפסקה משום דיכולה לומר רוחא חנקא לבני הוא שעקרתא ומדיהיב טעמא למה אינו מונה משעה שפסקה מלדת מכלל שהסברא החיצונה היתה למנות משעה שפסקה, דאין לומר דכוונת הירושלמי כשהיא רוצה גט ועל דרך שאמרו בתלמוד דידן הוא אומר הפילה וכו' וכן בזה כוונת הירושלמי יכולה היא מימר אף שכבר ילדה מ"מ עתה אתעקרא וצריך הוא לגרשה, זה דוחק גדול לפרש כן שהרי לא נזכר בירושלמי כלל מדין זה שהיא תכוף אותו לגרשה. ועוד הנה דברי הרשב"א בחידושיו מורים שתפס דברי הירושלמי להלכה ודברי הרשב"א בתשובה הביאו הב"י בסי' קנ"ד וז"ל כתב הרשב"א בתשובה הא דאמרינן הפילה וחזרה והפילה הוחזקה לנפלים לא אמרו אלא במי שלא ילדה בן קיימא הא ילדה ראויה היתה זו אלא אח"כ נתקלקלה ושדהו הוא דנסתחפה ולא אמרו במשנתנו אלא שלא יבטל מפ"ו וכו' ובאשה זו אם ירצה יקח אשה על אשתו וכו' אבל לגרש לא אמרו אלא וכו' ומשמע שלא ילדה כלל וכתב עוד וכו' ומ"מ לא אמרתי אלא שלא לכוף בשוטים להוציא כמו שכופין למי ששהה עשר שנים ולא ילדה כלל אבל הוא מצווה שלא יבטל מפ"ו ואם לא מזו ישא אחרת וכו' ועוד אילו היו לה בנים ומתו דקיי"ל כר"י דלא קיים פ"ו הכי נאמר שאלו שמתו אחר אשר זקנה אמם שנכוף אותו בשוטים לגרש וכו' אין השכל מקבלו אלא שחייב לישא אחרת ותלד לו עכ"ל. ורבים חשבו שדברי רשב"א הללו סותרים לדבריו בחידושיו הנ"ל ולכן כתבו דלא הרשב"א חתם עלה דתשובה הנ"ל ועיין בכנה"ג בהגהותיו לב"י אות מ"ב שכתב ג"כ שדברי הרשב"א הללו סותרים למה שכתב הנ"י בשמו וכתב שגם מהר"א דיבוטין בתשובה כתב שהרב המגיד כתב בשם הרשב"א שאם היו לה בנים ומתו מונה משעה שמתו:
ולענ"ד דברי הרשב"א לא סתרי וכמ"ש מוהררח"ש בתשובה בסי' מ"ו דהרשב"א בתשובה לא קאמר אלא דאין כופין להוציא אבל עכ"פ בהדיא כתב הרשב"א שהבעל חייב לישא עוד אשה על אשתו ובזה מיירי בחידושיו וזה נכון וברור בכוונת הרשב"א. ומעתה אם אין כופין אותו להוציא איך נוכל לפרש דברי הירושלמי שהיא טוענת רוח עקרתא שיהיו הב"ד כופין אותו להוציאה והרי אין כופין אותו להוציא הא ודאי שכוונת הירושלמי להיפוך שאין מונים משעה שפסקה מלדת ואינו חייב אפי' לישא אחרת עד כלות עשר שנים משעה שמתו. ומעתה אם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש השמיטו בכוונה דברי הירושלמי הוא מפני שסוברים דמונין לה משעה שפסקה מלהוליד ועכ"פ הרבה פוסקים הביאו דברי הירושלמי להלכה ומפורש לא מצינו בשום פוסק שידחה דברי הירושלמי אי אפשר לדחות דברי הירושלמי כלל:
ועוד נלע"ד למה השמיטו הני תלתא עמודי הוראה דברי הירושלמי ואין זה דרכם לדחות דברי הירושלמי במקום שאין בתלמוד בבלי סתירה נגד הירושלמי. ולכן נלע"ד כסברת הרשב"א בתשובה הנ"ל שכל שילדה פעם אחת שוב אמרינן שתתרפא ואין כופין אותו להוציא והא ודאי שהוא אינו יכול להוציאה בלא כתובה אפילו טוען שהוא ממנה כיון שאצלו הוא שנעשית עקרה נסתחפה שדהו אבל עכ"פ עליו מוטל לישא עוד אחרת לקיים פ"ו ומן הסתם מונה משעה שפסקה מלדת כיון שעתה מתו הבנים ולא קיים פ"ו והיא כבר לא ילדה זמן מה א"כ כשיושלם עשר שנים משעה שפסקה חייב הוא לישא אחרת אלא שהירושלמי סובר כר' אמי שכל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה אלא שהא ודאי במקום שהוא מחויב לישא אחרת ואנוס בגזירת התורה לקיים פ"ו ודאי שלא יאמר ר' אמי בזה שיוציא ויתן כתובה ואף דשם ביבמות דף ס"ה ע"א היכא דאמר אבדוק נפשאי ואשא אשה אחרת סובר ר' אמי שיוציא ויתן כתובה שאני התם שהיא אומרת שאינו יורה כחץ ואינו כלל בכלל חיוב פ"ו. ומעתה הירושלמי הכי קאמר היו לה בנים ומתו מונים לה משעה שמתו וגם הירושלמי מודה שהוא חייב לישא אחרת לסוף עשר שנים משעה שפסקה אלא שאם היא תאמר שאינה מניחתו ליטול אחרת עד שיתן לה כתובה וגט חייב ליתן שיכולה היא מימר רוח חנקה לבניה ועקרתה ולכן חייב ליתן לה כתובה אבל לענין פ"ו ספיקא לחומרא וחייב למנות משעה שפסקה מלדת וכיון דכל דברי הירושלמי הוא רק לר' אמי ואנן קיי"ל כרבא דנושא כמה נשים ואינו חייב להוציא אין מקום לדברי הירושלמי לכן השמיטהו ואדרבה לדידהו מונין עשר שנים משעה שפסקה מלדת וחייב לישא אחרת:
ומעתה נדבר כיון שמוטל על הבעל לישא אחרת וגם אם אינו מוצא אחרת תיכף שתנשא לו מחויב לגרש הראשונה שכל זמן דאגידא ביה לא יהבי ליה אחריתי וכמבואר בסוף פרק המדיר ומפורש בכל הפוסקים ובש"ע סי' קנ"ד סעיף יו"ד ומעתה בזמה"ז שיש חרגמ"ה מה דינו בנדון זה אם יש בזה חרגמ"ה דאולי לא גזר רגמ"ה לבטל מצות פ"ו: והנה מהר"י מינץ בתשובה סי' יו"ד הוא מחמיר ולומר שגזר רגמ"ה אפי' בששהה עשר שנים ולא ילדה. אמנם כל דבריו שם המה אינם מוכרחים ומלבד שרבו האחרונים שבאו אחריו ודחו דבריו גם אני ראיתי כמה קיוהות בדבריו מה שכתב וכי ר' אמי לית ליה מצות פ"ו דברים הללו מרפסין איגרין וכי ר' אמי אמר שלא לישא אשה על אשתו ר' אמי אמר שיוציא ויתן כתובה ומה ענין נתינת הכתובה לפ"ו יוציא ויתן כתובה וישא אחרת ויקיים פ"ו. ועוד לפי מ"ש לעיל בלא"ה נסתר דברי מהר"י מינץ דהרי שם אומרת היא שאינו יורה כחץ והוא עצמו אי אפשר לידע בזה א"כ לפי דברי האשה לא מוטל עליו מצות פ"ו אלא שהוא אומר אשא אחרת למבדק נפשי לכן סובר ר' אמי שיוציא ויתן כתובה ועכ"פ אנחנו רואים שמהר"י מינץ היה סובר שגם זה מיחשב במקום מצוה כיון שהוא אין רצונו לגרש וליתן כתובה ור' אמי אוסר עליו לישא אחרת הרי זה במקום פ"ו כך הוא דעתו של מהר"י מינץ ואם כי לדעתנו דבריו תמוהים וכמ"ש לעיל דכיון דזה ברירה בידו להוציא את זו לא מיקרי במקום פ"ו אבל גזירת הגאון שאין בידו לא לגרש על כרחה ולא לישא אחרת א"כ ע"כ הוא בטל מפ"ו בזה לא גזר הגאון אבל עכ"פ מהר"י מינץ לא חילק בזה א"כ עדיף לנו לומר שגם הר"י מינץ מודה לחלק בין הפרקים בין הברירה בידו ובין אין הברירה בידו ועובדא דהאי גרשון שנשא אשה על אשתו שעליו הרעיש הר"י מינץ לומר שעבר חרגמ"ה שם הוה עובדא שאותו גרשון היה בידו לגרש הראשונה מרצונה אלא שהוא לא רצה לגרשה ולקח עוד אחרת ובזה שפיר כתב דבריו ואף שמהר"י מינץ מחשב גם לזה מצוה הוא סובר דבמקום מצוה כזה שהברירה בידו לגרש שפיר גזר רגמ"ה. וכבר נתעורר חכם אחד בשו"ת שב יעקב בסי' מ"ב לפרש עובדא דהר"י מינץ כן וכתב שגם הראנ"ח פירש כן דברי הר"י מינץ וגם הכנה"ג כתב כן והשב יעקב דחה דבריהם דא"כ איך כתב מהר"י מינץ דאפי' במקום פ"ו גזר הגאון ואם מיירי מהר"י מינץ באינו רוצה לגרש מאי ביטול פ"ו יש כאן הלא בידו לגרשה ע"כ דברי השב יעקב. ואני תמה על דבריו ואמינא ליה ולטעמיך ואיך לא הרגיש להקשות על הר"י מינץ עצמו שכתב וכי לית ליה לר' אמי מצות פ"ו והרי גם כאן יש קושית השב יעקב מאי ביטול פ"ו יש בדר' אמי יוציא את זו וישא אחרת וא"כ אנו רואים שהר"י מינץ לא דקדק בזה ומחשב גם זה ביטול פ"ו א"כ שוב שפיר פירש הכה"ג דבריו דמיירי דוקא בזה שבידו לגרש ושפיר הביא מר' אמי ואם לא נפרש דבריו כן קשה עוד בדברי מהר"י מינץ במ"ש ועוד הרי המרדכי שפוסק כרבא כתב ומיהו בזמה"ז שיש חרגמ"ה שלא ישא שתי נשים הלכך יתן כתובה אביאסף עכ"ל. אלמא האידנא אחר גזירת הגאון אפי' לרבא כר' אמי דאמר הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה ואינו מועיל לו מצות פ"ו עכ"ל הר"י מינץ, וגם בזה הדבר תמוה דמה ענין יתן כתובה למצות פ"ו וכנ"ל:
ויותר מזה תמוה מ"ש הר"י מינץ שם בהג"ה וז"ל מכאן הוכחתי לקמן דראבי"ה סובר דמצות פ"ו אינו דוחה גזירת הגאון כיון דראבי"ה הוא אביאסף עכ"ל. והדבר תמוה ואדרבה נהפוך הוא דמוכח מדברי אביאסף הללו להיפך דהרי קשה למה כתב דהאידנא יתן כתובה עדיפא הוה למכתב דהאידנא לא ישא כלל אשה על אשתו וכתובה מאן דכר שמיה ופשיטא שאם האשה מרוצה לקבל גט והוא יתן הכתובה דאין בזה שום חשש ואם אינו רוצה א"כ הל"ל דלא ישא, א"ו דעד כאן לא קאמר אביאסף אלא כשרוצית לקבל גט וכתובה והוא אינו רוצה בזה כתב שיתן כתובה כיון שאפשר לקיים גזירת הגאון וגם מצות פ"ו אלא שהוא אינו רוצה לא בטלינן גזירת הגאון וצריך הוא לגרש וליתן כתובה ואח"כ ישא אחרת לקיים פ"ו אבל כשהאשה אינו רוצה ליטול גט כלל אפי' עם הכתובה ואי אפשר לו לישא אחרת לקיים פ"ו כלל שפיר אמרינן כיון דאי אפשר לו לקיים פ"ו כי אם כשיגרש בע"כ או ישא אחרת עליה וממ"נ מוכרח הוא לעבור גזירת הגאון לא העמיד הגאון דבריו במקום מצוה וא"כ מוכח מדברי אביאסף ממש ההיפוך ממה שרצה הר"י מינץ להוכיח מדבריו, אלא ע"כ דגם הר"י מינץ מיירי כשהבעל אינו רוצה לגרש, ומה שהקשה עוד השב יעקב שם על דברי החכם ההוא מדכתב הר"י מינץ שם על גרשון הנ"ל שכתב שהרא"ם התיר לו והראה מכתב הרא"ם שכתב במקום שצריך לקיים פ"ו אין לחוש לדברי הגאון רגמ"ה כי במקום מצות פרו ורבו לא גזר וכתב הר"י מינץ שאפשר לפרש דברי הרא"ם מה שכתב לקיים מצות פ"ו היינו במקום יבום והיינו כמו שכתב ראבי"ה וכו' עכ"ל, והוכיח מזה השב יעקב דלמה לא כתב הר"י מינץ לפרש דברי הרא"ם שהוא במקום שהיא אינה רוצה לקבל גט כלל ע"כ דברי השב יעקב בקצרה. וגם זה אינו ראיה דהשב יעקב העתיק דברי הרא"ם בקיצור ובאמת סיום דברי הרא"ם שיש ראיה על זה מראבי"ה וע"ז כתב מהר"י מינץ דהרא"ם מיירי במקום יבום ולכן סיים הר"י מינץ והיינו כמ"ש ראבי"ה באופן שיפה פירש החכם דברי הר"י מינץ דמיירי שהבעל לא רצה לגרש אבל אם הבעל רצה לגרש רק שהאשה אינה רוצה יכול לישא אחרת לקיים פ"ו וכן הוכחתי מדברי אביאסף שהוא הראבי"ה וכן הוא מבואר ברוב דברי הראשונים ועיין בנ"י מ"ש בשם הריטב"א ועיין בהגהת מרדכי ובמה שפירשנו לקמן. ודברי מהרש"ל בתשובה סי' ס"ה שהחמיר מאוד ג"כ לא מצינו בדבריו איסור נשואי אחרת ולא מיירי שם להתיר לו אשה אחרת ולא יגרש הראשונה והא שלא התירו לו שם לישא אחרת אולי לא היה בנמצא אשה שתנשא לו בעוד הראשונה אגידא ביה וכן מסיק הב"ש סוף סי' קנ"ד וז"ל לכן נראה דבזמה"ז שיש חרגמ"ה מ"מ אם לא ילדה עשר שנים יכול לגרשה בע"כ. וכבר ביארתי בספרי נו"ב דאם יכול לגרש בע"כ ק"ו שיכול לישא אחרת עליה דבזמנינו כבר כלה חרגמ"ה לענין נישואי שתי נשים ולענין לגרש בע"כ לא קבע רגמ"ה זמן:
ובזה נלענ"ד לתרץ מה שנתקשה הב"ש שם דהגה"מ כתבו בזמה"ז צ"ע אם יכול לגרש בע"כ ואח"כ הביא הגה"מ דברי רגמ"ה עצמו שכתב שמותר לגרש בע"כ, ולדידי אתי שפיר דודאי הגאון לא גזר במקום מצות פ"ו ובזמן הגאון עצמו היו שתי הגזירות שוות בחומר דכשם שגזר שלא לגרש בע"כ כך גזר בזמנו שלא לישא שתי נשים וכיון שבמקום מצוה נדחית גזירתו לכך התיר לגרש בע"כ וזה עדיף מלהתיר לישא שתי נשים דאולי לא תנשא לו אחרת בעוד שזו אגידא ביה אבל אחר כלות אלף החמישי שאז כבר כלה חרגמ"ה לענין נישואי שתי נשים אבל לענין שלא לגרש בע"כ עדיין החרם קיים ושפיר כתבו הג"מ דצ"ע אם יכול לגרש בע"כ. ופירוש הדבר הוא דאולי עדיף להתיר לו לישא אשה אחרת שהוא רק מנהג הדורות מלהתיר לו לגרש בע"כ שהוא חרם רגמ"ה. שוב עיינתי בהג"מ שם ולא נזכר בתשובת ר"ג כלל דמיירי בע"כ של אשה ואולי מיירי שם שהאשה רצונה לקבל גט כשיתן הכתובה ור"ג כתב דאחר עשר שנים אם לא ירצה לגרש כופין ליה משום ביטול פ"ו דכל כמה דאגיד בה לא נסיב אחריתי עכ"ל. ולא ידעתי מאיזה משמעות הוציא הב"ש שר"ג התיר לגרש בע"כ ואמנם אעפ"כ יפה דקדק הב"ש דמדכתב ר"ג דכל כמה דאגיד בה לא נסיב אחריתי ומשמע שברצונו הדבר תלוי ועדיפא מיניה ה"ל למכתב דכל כמה דאגיד בה אי אפשר לו למיסב אחריתי משום חרמו של ר"ג עצמו א"ו דבמקום מצות פ"ו לא גזר הגאון ושפיר תמה הב"ש על הגה"מ שכתב שם לפני זה דבזמה"ז שיש חרגמ"ה צ"ע אם יכול לגרש בע"כ. ומ"מ מה שתירצתי אני עולה יפה דהגה"מ מסתפק בזמה"ז אם יכול לגרש בע"כ כיון דיכול למינסב אחריתי בלא גירושין והנה אפי' נניח מה שפירשנו בדברי מהר"י מינץ ונימא שאוסר אפי' אין הראשונה רוצה להתגרש כלל מ"מ היינו בלא התרת מאה רבנים דומיא דעובדא דהר"י מינץ שזה שכנגדו לא היה לו התרה ממאה רבנים כי רק הרא"ם התיר לו ובזה חולק הר"י מינץ שחרגמ"ה חל אפי' במקום פ"ו אבל מודה הר"י מינץ שעפ"י התרה ממאה רבנים מותר ואנן שליחותא דרגמ"ה עבדינן בזה:
ואמנם מה שלא אירע בכמה דורות להתיר מי ששהה עם אשתו עשר שנים כמו שאירע במי שנשתטית אשתו נלע"ד שחששו לדעת קצת הפוסקים שאין דין זה נוהג בחו"ל וכמ"ש בחיבורי נ"ב (קמא) בחלק אהע"ז סי' א' והעליתי שם דמי ששהה עם אשתו עשר שנים ואח"כ נשאו לבו ללכת לארץ ישראל ואשתו אינה רוצה ליסע עמו אז ממ"נ מותר לישא אחרת ע"ש בחיבורי. ואעפ"כ לא מלאני לבי להתיר בלי התרה ממאה רבנים. ואחר שהעלינו שמי ששהה עשר שנים ולא ילדה או ילדה ומתו הבנים ושהה עשר שנים מיום שמתו ולא ילדה שעכ"פ ע"פ התרה ממאה רבנים מותר לו לישא אחרת אם אין אשתו מתרצית לקבל גט וכתובה והא ודאי שאם אינה מתרצית לקבל גט וכתובה אף שמתרצית לקבל גט כשירבה לה מוהר ומתן יותר מהכתובה דינה שוה למי שאין רצונה לקבל גט כלל דאטו תרקבא דדינרי יתן לה ואין לדבר סוף, וכתבתי שאף שלא אירע כן בזמננו ולא באיזה הדורות הקודמים כי בדורו של הב"י באמת התיר הב"י בתשו' סי' י"ד לישא אחרת על אשתו כששהה עשר שנים והשיג על הר"י מינץ ודחה כל דבריו והתיר הלכה למעשה והסכימו עמו המבי"ט ושאר גאוני זמנו אבל בדורות הקרובים לזמננו לא שמענו וכתבתי שזהו משום שחששו להפוסקים שסברי בחו"ל תלינן מניעת ההולדה בעון דירת חו"ל אבל אם הבעל מתרה לאשתו שכיון שמוטל עליו פ"ו יתן לה גט וכתובה כי הוא קים ליה כדעת רוב הפוסקים רוב מנין ורוב בנין שדין זה שייך אף בחו"ל אך אם אשתו תאמר להיפך שקים לה כדעת קצת פוסקים התולין בעון ישיבת חו"ל רצונו לעלות לא"י כדי לזכות לקיים מצוה של פ"ו מוכרחת היא לילך עמו לא"י כדין המשנה הכל מעלין ואם תאמר שאינה מחויבת לעלות מפני סכנת הדרכים או משום שאין עתה מצוה לשבת בא"י וכדעת רבינו חיים בתוס' בסוף מסכת כתובות א"כ בטלה לה האמתלא שנותנת על מניעת ההולדה בעון חו"ל שהרי אונס רחמנא פטריה ואם אומרת שסכנה לילך לא"י או שאין מצוה זו נוהגת עתה א"כ איך תאמר שעונש זה גרם ההולדה ואז ממ"נ מחוייבת לקבל גט ואם לא תקבל גט עם כתובתה יכול הבעל לישא אחרת ואז אין אנו גוזרים עליו שיעלה לארץ ורשאי למיבדק נפשיה לישא אשה גם במדינה זו ואולי יזכה גם במדינה זו לבנים ואם גם זו לא תלד אז יסע לא"י ויתנה תיכף עם האשה החדשה אשר יקח ויקבע לה זמן שאם לא תלד לזמן הזה מחויבת היא לילך עמו לא"י ועל זה האופן מותר לו ליקח אשה על אשתו. ואמנם אחרי שהדור פרוץ החמרתי שלא להתיר כ"א ע"פ מאה רבנים משלש מדינות:
ועתה נדבר כשמתירין לישא אחרת כשהראשונה מסרבת מלקבל גט מה דינו בכל חיובי איש לאשתו נגד הראשונה. הנה בחיבורי נ"ב חלק אה"ע סי' א' כתבתי שאפי' עדיין לא עברו עשר שנים אלא שהאשה קרובה לימי הזקנה שיכול הבעל למנוע ממנה שאר כסות ועונה עד שתתרצה לקבל גט כיון שגם בכל הנשים יש פוסקים דס"ל שאם הבעל רוצה ליתן גט וכתובה והיא אינה רוצה לקבל שאין מחייבין אותו בשאר כסות ועונה וא"כ בזו ודאי יש לסמוך ע"ז עכ"ל בחיבורי, ועיין בב"ש סי' ע"ז ס"ק ו'. ומעתה בזו שכבר עברו עשר שנים ועפ"י דין שתתגרש והיא מסרבת מלקבל גט שלא כדת פשיטא שאין לה על הבעל שוב חיוב משאר כסות ועונה ואמנם כתובתה הא ודאי בכל עת שתבוא ותאמר תן לי גט וכתובה פשיטא שאז בשעה שתקבל גיטה היא גובה כתובתה ותוספת כתובתה ככל הנשים אבל כל זמן שמסרבת מלקבל גט אין לה עליו שום תביעה מחמת הכתובה ואף באשה שנשתטית אין נותנין התרה להבעל עד שישליש הכתובה כמבואר בב"ש סי' א' ס"ק כ"ג שאני התם שהיא אנוסה ואי אפשר לה לקבל גט שהרי נשתטית אבל בזו שיכולה לקבל גט אלא שהיא מסרבת אין כאן חיוב כתובה על הבעל והרי לא הגיע זמן פרעון של הכתובה. ואף שהדבר פשוט ונכון מצד הסברא ואין צריך לזה שום ראיה הנה הדבר מפורש בדברי הריב"ש בתשובה הביאו הב"י בסימן א' וז"ל כתב הריב"ש בתשובה סי' צ"א והיכא דאפשר למיקם בספוקייהו ורוצה לישא אחרת הדבר ברור שאינה יכולה לומר תן לי כתובתי או תן לי מטלטלים לאחריות כתובה ונדוניא וכן היכא דלא אפשר למיקם בספוקייהו והוא רוצה לגרשה כדי לישא אחרת והיא אינה רוצה להתגרש אינה יכולה לתבוע נדוניא וכתובה ולא מטלטלים לאחריות אלא תקבל גיטה ואח"כ תתבע כתובתה ואם אינה רוצה אין מונעים אותו מלישא אחרת עכ"ל. והריב"ש שם מיירי ביש לו אשה ובנים אלא שרצונו לישא עוד אחרת והוא במקום שנושאין שתי נשים ואפ"ה לא חייב אותו ליתן כתובה כל זמן שאינה רוצה לקבל גט ואפי' אי אפשר למיקם בספוקייהו שאז גם ע"פ דין התלמוד חייב לגרש וליתן כתובה כשרוצה לישא אשה על אשתו דלא נחלק רבא על ר' אמי כי אם באפשר למיקם בספוקייהו ואפ"ה כל זמן שאין רצונה לקבל גט אין לה תביעה על הכתובה ק"ו היכא ששהה עשר שנים ולא ילדה שאז מוכרח הוא ואנוס ע"פ התורה לישא אחרת לקיים פ"ו פשיטא שכל זמן שאינה מתרצית לקבל גיטה אין כאן חיוב בטחון על הכתובה:
וע"פ כל המבואר למעלה נבוא לעובדא דאתי לידן הלכה למעשה שבא לפנינו האלוף התורני מו"ה פלוני ולפי דבריו האשה אשר לקח היא ילדה לו בנים ומתו ושוב לא ילדה וזה עשר שנים וקרוב לשמונה חדשים לפי דבריו מיום מיתת האחרון ולכן עזב את ביתו זו אשתו ונסע ממנה וכתב אגרות מהמבורג שאחר שלא זכה לקיים מצוה זו בחו"ל רצונו לעלות לארץ הקדושה ולקחת אשתו עמו אולי יזכה שם להבנות יחדיו בזרע קיימא והאשה אין רצונה בזה ועפ"ז נתעורר מדנים והאיש הנ"ל שלח כח והרשאה לאנשים מיודעיו בברלין לאשתעויי דינא בהדי אשתו שם ע"פ דת ודין תה"ק והגאון המפורסם אב"ד דק"ק הנ"ל שלח התראה ע"י שלוחא דבי דינא להאשה הנ"ל וסירבה והשיבה בזה"ל זיא האט בייא דעם בית דין ניקס צו טאהן זיא קומט אויך ניכט בייא דעם בית דין, והשמש השיב לה שאם לא תבוא יתנו הב"ד כתב סרבנות עליה והשיבה לאזין זיא גישריבן געבן, והיה למראה עיני ההתראה עם התשובה בקיום של הגאון אב"ד דק"ק הנ"ל וחד דעמיה הרב מו"ה ליב פ"ב ואחר ביאת מו"ה פלוני לכאן כתבתי על הבי דואר שלש פעמים לברלין ושלחתי לאבי האשה הנ"ל והתשובה מאבי האשה היה שבתו מחזקת בחדא מילתא שאם לא יתן לה סך מסוים כפי רצונה לא תקבל גט וגם לא"י אי אפשר לה ליסע. ובפעם שלישית התריתי שאם לא תעמוד שם בברלין לדין תורה בפני הגאון ובית דינו אתן התרה לבעלה ושלחתי ג"כ להתרות לה ע"פ פרנסים דשם בצירוף הגאון והשיבני הגאון שהאשה כבר סיבבה הדבר לפני קאמיר באופן שאפי' התראה גמורה אי אפשר לעשות לה, ולכן סילק הרב הגאון ידיו מזה:
והנה למען האמת והשלום כתבתי דרך פשרה לאבי האשה וליתן יותר מכתובה ותוספת כפי הסך אשר כתבתי והשיב אבי האשה בזה הלשון, מעשה אצבעותיו וכו' וראיתי מתוכו שאמ"ו וכו' הטריח עצמו למצוא פשר כדי להוציא שניהם יחד ממבוכה כזו בכן עשיתי את שלי לדבר על לבה דברים המתיישבים והשיבה בתי כבר גילתה דעתה בזה לשעבר ושאינה זזה מדעתה לפחות לה אף פרוטה אחת. ומעתה אחר שהאשה עומדת על דעתה וכבר כתבתי אטו תרקבא דדינרא יתן ולא שייך בזה שמתרצית לקבל גט והרי היא מסרבת וקם הדבר על דת ודין להתיר להאלוף מוהר"ר פלוני לישא אחרת. באופן אם כדבריו כן הוא שכבר כלה הזמן בעת צאתו בפעם האחרונה מביתו זו אשתו כבר עברו עשר שנים מיום מיתת הבן האחרון ועוד קרוב לשמונה חדשים יתרים להשלים אם לפעמים לא היה איזה שבועות בביתו וכבר ראיתי על מעשה כיוצא בזה ממש התרה מכבוד הכהן הגדול הרב המפורסם מוהר"ר רפאל הכהן אב"ד ור"מ דק"ק אה"ו בעל המחבר ספר תורת יקותיאל וג"כ על אופן שהסכימו מאה להתיר אלא שלא נזכר בהתרה של הרב הנ"ל שום שם מי הוא השואל רק סתם שנשאל מצורבא מרבנן וגם נזכר שם שעדיין לא נשלמו עשר שנים מיום מיתת הבן האחרון והורה לו שישהה עם אשתו עד כלות עשר שנים ואח"כ כשלא תרצה ליסע עמו לארץ הקדושה ולא לקבל גט ברצון מותר לצורבא מרבנן ההוא לישא אחרת ע"פ התרה מן מאה רבנים, וכהן קורא ראשון ואחריו לוי וגם אני נמנה להתיר אחר שיושלמו לו מאה רבנים משלש מדינות ולאו דוקא רבנים אלא לומדים וכל רב בעירו יורה הדרך מי מהלומדים שבעירו הראויים לזה ואז יהיה הרשות בידו ליקח אשה אחרת. והיינו מצד תורתנו הקדושה ושאין עליו חרגמ"ה בזה, אבל אם יש איזה חוקים מהמלכים בזה על היהודים אין אנחנו מדברים ח"ו לסתור חקי המלכים וכל אחד בכל מדינה שהוא יושב בה יזהר בעצמו שלא לעשות דבר נגד חקי המלכות על היהודים אם לא ברשיון המלכות: