נודע ביהודה (תנינא)/אבן העזר/נט
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן נט[עריכה]
ב"ה פראג כ"ח אלרל תקמ"ג לפ"ק:
תשובה
היטיבה ה' הכתיבה והחתימה לטובים השנים, ברוחם פי שנים, יזכו לארך ימים ושנות חיים. כבוד הני תרי בני אחי הרבנים המופלגים חריפי דמחוזא. ידם רב להם בפלפול בחריפות ובקיאות, מפליאי פלאות, כבוד שמם מו"ה שמואל ומו"ה זלמן נרם יאיר, בק"ק בראד:
מכתבם עם מגלה עפה עלים לתרופה הגיעני ועם היות כי ממש גדרתי שלא להשיב בעתים הללו עד יגמור ה' בעדי לטובה להשלים חיבורי צל"ח אשר אני עוסק בהדפסתו וטרדות רבות משאלות ממקומות רחוקים מבטלים אותי בכל עת ואעפ"כ לכבודם פניתי מעט, ותורף שאלתם עבור עגונה שלא נודע מבעלה מאומה שום הכרה רק בשעת השריפה הגדולה וכבר אחזה שלהבת בפנת הגג עלה האיש לעליה להציל רכושו ושוב לא נודע דבר מיציאתו רק מצאו שם אחר החיפוש עצמות ודרשו ברופאים ואמרו כי הם עצמות אדם בודאי וגם עצמות הללו אם ינטלו מן החי אי אפשר שיחיה. והנה אתם בעצמיכם הבאתם מ"ש בחיבורי נ"ב חלק אה"ע בזה בסימן מ"ו הפלוגתא דרבי ורשב"ג פסחים יו"ד ע"א ושם בחיבורי תמהתי על רבינו הגדול שלא הביא בחיבורו בזה כלל אם אמרינן הקבר שאבד הוא שנמצא כרבי או אמרינן תבדק כל השדה כרשב"ג. וכעת אמרתי אולי רבינו הגדול רוח אחרת עמו בפלוגתא דרבי ורשב"ג וטעמא דרבי דאמר הנכנס לשם טהור משום דהוי ס"ס שמא זהו הקבר שאבד הוא שנמצא ואז גם השדה טהורה ואת"ל שלא זהו שאבד והשדה טמאה שעדיין נשאר הקבר שם מ"מ הנכנס טהור שמא לא האהיל דמיירי שאין הקבר ממלא כל השדה ולכן קאמר הנכנס שם טהור וסובר דאף דספק טומאה ברה"י טמא אבל ס"ס טהור וכפי מה שפירש"י שם בדברי ר"מ בנכנס לבקעה ורשב"ג סובר דאפילו ס"ס טמא ברה"י ולכן אמר תבדק השדה והא דקאמר על ובדק ואשכח פלוגתא דרבי וכו' ולא קאמר פלוגתא דר"א שהרי זה עצמו פלוגתא דרבי ורבנן סובר הרמב"ם פלוגתא דר"א איירי במליא שדה טומאה דליכא אלא חד ספיקא ואפ"ה מטהר ר"א בספק ביאה וכמו שפירש"י במס' ע"א דף ע' ע"א ובחמץ מיקל הרמב"ם מטעם ספק דרבנן ולפ"ז לא היה צורך להרמב"ם כלל להביא בהלכות טומאה הך פלוגתא דרבי ורשב"ג כיון שכבר פסק בריש פי"ח מאה"ט כל שאתה יכול לרבות ספיקות וספיקי ספיקות ברה"י טמא ממילא נדחו דברי רבי. ולפי זה אף רבי לא סבר דהאי שנמצא הוא שאבד בודאי רק ספק הוא:
אלא דלפ"ז קשה בבכורות דף כ"ה ע"ב דמוקי רב אסי פלוגתא דרבנן ור' יוסי בבעלי מומין בפלוגתא דרבי ורשב"ג ושם מאי ס"ס איכא. ואין לומר דגם שם איכא ס"ס שמא זהו הבעל מום שנתערב ואת"ל אינו זה אכתי בכל חדא איכא ספק שמא אינו זה שמקריב עתה אלא דא"כ קשה להיפך מנ"ל דרשב"ג אוסר ס"ס ודלמא שאני טומאה דהל"מ היא והרי נחזי אנן דבכל התורה כולה ס"ס מותר ובספק טומאה ברה"י כל מה שאתה מרבה ספיקות אסור א"ו דרב אסי דמוקי פלוגתייהו בהכי סובר שר' יוסי מתיר כלן יחד אף דליכא ס"ס משום שסובר הוא שאבד הוא שנמצא סברא חזקה היא ולא מקרי ספק כלל. באופן שדבר זה דזהו שאבד לרבי מועיל אפי' באיסור תורה. שוב פקחתי עיני במכתב שלכם וראיתי שגם אתם הרגשתם לפרש טעמיה דרבי משום ס"ס ודחיתם דבר זה מטעם דברה"י כל ספיקות שאתה יכול להרבות טמא. ותמהני שנעלם מכם שדבר זה פלוגתא דתנאי היא והרי רש"י מפרש בפסחים טעמיה דר"א משום ס"ס:
עוד ראיתי במכתבכם לתרץ מה שהקשיתי בנ"ב למה השמיט הרמב"ם דין זה דפליגי רבי ורשב"ג אי אמרינן זה שנמצא הוא שאבד וכתבתם שלא היה צריך הרמב"ם להביאו דגדולה מזו כתב הרמב"ם בפ"ד מט"מ הל' י"ב כזית מן המת שאבד בתוך הבית וביקש ולא נמצא הבית טהור ולכשימצא הבית טמא למפרע מעת שאבד עד שנמצא, הרי שביאר אעפ"י שמתחלה בדקו ולא מצאו מ"מ כיון שעכשיו נמצא אמרינן זהו שאבד והבית טהור מן הוא והלאה ע"כ דבריכם, וזה טעות ומעולם לא היה כוונת הרמב"ם בדין ההוא להורות טהרת הבית להבא כי היא משנה שאינה צריכה ואיזה ה"א יש לטמא להבא ואטו במקום שלא נאבד בו טומאה ונמצא בו קבר אטו מחזקינן טומאה לבדוק אם יש יותר במקום שאין בו סימן שכונת קברות וק"ו אם נמצאו עצמות מונחים כך בבית אטו יש חשש שמא יש עוד עצמות הלא מלקט מה שנמצא והבית טהור וכל זה מבואר ברמב"ם פ"ט מט"מ וע"כ לא נחלקו רבי ורשב"ג אלא באבד בו קבר וא"כ מהי תיתי לטמא להבא ממ"נ אם זה הכזית שנמצא הוא שאבד הרי נסתלק הטומאה ואם הוא כזית אחר א"כ כבר בדק אחר הראשון ולא נמצא וכבר היה הבית טהור והרי הכזית שנמצא עתה נמצא מחדש ומוציאו והבית טהור דהרי אין לחוש על הראשון שהרי כבר בדק ולא נמצא אבל עיקר הרבותא בדין זה שהבית טמא למפרע משעה שאבד:
ולפי שגם זה צריך ביאור ולכן מתחלה אני אומר הרי התוספתא ודאי לא כוונה רק על טומאת הבית למפרע אבל על טהרתו להבא אי אפשר לומר שכוונה התוספתא שהרי בתוספתא לא נזכר כלל מה דינו להבא שבתוספתא שנינו לכשימצא הבית מטמא למפרע אבל לא נזכר כלל עד אימת תמשך הטומאה. ולכן נלע"ד דעיקר הרבותא דטמא למפרע משעה שאבד ולא אמרינן כיון שבדק א"כ כבר נודע שלא היה שם בשעת בדיקה ועתה שנמצא לא היה לנו לטמא אלא עד שעת הבדיקה כמו ששנינו בנדה בפרק דם הנדה שרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי המבוי וכו' או עד שעת הכיבוד. ואין להקשות אכתי אין כאן רבותא דהא משעה שאבד הכזית עד שעת הבדיקה בלא"ה הבית טמא והבדיקה לא הועילה אלא לטהר להבא אבל קודם לזה הבית טמא שהרי אבד בו כזית ומה שלא נמצא אמרינן עכשיו הוא שהוציאוהו שרצים מן הבית או אכלוהו משעת בדיקה והלאה ג"כ פשיטא שטמא ע"י כזית הנמצא עכשיו כמו שרץ שמטמא עד שעת בדיקה וא"כ ממילא טמא למפרע משעה שאבד. ונראה דהרבותא על אותה שעה שבדק שהיה ראוי להיות טהור באותה שעה שהרי זה שאבד לא נמצא וזה החדש לא בא שם בשעת הבדיקה קמ"ל כיון שנמצא עתה כזית אמרינן הוברר שלא בדק יפה יפה, או נ"מ היכא שאחר הבדיקה היה הבית סגור יום או יומים שאז בודאי לא הובא שם דבר אפ"ה נטמא למפרע דכיון שנמצא עתה אמרינן מסתמא לא בדק יפה ומ"ש הכ"מ שם בשם הר"י קורקס אבל נמצא לא אמרינן אחר הוא אלא כאן נמצא וכאן היה כוונתו דלכך טמא למפרע:
ואין לומר אכתי מוכח דאמרינן זהו שאבד וזהו שנמצא דאל"כ היא גופה קשיא דלמה חוששין לטמא למפרע. שתי תשובות בדבר דאטו אם אנו אומרים לחומרא זהו שנמצא זהו שאבד נימא כן לקולא, ועוד וכי נזכר בדברי התוספתא או בדברי הרמב"ם שמצא כזית סתם ואינו מכירו אם הוא הכזית הראשון אדרבה לשון התוספתא ולשון הרמב"ם ולכשימצא הבית טמא וכו' משמע שעל אותו כזית קאי שאותו כזית נמצא דאל"כ הל"ל ולכשימצא שם כזית ולכן נראה דמיירי שאותו כזית נמצא ואעפ"כ היא רבותא שיטמא משעה שאבד ולא אמרינן כיון שבדק כבר ולא נמצא ודאי לא היה אז בבית וגררוהו שרצים משם ומה שנמצא עתה חזרו והכניסוהו קמ"ל דלא תלינן בזה, וכן מורה לשונו של הכ"מ בשם הר"י קורקוס שסיים כאן נמצא וכאן היה והרי אם מטעם זהו שנמצא זהו שאבד לא היה לו לסיים כן א"ו דהאי טעמא לחוד לא מהני דמה בכך שהוא זה אכתי דלמא אח"כ הכניסוהו שרצים למקומו הראשון לכן הוצרך לומר כאן נמצא כאן היה ואף שהא ודאי שהר"י קורקוס אינו מפרש כפירוש השני שהכירוהו שהוא זה שהרי כתב אין חוששין שמא אחר הוא אבל עכ"פ אנו למידים מדבריו דבלא טעם כאן נמצא כו' לא היה מהני מה שאמרינן זה שאבד וכו' וכנ"ל שוב ממילא יש מקום לפירושי דמיירי שהוכר שהוא זה. באופן שרבינו הגדול הרמב"ם לא רמז דבר בזה בפלוגתא דרבי ורשב"ג:
ומה שכתבתם שבזה גם רשב"ג מודה דלא שכיח כלל שזה יברח ואחר יבוא למקום האש וישאר שם עד שנשרף. הנה דבר זה דהיכא דלא שכיח גם רשב"ג מודה כבר כתבתי גם אני בנ"ב סי' מ"ו דף ל"ט ע"ג ד"ה ולענ"ד, אבל אני אומר דנדון דידן לפי הנראה בשריפה גדולה כזו נפל הכל ונעשה גל ולא נמצאו עצמות הללו רק אחר החיפוש ואם נמצאו בעפר שמסתמא לסלק הגל והעפר היו ג"כ חופרים בקרקע א"כ איכא למיחש שעצמות הללו כבר היו שם חפורים בקרקע ועתה שלטה בהם האש בעת השריפה. וכ"ז אם נמצאו וניכר ששלט בהם אש אבל אם לא ניכר בעצמות שליטת האש פשיטא שיש לחוש שהיו שם זמן רב ואולי נקבר שם בשנים קדמוניות אדם יהודי או ארמאי ואלו הם עצמותיו ואולי בזה גם רבי מודה ואמרינן בודאי אדם חי בורח מן האש ומסתמא כשראה שהאש מתגבר ברח ונמלט על נפשו ואלו העצמות הם עצמות מן המת ומה שזה החי שנמלט אינו לפנינו אמרינן מומא אתיליד ביה ומחמת כיסופא ערק וכמו שאמרו בכיוצא בזה ביבמות קט"ו ע"א. ועוד שראוי לומר על העצמות כאן נמצאו כאן היו. שוב פקחתי עיני וראיתי באמצע מכתבכם שאלו העצמות נמצאו תוך קרקע כמו חצי אצבע וא"כ ודאי יש לחוש. וראיתי שכתבתם שאם היו קבורים כבר הלא קרקע עולם בכל פעם מתגבר ועולה למעלה, ע"ז אני אומר אם קבלה היא נקבל ולדעתי נהפוך הוא. ועוד איך באו אלו העצמות אם הם מזה האיש תחת הקרקע כלל וכשנשרף היה נשאר במקום שנשרף על הקרקע רק היה מוטל עליו אפר מהבית הנשרף עם אבנים ולבנים אם היה בית חומה אבל מאין יהיה עליו קרקע מהאדמה וע"כ צ"ל שאלו שחפשו אח"כ חפשו והטילו עפר עליו ולאו אדעתייהו ה"נ איכא למימר שהזיזו העפר מכאן ולא נשאר רק חצי אצבע:
וגם כבר כתבתי בנ"ב שם דאף רבי לא סמיך על זה רק לטהר האדם משום חזקת טהרה אבל להתיר א"א אדרבה יש כאן חזקת א"א ושפיר הביא זקן זקנם הגאון המובהק בעל התב"ש בסימן ס"ג ראיה מגט אשה דלא אמרינן זהו שאבד זהו שנמצא אלא דשם פליגי באין שיירות מצויות והוחזקו וא"כ להני פוסקים דמקילים בהוחזקו כיון שאין שיירות מצויות אין ראיה משם דכאן מיקרי אין שיירות מצויות ועיין באה"ע סי' קל"ב ס"ד. ועכ"פ אין כאן ראיה להתיר אפילו לרבי כיון דאיכא חזקת אשת איש:
ועוד שעדיין אני אומר להחזיק מ"ש לעיל דרבי לא התיר רק מטעם ס"ס ומה שהוכחתי מסוגיא דבכורות להתיר אפילו בלא ס"ס היינו לרב אסי דמוקי פלוגתא דר' יוסי ורבנן בפלוגתא דרבי ורשב"ג אבל רחב"א דמוקי פלוגתייהו דר"י ורבנן בפלוגתא דר"מ ורבנן שוב שפיר אמרינן דאף רבי לא התיר אלא בס"ס. ואין להקשות א"כ למה הוצרך שם לומר ורחב"א מ"ט לא אמר כר' אסי אמר לך בשלמא שדה וכו' ולמה לא אמר אמר לך ע"כ לא התיר רבי אלא בס"ס. יש לומר דרחב"א לשיטתו גם בבעלי מומין איכא ס"ס כדקאמר שם ור"א מ"ט לא אמר כרחב"א וכו' ואידך אימר מום עובר הוה ואיתסי:
ומה שכתבתם שסתמא דמלתא מיירי רבי שנכנס לשדה והלך ע"פ כולה לארכה ולרחבה באופן דליכא ס"ס. אני אומר לא זו שאין לכם שום ראיה דמיירי כן אדרבה מוכח דלא מיירי בהכי שהרי רישא דברייתא שדה שאבד בה קבר הנכנס לתוכה טמא לא קמ"ל מידי רק דספק טומאה ברה"י טמא ואי ס"ד דמיירי שהלך ע"פ כל השדה לארכה ולרחבה א"כ לא קמ"ל רישא מידי פשיטא שטמא שהרי ודאי האהיל על הקבר א"ו דהנכנס לתוכה היינו שלא הלך לארכה ולרחבה רק נכנס לתוכה לחוד:
עוד נלע"ד כוונת רישא דברייתא הוא לפ"מ שאבאר ובזה יודחה ג"כ מה שכתבתם להוכיח דאף רשב"ג לא החמיר אלא מטעם הואיל ויכול להתברר ע"י בדיקה שתבדק השדה כולה אבל בדבר שאי אפשר להתברר אף רשב"ג מודה דסמכינן אסברא דזה שאבד הוא שנמצא, וכתבתם הוכחה ע"ז דה"ל לרשב"ג לומר הנכנס לתוכה טמא ולמה לו למימר תבדק השדה וכו' א"ו טעמא יהיב דלהכי לא סמכינן לומר זה שאבד וכו' משום דאפשר לבדוק ע"כ דבריכם. ואני אומר דרישא דברייתא דקאמר הנכנס לתוכה טמא רצונו ולא מהני בדיקה שיבדוק אח"כ שאף אם יבדוק אח"כ כל השדה ולא ימצא ואז טהורה השדה כדברי חכמים דפליגי שם על ר"מ ואמרינן עכבר בא ונטלו כדאיתא בבכורות כ"ה ע"ב מ"מ חיישינן שמא אחר שנכנס זה נטלו העכבר ולא אמרינן כל הטומאות כשעת מציאתן נמצא בה הקבר הנכנס טהור וא"צ בדיקה דסמכינן לומר דזה שאבד הוא שנמצא ורשב"ג פליג בין ארישא ובין אסיפא, ארישא פליג לקולא ומהני בדיקה ואם לא מצא קבר אז גם זה שכבר נכנס טהור דכל הטומאות כשעת מציאתן וכדין מחט שנמצאת חלודה ופירש"י בנדה דף ד' ע"א דאפי' מכיר בה שהיא טמאה אפ"ה לא חיישינן שעתה הוא שהעלתה חלודה ה"נ בשדה זו, ועל הסיפא פליג לחומרא דאף שנמצא בה קבר אפ"ה צריכה השדה בדיקה:
ועוד אפי' יהיבנא לכו זה שרשב"ג יהיב טעמא לפי שיכול להתברר עכ"פ אינו מחזיק סברא זו דהיינו האי שאבד לודאי אלא לספק וא"כ ממילא באשת איש נשארה בחזקת א"א כמו שהיתה. באופן שבנדון דידן אזיל ליה צד ההיתר הראשון אשר רציתם לומר היינו האי שאבד וכו':
ונעתיק עצמינו להיתר השני שכתבתם דכל היכא דליכא רובא דעלמא אזלינן בתר קורבא וא"כ בשריפת אש דלא שכיח שיבואו אנשים מעלמא למקום המסוכן ודאי אזלינן בתר קורבא ואמרינן שאחד מבני הבית נשרף שהם הקרובים אל החלל וכיון שלא נחסר מבני הבית שום אדם רק זה ודאי הוא נשרף, זהו שורש דבריכם. דברים אלו אצלי כעת לפי רוב טרדותי שלא עיינתי בפרטי דבריכם רק בכללות ההיתר הם דברי תימה, חדא אף אם יהיבנא לכו סברתייכו דכאן לא שייך רובא דעלמא ואזלינן בתר קרוב ואטו קרוב עדיף מרוב והרי באשת איש אפי' רוב לא מהני ולכן אסרו משאל"ס אף דרוב למיתה ואף דמצינו להב"ש סס"ק צ"ד שפסק בגוסס ג' ימים מעידין כמ"ש ביו"ד עכ"ל והרי בגוסס הטעם משום רוב גוססים למיתה וא"כ מצינו חילוק בין רוב לרוב אבל אכתי בקורבא דגרע מרובא ודאי לא אזלינן בא"א. אבל באמת גוף דברי הב"ש אחרי מח"כ לא נהירא דלדבריו לענין מאי כתבו תוס' שאין מעידין על הגוסס ואטו כוונת התוס' שלא תנשא ולא תתארס לאלתר הלא בלא"ה צריכה להמתין ג' חדשים ועוד למה לא יעיד והב"ד יזהירו אותה שתמתין שלשה ימים וכמו בנחתכה רגלו מארכובה ולמעלה שצריכה להמתין יב"ח. ועוד מאי ראיה מביא מיו"ד סי' של"ט דשם באבילות הטעם משום דאזלינן בתר רובא אבל בא"א להתיר לא מהני רובא ובודאי כוונת הב"ש דאם היתה אשתו אסורה להנשא לא היו הקרובים רשאים להתאבל, אבל אכתי קשה ודלמא שם ביו"ד מיירי שאין לו אשה. ושוב פקחתי עיני וראיתי בכנה"ג אהע"ז סימן י"ז בהגהותיו לב"י אות צ"ו מבואר בהדיא שמתאבלין על הגוסס אבל אין מתירין את אשתו משום חומרא דא"א ועכ"פ בקורבא ודאי אין להתיר ולומר כאן שמשום קורבא שוב יצאה מכלל איסור תורה כמו במשאל"ס ובאיסור דרבנן שוב נסמוך על ההיתר הראשון דאמרינן היינו האי שנמצא זה טעות דאיך אנו יכולין לחלק זה לשתי דברים והלא גם למיזל בתר קורבא צריך עכ"פ שימצא שם מת ואמרינן שזהו החסר מן הבית הזה. כל זה כתבתי להשיב על דבריכם אבל גוף הדבר שיקרא זה קורבא אני תמה והלא לפי מ"ש שחיישינן שעצמות הללו כבר היו קבורים כאן א"כ גם הם מקרי קרוב וגם מ"ש דכאן לא שייך למיזל בתר רובא משום דלא שכיח שיבואו אחרים. אני אומר ודאי לאחר שאחזה האש בכל פינות הבית לא שכיח אבל בתחלת השריפה אדרבה שכיח שבאים בוזזים לשלול שלל ושמא באו שם גם אחרים ונשרפו שם:
וההיתר השלישי שכתבתם מטעם כאן נמצאו וכאן היו וא"כ מסתמא זהו שהיה דר שם. אני תמה דכאן נמצא וכאן היה שייך היכא שלא זז משם אבל זהו שאבד הלא בשעת השריפה ראוהו עומד ברחוב לפני ביתו וראוהו שנכנס שם ולא שייך כאן היה רק מאותה שעה שנכנס אבל מה שהיה דר שם לא נפקא לן מידי כיון שעכ"פ יצא משם ואנו אומרים אדרבה זה הנמצא כאן היה קודם שנכנס זה לשם ובפרט שיש לחוש שהעצמות הללו הם מן זמן מרובה שנקבר אדם שם:
ההיתר הרביעי לא היה לי פנאי לראות אפילו דרך העברה אבל ראיתי שסובב ג"כ על היתרים הראשונים ודי במה שכתבתי וצירוף היתרים לא שייך כאן דכולהו חדא נינהו ע"י עצמות שנמצאו ולא משכחת שום היתר אם לא נאבד או לא נמצאו עצמות ולכן קשה בעיני להתיר אשה זו, ואם נמצאו שם מתירים אינני מוחה בידם: